שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין הגרניקה למונה ליזה

רפאל מינדר, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רפאל מינדר, ניו יורק טיימס

שני אירועים בחייו של פאבלו פיקאסו, שהתרחשו במרחק של 25 שנה זה מזה, עומדים בלב סרטים חדשים של שניים מהבמאים הוותיקים של ספרד. קרלוס סאורה עובד על "33 ימים", המתמקד בהתפרצות הרגשית שחווה האמן ב 1937, כשצייר את "גרניקה" - הציור על הפצצת העיר בחבל הבאסקים שנהפך לסמל הזוועה שבמלחמה. ובסתיו הנוכחי ייצא סרטו של פרננדו קולומו, "La Banda Picasso" (החבורה של פיקאסו), המספר איך פיקאסו נקשר לגניבה המדהימה של ה"מונה ליזה" ממוזיאון הלובר בפאריס ב-1911.

הציור נמצא לבסוף והתברר שהגנב היה עובד המוזיאון, אך בתחילה התעורר חשד שפיקאסו קשור לגניבה ובעקבות זאת נהרסה הידידות בינו לבין המשורר הצרפתי גיום
אפולינר. בסופו של דבר סייע אפולינר לנקות את שמו של פיקאסו מכל מעורבות בפשע,
אבל תוך כדי כך נאלץ לקבל אחריות לגניבה אחרת.

גם בתחילת 1937, השנה שבה מתרחש סרטו של סאורה, היו חייו של פיקאסו סוערים: הוא קיבל אז הזמנה ליריד האוניברסלי בפאריס מהממשלה הרפובליקאית בספרד, שנלחמה במלחמת האזרחים נגד הצבא הפאשיסטי של פרנקו, והיו לו שתי מאהבות: מארי-תרז וולטר ודורה מאר, במקביל לאשתו הרקדנית אולגה קוקלובה שאותה הזניח.

מתוך "החבורה של פיקאסו"צילום: מתוך "החבורה של פיקאסו". מי חשד האמן

"ההיקף של הסרט על 'גרניקה' נעשה רחב הרבה יותר אחרי שבדקנו מקרוב את הקונפליקט הרגשי העצום", אומר סאורה. נוסף על הצורך ללהטט בין הנשים המתחרות על תשומת לבו, הוא מוסיף, "'גרניקה' נוצר בתקופה שבה לפיקאסו היה מחסור בהשראה אמנותית והוא התייסר בספקות בנוגע להמשך דרכו".

כדי לצלול למערכות היחסים של פיקאסו נדרשה הפעלה של הדמיון, אך סאורה וקולומו אומרים ששאפו לדבוק בעובדות. שני הסרטים, דוברי ספרדית וצרפתית, יופצו תחילה באירופה.

קולומו, בן 66, הקדיש כשמונה שנים למחקר ולהכנת התסריט שלו. הוא קרא בשנים האלה כמעט 100 ספרים על פיקאסו, וכך למעשה "השקעתי בסרט הזה יותר עבודה מבכל 19 הסרטים הקודמים שלי גם יחד". ואף על פי כן, במקרה של גניבת המונה ליזה "הסיפור עצמו כל כך מוזר וסוריאליסטי עד שאני בטוח שצופים רבים יחשבו שהוא ברובו בדיוני", אומר קולומו.

עבודתו של פיקאסו על "גרניקה" תועדה בצורה נרחבת, בין השאר בידי דורה מאר,
שתצלומיה מוצגים בסמוך לציור במוזיאון ריינה סופיה במדריד. הציור עצמו עבר לא
מכבר שיקום רציני, ונבדק באמצעים מתקדמים כדי לגלות שריטות ולחשוף רישומי הכנה או תיקונים לא ידועים שנעשו בו.

סאורה מתכנן לצלם במשך תשעה שבועות, מהחודש, ולחלק את זמנו בין העיירה
גרניקה לבין פאריס. סרטו של קולומו צולם בתוך שישה שבועות בסוף השנה שעברה בבודפשט, עם צוות של שחקנים לא ידועים ובתקציב של ארבעה מיליון יורו. "תעשיית הקולנוע נפגעה מאוד במשבר הכלכלי, ואסור לבזבז אפילו דקה של צילום", הוא אומר.
במקרה, השחקנים הראשיים בשני הסרטים הם ילידי מלגה, עיר הולדתו של פיקאסו. קולומו ליהק לתפקיד פיקאסו את איגנסיו מתיאוס, שעבד בתיאטר דו סוליי בפאריס.

בסרטו של סאורה יגלם את פיקאסו כוכב העל הספרדי אנטוניו בנדרס. גווינת פלטרו (שהיא דוברת ספרדית) מגלמת את דורה מאר. "מה שמרתק בדורה מאר הוא שהיא לא היתה רק מאהבת, אלא גם עדה חיה לגרניקה", אומר סאורה.

מבחינת בנדרס, שהופיע בשניים מסרטיו של סאורה, זו "הזדמנות לעשות משהו שונה מאוד מתפקידיו הקודמים ולשחק דמות מורכבת מאוד", אומר סאורה. אשר לדמיון הפיסי, "אני חושב שבסופו של דבר הוא ייראה מאוד דומה לפיקאסו, במבט החודר ובמבטא הצרפתי הנוראי", הוא אומר. במקרה של פלטרו, הוא מוסיף, "העובדה שהיא לא דומה למאר לא מטרידה אותי, משום שהרבה פחות אנשים יודעים איך דורה מאר נראתה".

הרגע הקשה בחיי צייר

סאורה, בן 80, שהתחיל את דרכו בתור צלם, ביים כמה מהסרטים הספרדיים הנודעים
ביותר ב-50 השנה האחרונות, ובהם "כרמן", "חתונת הדמים" ו"קריאת העורב", וזכה בפרסים בפסטיבל ברלין ובפסטיבל קאן.

עקב העניין שלו בציור יצר סאורה ב-1999 סרט על פרנסיסקו גויה ושמו "גויה בבורדו".
אחיו של סאורה, אנטוניו, היה צייר ספרדי חשוב והכיר את פיקאסו. "אחי תמיד אמר
שהרגע הקשה ביותר בחייו של צייר הוא הרגע שהוא עומד לבד מול בד לבן", אומר סאורה, "וזו גם הבעיה שאני נתקל בה שוב ושוב בתור במאי קולנוע. ואין ספק שגם פיקאסו התמודד עם הבעיה הזאת עד שהחדשות על ההפצצה בגרניקה עוררו בו רצון אמיתי לגשת לעבודה".

קולומו ידוע יותר מכל כבמאי קומדיות, אחרי "Paper Tigers", סרט הביכורים שלו
מ-1977. הוא גם צייר נלהב, וכמה מציוריו תלויים על קירות משרד חברת ההפקה שלו
במדריד. "כשהייתי נער כל מה שרציתי לעשות היה להיות צייר קוביסטי עד שבסופו של
דבר הבנתי שזה יהיה קשה כי התנועה כבר מתה", הוא אומר באנחה.

מלבד העניין שלו בציור, קולומו מספר שסיקרן אותו הדמיון המסוים שמצא בין חוויותיו
בתור במאי קולנוע לבין הקשרים ההפכפכים בין פיקאסו, אפולינר וכמה מהאמנים האחרים שחיו בפאריס לפני 100 שנה.

"פיקאסו וכל האחרים נאבקו לשרוד, נלחמו בקור וברעב, למרות התפיסה הרומנטית
שמייחסים כיום לתקופתם בפאריס", אומר קולומו. "בעולם האמנויות, כולם מתחילים בתור
ידידים שנאבקים להתגבר על אותם מכשולים, אבל כשהדרכים המקצועיות מתפצלות וקצב ההתקדמות שונה, הנדיבות והסולידריות מתפוגגות איכשהו".

בסופו של דבר, כששופט תיחקר את פיקאסו בקשר לגניבת המונה ליזה, פיקאסו הכחיש
אפילו שהוא מכיר את אפולינר. אבל אפולינר קיבל עליו את האחריות לגניבה אחרת
מהלובר, של שני פסלי אבן עתיקים - גניבה שהוא סייע לארגן לבקשת פיקאסו. פיקאסו
ראה את הפסלים, התרשם מאוד וביקש מאפולינר לעזור לו להבריח אותם לסטודיו שלו. הוא נעזר בפסלים כדי לצייר את "העלמות מאביניון", אחד הציורים המפורסמים ביותר שלו. "ידידות גדולה הוקרבה על מזבח האמנות של פיקאסו", אומר קולומו.

גם סאורה רואה בפיקאסו אמן שלא איפשר לשום דבר להסיט אותו מדרכו, ולױ במחיר פגיעה בקשרים אישיים. "הוא כמובן אהב נשים, אבל הוא היה יותר מכל אמן שעבד ללא ליאות וחי כדי לצייר", אומר סאורה. "לדעתי, אילולא הוא היה כל כך אנוכי, הוא פשוט לא
היה מצליח להוציא מתחת ידיו את יצירות האמנות שלו".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ