החדר הפרטי של שרון בר זיו

סרט הביכורים של שרון בר-זיו מכניס מתחים מגדריים, לאומיים ומוסריים אל תוך חדר חקירות קטנטן וצפוף, כמטאפורה לחיים בישראל

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

"אפשר להיפגש כאן, בחדר 514 שבו צילמנו את הסרט", מציע שרון בר-זיו בשיחת הטלפון הקודמת לראיון. ואכן, בהתאם להנחיות שלו, אני מגיעה לבניין המשרדים ברחוב צייטלין 1, עולה במעלית לקומה החמישית, פונה שמאלה ומוצאת בסוף המסדרון דלת לבנה וסתמית למראה. על הדלת הזאת, בגובה העיניים, קבועה לוחית אדומה וקטנה, צנועה ונטולת הידור, הנושאת שלוש ספרות לבנות: 514.

כשהדלת נפתחת, הלסת נשמטת מאליה: סרט קולנוע שלם, שהוצג בפסטיבל חיפה האחרון ובכמה פסטיבלים ברחבי העולם, ואורכו 91 דקות, צולם כמעט כולו בתוך החדר
הצנוע הזה, הקטן להפליא. שלושה על חמישה מטרים גודלו. זה הכל. כשמנסים לדמיין שני שחקנים, במאי, צלם, עוזר צלם, מקליט ותאורן עמוסי ציוד נדחסים בחלל הזה במשך שעות ארוכות - ועוד מותירים מקום לשולחן חקירות ושני כיסאות שסביבם מתנהלת רוב ההתרחשות בסרט - קשה להאמין כי המשימה הזאת בכלל אפשרית.

אם זה לא מספיק, בר-זיו - שהוא התסריטאי, הבמאי, המפיק והרוח החיה מאחורי כל
הפרויקט הזה - ממהר להצביע על אחד הקירות ולהסביר בחיוך כי לצורך הצילומים לא
היתה ברירה אלא להקים מחיצה, קיר שחילק את שטחו של החדר לשניים. בחלקו האחורי הם הסתירו ערימות של ציוד והציבו את עמוד התאורה, הוא מסביר, ואילו חלקו הקדמי של החדר, ששטחו היה שלושה על שלושה מטרים בלבד, הוא ששימש בפועל כסט הצילומים, כחדר החקירות שבו מתרחשת עלילת הסרט. פתח צר בקיר המאולתר, שהוסתר על ידי ארונית משרדית, איפשר לאנשי הצוות לעבור מחלקו האחד של החדר לחלקו האחר.

שרון בר-זיו. מאחורי הקירצילום: דודו בכר

"פה הסרט הזה נולד. פה הוא נכתב, פה עשינו את החזרות, פה צילמנו אותו - הכל בחדר הזה. מבחינתי, המקום הזה הוא כמו רחם שבו נוצר הסרט", אומר בר-זיו. "פיסית, זה היה מאוד קשה. הפנסים בישלו אותנו, היה נורא צפוף, היינו חמישה אנשי צוות בנוסף לשחקנים, כך שממש הרחנו את הזיעה אחד של השני, שמענו את הדופק, הרגשנו
את הנשימה. כך שכל המבצע הזה קיבל משמעות נורא פיסית. זה היה צפוף פיסית, מנטלית וגם רגשית. המקום הזה נהפך לחדר חקירות שהוא סיר לחץ. אבל הצפיפות הזאת התאימה לי, כי כך אני חווה את ישראל, כקופסה קטנה ומבודדת עם המון מתח ולחץ, מאוד צפופה ומאוד אינטנסיבית, וחשוב היה לי שזה יבוא לידי ביטוי בסרט".

הקולנוע הישראלי אמנם מספק בשנים האחרונות עוד ועוד דוגמאות לסרטים עצמאיים, דלי תקציב, שנוצרו בתנאי גרילה לא פשוטים, אבל נדמה שבמובן מסוים "חדר 514", סרט הביכורים של שרון בר זיו, לקח את האתגר הזה אל הקצה. מעבר לעובדה שכמעט כולו צולם בתוך החלל הצר הזה, צילומיו נמשכו ארבעה ימים בלבד, העבודה עליו משלב כתיבת התסריט ועד סיום העריכה נמשכה כשנה בלבד, ורוב רובו נוצר בתקציב של כ-70 אלף שקל בלבד (רק בשלבים סופיים תקציבו גדל עוד).

למרות זאת, זה כבר כמה חודשים שבר-זיו מתרוצץ עם סרטו הצנוע בחו"ל, נענה להזמנות שהוא מקבל מפסטיבלים וגופי קולנוע שונים. הוא החל את המסע שלו בפסטיבל הסרטים של רוטרדם, המתמחה בהצגת סרטי ביכורים, המשיך לפסטיבל טרייבקה הניו יורקי, שבו זכה בציון לשבח על הבימוי, ואף הוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן. בעקבות אלה, הוזמן "חדר 514" להקרנות בעוד פסטיבלים רבים ברחבי העולם, ואילו בר-זיו עצמו הוזמן להעביר כמה וכמה סדנאות וכיתות אמן ליוצרים אירופאיים, כדי להסביר וללמד איך לעזאזל אפשר ליצור סרט באמצעים כה מינימליים.

תשעים אודישנים

"חדר 514" מספר על חוקרת צבאית נמרצת, נחרצת אמיצה ויפה (אסיה נייפלד, שהיתה מועמדת לפרס אופיר על הופעתה), הנחושה לפצח חקירה שנופלת לידיה רגע לפני שהיא מסיימת את שירותה הצבאי. בחדר החקירות 514 היא נתקלת בסמל ביחידה קרבית, שמנסה לחפות על מפקדו שנהג באלימות מופרזת במפגש עם פלסטינים בשטחים. החוקרת לוחצת על החייל עוד ועוד, עד שהיא מצליחה לחלץ ממנו את האמת, אך בזמן שהחקירה הולכת ומתפתחת, זהו דווקא המפקד הישיר שלה שמפעיל עליה לחצים כדי לעצור את החקירה ולהביא לסגירתו של התיק. המצב מסתבך עוד יותר בעקבות רומן שמנהלת החוקרת עם המפקד שלה, והחשדות שמתחילים להתעורר אצל ארוסתו, הממתינה בקוצר רוח לחתונה המתקרבת.

בר זיו (משמאל) בסרט "בלוז לחופש הגדול"

"עשינו כ-90 אודישנים לכיתות שלמות של בוגרי בתי ספר למשחק, עוד לפני שבכלל היה
לנו כסף", מספר בר-זיו. "חיפשתי שחקנים צעירים, שיהיו קרובים לגיל של הדמויות,
וחשוב היה לי ללהק כאלה ששירתו שירות קרבי. התמזל מזלי ובסופו של דבר, השחקנים
שמגלמים את המ"פ הסמל והקצין היו כולם קצינים בסיירת. זה היה לי חשוב כי רציתי
שהסגנון של הסרט יהיה מאוד ריאליסטי, וכי ידעתי שהמצלמה תהיה נורא קרובה לשחקנים והבנתי שאין מקום לזיוף. כשאחד החיילים בסרט צועק על החוקרת, 'זרקו עליך פעם מקררים?', חשוב היה לי לדעת שהוא עצמו באמת היה שם, שזרקו עליו כאלה דברים, שהוא עשה מעצרים בשכם, שהוא יודע מה זה ואיך זה מרגיש".

לאחר שמצא את השחקנים שלו (נייפלד, גיא קפולניק, אוהד הול ואודי פרסי), החל
בר-זיו לעשות אתם חזרות, שנמשכו כחצי שנה. "זה אמנם לא היה יום-יום, אבל השיטה
שלי היא 'אקטינג איז נו אקטינג', ולקח לי חצי שנה להביא את השחקנים למצב שהם לא
משחקים", הוא מסביר. עם כמה צילומי סטילס שצילם בחזרות, התייצב בר-זיו באחד הימים במשרדי קרן הקולנוע הישראלי. הוא קיבל מהקרן מענק לפיתוח תסריט, בסך 70 אלף שקל, אבל החליט לנצל את הכסף הזה כדי להתחיל את הצילומים.

"צילמנו את הסרט בארבעה ימים רגועים, של עבודה משש בבוקר עד שש בערב", הוא אומר. "כשניגשנו לצילומים, הכל היה נורא מדויק, נורא מוכן. בתחילה של כל יום צילומים היינו עושים כולם יחד מדיטציה של כמה דקות. אני כבר 15 שנה מתרגל טאי צ'י ומלמד, וברגעים האלה ביקשתי מהשחקנים לראות בעיני רוחם איך היום הזה הולך להיראות, איך הצילומים עומדים להתנהל, איך ייראה שיתוף הפעולה בין כולנו ואיך הכל יזרום כמו שצריך. רק אחרי זה התחלנו לעבוד. וכך באמת היה. אלה היו ארבעה ימים שבהם היינו כולנו במעין זון אחר".

תהודת בגרות

בר-זיו, בן 44, הספיק לעשות הרבה דברים לפני שהצליח להגשים את חלומו הגדול
ולעשות קולנוע. הקולנוע אמנם היה שם כבר בתחילת דרכו, לפני כ-24 שנים, אבל אז
היתה זו אפיזודה קצרה בלבד. זה קרה יום אחד, בעת שירותו הצבאי כחובש. בר-זיו נתקל במודעה בעיתון, שהזמינה שחקנים צעירים וחסרי ניסיון לבוא ולהשתתף בסרט ישראלי חדש, והחליט לנסות את מזלו. הוא ניגש לאודישנים, התקבל, וכך זכה לגלם את אחת הדמויות המרכזיות ב"בלוז לחופש הגדול", סרטו של רנן שור מ-1987 (הוא גילם שם את דמותו של קובי, הצעיר הפטריוט שמתחתן עם חברתו).

בעקבות הניסיון הזה, פנה לאחר שירותו הצבאי ללמוד בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. בתום לימודיו הוצע לו תפקיד ראשי בהצגה "הקוסם מברוקלין" בהבימה, לפי מחזה שכתב וודי אלן, וההצגה זכתה להצלחה. בר-זיו הוזמן לשחק גם בקאמרי, ב"השחקן" של הלל מיטלפונקט, אך לדבריו, בכל התקופה הזאת הוא חלם על קולנוע. הוא רצה לכתוב ולביים סרטים, ואפילו ניסה להתקבל ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אך נדחה כי קרעי תעודת הבגרות ונתוני הפסיכומטרי שלו לא סיפקו את פרנסי החוג.

לאחר כשנתיים בתיאטרון, הוא עזב ופנה לסטנד אפ. הוא העלה מופע משלו בדומינו גרוס, ועד מהרה הצטרף לחבורה שהקימה את קבוצת "פלטפוס", העניק לה את שמה ("נראה לי מצחיק לקרוא להם בשם שמרמז על משהו לא יציב", הוא מחייך) והיה אחד מכותבי המערכונים שלה. ואולם, לאחר שראה את החבורה המתחרה מעלה סיטקום טלוויזיוני, החליט לערוק לשורותיה של "הקומדי סטור", וכתב כמה מפרקי העונה הראשונה של "שמש". אבל גם שם בר-זיו לא האריך ימים. בשנת 2000, לאחר שהתחתן, הוא החליט לשנות כיוון ולפנות לתחום שבו יוכל להתפרנס היטב. הוא החל לעסוק בקופירייטינג וניהול קריאייטיב במשרדי פרסום שונים.

"לפני שש שנים הגעתי לכאן, לחדר 514", הוא מספר. "המשכתי לעבוד בפרסום כמה ימים בחודש, כדי להתפרנס, וביתר הזמן החדר הזה נהפך למנזר שלי. התאמנתי פה בטאי צ'י, חקרתי מבנה של סרטים, קראתי את התנ"ך, התבוננתי פנימה, עשיתי מדיטציות. בתקופה הזאת הבנתי שכל מעשה שעושים בעולם, השורה התחתונה שלו היא לא מה הוא תרם לי ולאגו שלי, אלא מה הוא תרם לקהילה שאני חי בה". נקודת המפנה הגיעה לפני שנתיים, כאשר בר-זיו ישב על כורסה נוחה בסלון ביתו לצד אשתו, וצפה במהדורת החדשות בטלוויזיה.

"באותה שנה היו כמה מקרים שבהם חיילים דיווחו על הקצינים שלהם, על פעילות אלימה
בשטחים, דברים שנעשו בניגוד לפקודות", הוא אומר, "וכשהזכירו בחדשות באותו ערב את אחד המקרים הללו, הרגשתי שאת הטרמינולוגיה הזאת כבר שמעתי לפני חמש שנים, לפני עשר שנים, ולפני עשרים שנה - אותו זמזום, של אותו הטקסט, כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו. אמרתי לעצמי שחייבת להיות פריצה של המעגל הזה, הרגשתי שזו התחלה של איזה שינוי, והקבלתי זאת לחיי שלי. אמרתי לעצמי 'אתה חייב לפרוץ את המעגל הזה, אז יאללה, קום מהכורסה הנוחה הזאת ותעשה משהו עם החיים שלך'. ובאמת, במקום להמשיך עם העבודה הנוחה בפרסום, החלטתי לקום ולעשות סרט".

סולידריות מגדרית

מיד לאחר מכן הוא התחיל לכתוב את התסריט. "חיפשתי נקודת הזדהות של מישהו
שקם ופורץ את המעגל הזה, גורם לשינוי", הוא מסביר. "ולכן אני מרגיש שהסרט הזה
שייך לתקופה של ההתעוררות החברתית והתודעתית, ששמה מחדש את הדגש על סולידריות.

אני מרגיש ש'חדר 514' הוא חלק מהמעשה שלי בקהילה, בחברה שאני חי בה, סרט שנעשה על החברה ובשבילה. הבנתי שאני צריך לספר את הסיפור של החברה שאני חי בה היום, ולשאול עד מתי נרדוף סביב הזנב של עצמנו. הסרט מבחינתי הוא קריאה לשינוי, כי הוא מציג את הטרגדיה שבה אנו חיים, שואל שאלות ומכוון למצב שבו התודעה של החברה הזאת הולכת ומשתנה. הסרט הזה הוא תרומתי הצנועה לשינוי הזה, שקורא ליותר חמלה, ליותר סולידריות, לדאגה לחלש ולאחר. כך הייתי רוצה לראות את ישראל החדשה".

הרצון שלו לקום ולשנות דברים במקום הזה בא לידי ביטוי גם בבחירה להציב במרכז הסרט אשה. ולא סתם אשה, אלא אשה חזקה, דומיננטית, אינטליגנטית ונחושה, שמציבה לעצמה מטרה ולא מוותרת עד שהיא מצליחה להשיג אותה. "התבוננתי היטב בסרטים ישראליים שנעשו בעשור האחרון, וראיתי שדמות האשה בהם אינה משקפת את דמות האשה הישראלית כפי שאני חווה ורואה אותה בחיים שלי", אומר בר-זיו. "בסרטים האלה, או שהיא מוצגת כדמות חלשה או מוחלשת, או שהיא פגועה נפשית פיסית או חברתית, או שהיא פשוט לא קיימת. וזה מוזר בעיני, כי יש לנו טייסות קרב, שופטות בבית המשפט העליון, מנכ"ליות של בנקים, וגם הנשים שמקיפות אותי במשפחה שלי הן נשים חזקות ומצליחות - אבל כל אלה לא משתקפים בקולנוע הישראלי.

"אז החלטתי שאני רוצה לפרוץ את המעגל הזה. שאני רוצה להעמיד במרכז הסרט שלי אשה חזקה, אמיצה, דעתנית וסקסית, עם הרבה שיקול דעת ובעיקר כזאת שמובילה תהליך, לא מובלת ולא מוחלשת. כך הייתי רוצה לראות נשים בקולנוע הישראלי. במקביל, הבנתי לאט לאט שהדמות הזאת למעשה משקפת תכונות אישיות חדשות שנגלו לי אצל עצמי בתהליך העבודה על הסרט הזה - היכולת להוביל דרך, לגייס עשרות אנשים לפרויקט, להגיד לעולם את מה שיש לך להגיד".

בנוסף, הוא בחר שהגיבורה שלו תהיה צעירה ממוצא רוסי. זה אמנם הפך את החיפושים שלו אחרי שחקנית לקשים וממושכים בהרבה, אבל הוא התעקש. "אנשים ממוצא רוסי תופסים בישראל של היום עמדות מפתח בפוליטיקה, בכלכלה, בקולנוע, באמנות ובתקשורת", מסביר בר-זיו את התעקשותו. "בחברה שלנו האזרח הרוסי הוא כבר לא האחר, היום הוא כבר המיינסטרים. ולכן האשה הרוסייה בסרט שלי היא כבר לא זונה, אלא היא החוק, היא האוטוריטה, היא הממסד. היא המיינסטרים. והקצין, מלח הארץ, שאותו היא חוקרת לא מבין, לא תופס, איך זה שמישהי שמדברת רוסית עם אמא שלה בטלפון לידו, עומדת וחוקרת אותו".

בעבודה על הסרט, נעזר בר-זיו בעורך דין שמכיר היטב את שיטות העבודה של
מצ"ח, וכן בפסיכולוג ובחוקר משטרה, שסייעו לו לבנות את אופן התפתחותה של החקירה
ואת ההתנהלות של הדמויות בתוכה. לאחר שסיים את הצילומים והשלים עריכת גרסה
ראשונית של הסרט, הוא חזר לקרן הקולנוע הישראלי, הראה להם את מה שהצליח לעשות ב-70 אלף שקל, וקיבל מהם תוספת של 200 אלף שקל כדי להשלים את העבודה על הסרט.

אני האחר

הקרנת הבכורה של הסרט היתה בינואר האחרון ברוטרדם, ואילו הבכורה הישראלית
התקיימה בפסטיבל חיפה האחרון. המראה של חדר 514 כיום סגפני כמעט. הקירות חלקים, ריקים, צבועים בגוון בז' בהיר. המחיצה שנבנתה לצורך צילומי הסרט הוסרה. בחדר ניצבים שולחן עבודה ולצדו שני כסאות, כוננית עם ספרים וקלסרים, ולא הרבה מעבר לכך. על אחד הקירות תלוי לוח שנה, ועליו מדבקות בצבעים שונים ("זה מסמן לנו באיזה פסטיבל נמצא כל עותק של הסרט, ומתי, כי אין לנו מספיק עותקים שלו", מסביר
בר-זיו).

על דלת הכניסה לחדר, מצדה הפנימי, תלויות כמה פתקיות בצבעי ירוק וצהוב,
ועליהם מלים שנרשמו בכתב יד, בעט: "לממש!" נכתב על אחת מהן. "גבולות" על אחרת,
"אירופה", על פתקה שלישית, ו"1,000,000 יורו", על רביעית. בר-זיו מסביר כי בזמן
הצילומים הדלת היתה מלאה בפתקאות כאלה, שעליהן מלים שאמורות להזכיר לו את השאיפות שלו, המגבלות הניצבות לפניו, תובנות שהוא רוצה להזכיר לעצמו, או דברים שאחרים אמרו לו והוא החליט לאמץ לעצמו.

הוא כבר החל לעבוד על סרטו הבא, והוא מקווה שזה ייעשה בעזרת מימון אירופי,
ובתקציב גדול הרבה יותר - בר-זיו חולם על מיליון יורו. הסרט הזה, "שטח מת", שכרגע
הוא שוקד על כתיבתו, יספר על עימות המתפתח בין מתווך דירות גזעני, שמחליט לנקות
את התחנה המרכזית בתל אביב מאפריקאים, לבין בלש משטרה שאפתן שרוצה לעצור אותו. "זה סרט שהולך ברוחו של המשפט שאמרו מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג: ההרגל הזה של 'עין תחת עין' יהפוך בסופו של דבר את כולנו לעיוורים", מציין בר-זיו.

הוא מאושר מהעיסוק החדש שלו בקולנוע, והוא מצהיר על כך שוב ושוב. הוא מרגיש שזה
היעד שאליו שאף כל חייו. "אני חושב שהצלחתי לעשות את הסרט הזה רק בגלל שהייתי כל כך מוכן. למעשה, לקח לי 20 שנה של הכנות, כדי לעשות את הדבר הזה בן לילה", הוא מחייך. "במובן מסוים אני מרגיש שחזרתי הביתה. מבחינתי זה ממש כמו חזרה בתשובה. הקולנוע אצלי מחבר פילוסופיה ופסיכולוגיה וכתיבה ומשחק וספרות וטכנולוגיה וכסף ופוליטיקה ויחסי מגדר - כמעט כל אספקט שיש בחיים שלנו. אולי דווקא בגלל שעשיתי כל כך הרבה בחיים, רק כשהגעתי לקולנוע פתאום הרגשתי שהכל מתחבר.

"מבחינה זאת, אני האחר. כי לא הלכתי באותו המסלול כמו כולם, לא התחלתי בלימודי
קולנוע, ולקח לי הרבה יותר זמן לעשות את הסרט הראשון שלי. אבל עכשיו אני מרגיש
שזה בסדר. הקולנוע תמיד היה בשבילי איזה מקדש, ופתאום הדלתות שלו נפתחו לפני.
עכשיו אני משלים את לימודי הקולנוע שלי, לומד בשנה ב' באוניברסיטה, ומרגיש שזה
התיקון של הנשמה שלי. וזאת הרגשה נפלאה לדעת גם שקיבלו אותי - השחקנים, קרן
הקולנוע, פרדריק בואייה המנהל (האמנותי) של פסטיבל טרייבקה, ואפילו באוניברסיטה
שבזמנו סירבה לקבל אותי ללימודים. בפרפראזה על המשפט המפורסם של וודי אלן, אני
מרגיש שלאורך השנים זה הייתי אני שהפריע לעצמי להתקבל למועדון שבסופו של דבר קיבל אותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ