שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

החזון הקולנועי של דייוויד פאטנם

גם אחרי שהפסיק להפיק סרטים ועבר להוראה, דייוויד פאטנם, שהפיק בין היתר את "אקספרס של חצות" ו"מרכבות האש", עדיין מאמין בכוחו של הקולנוע להפוך אותנו לאנשים טובים יותר

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

מאמצע שנות ה–70 ועד לאמצע שנות ה–80 לערך, נחשב המפיק הבריטי דייוויד פאטנם לתקווה הגדולה של הקולנוע הבריטי והיו גם שראו בו את התקווה הגדולה של הקולנוע בכלל. מבקר הקולנוע הבריטי דייוויד תומסון, בין השאר, הגדיר אותו בלקסיקון הפופולרי שלו "המילון הביוגרפי של הקולנוע" כ"אחד המפיקים ההרפתקנים ביותר בעולם".

תומסון נימק זאת בכך שבמהלך אותן עשר שנים וקצת, שלושה מסרטיו של פאטנם היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר ‏("אקספרס של חצות" של אלן פרקר ב–1978, "דמעות של שתיקה" של רולאנד ג'ופה ב–1984 ו"המשימה", אף הוא בבימויו של ג'ופה, ב–1986‏) וסרט רביעי, "מרכבות האש" של יו הדסון, אף זכה בפרס ב–1981.

דייוויד פאטנם. הזיכרון הוא מרכיב חשוב בעשיית סרטיםצילום: אמיל סלמן

סרטיו של פאטנם זכו בפרסים רבים נוספים ‏("המשימה" אמנם הפסיד במרוץ לאוסקר ל"פלאטון" של אוליבר סטון, אך זכה באותה שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן‏). לא לחינם הוענק לפאטנם ב–1997 תואר האצולה לורד.

רשימת הסרטים שפאטנם הפיק כוללת גם את "סטארדאסט" של מייקל אפטד ב–1974, "ליסטומניה" של קן ראסל ב–1975, "באגסי מאלון", סרט גנגסטרים מוסיקלי, שכל דמויותיו גולמו על ידי ילדים, שביים אלן פרקר ב–1976, "הדואליסטים", סרטו הראשון של רידלי סקוט ב–1977, "גיבור מקומי" של ביל פורסיית ב–1983, "לפגוש את ונוס" של אישטוואן סאבו ב–1991 ועוד.

פאטנם, בן ה–71, מתארח כעת בישראל כאורח בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל, שיכתיר אותו השבוע כעמית כבוד של המוסד. הטקס יתקיים יום לפני האירוע השנתי שבית הספר מקיים בתחילת הלימודים ובו אנשי הקולנוע והאמנויות הנוספות מציגים ומנמקים את בחירתם בנושא קולנועי שילווה את המוסד. האירוע השנה, שיתקיים בסינמטק בירושלים ביום חמישי, יוקדש לקלוזאפ, ופאטנם יהיה גם אחד הדוברים.

זו פגישתי השנייה עם פאטנם, שנולד בסאותגייט שבלונדון ב–1941. הוא בנו של צלם עיתונות, אחד מחמשת הצלמים הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הפגישה הקודמת התקיימה ב–2005, כאשר פאטנם בא לישראל לרגל פסטיבל הקולנוע הבריטי שהתקיים אז. בפגישתנו הנוכחית ביקשתי לבדוק אם אחדות מדעותיו שהובעו בפגישתנו הראשונה השתנו, והן לא השתנו באופן משמעותי.

הוא, למשל, עדיין מתנגד לתואר "הרפתקני" שתומפסון הצמיד לו בזמנו. לדעתו, ברגע שמצמידים אליך את התואר "הרפתקני", אתה נעשה מודע לו יותר מדי וכל ההרפתקנות נעלמת מיד. סרטיו, הוא אמר אז ואומר גם היום, נדמו אולי הרפתקניים למי שהתבוננו בהם מבחוץ, אבל הם לא באמת היו כאלה. באותן עשר שנים שהיו תקופת הזוהר שלו הוא פשוט סמך על האינסטינקטים שלו בכל הנוגע לסרטים שבחר להפיק. הוא נתקל בסיפורים שעניינו אותו והחליט לעשות מהם סרטים.

כך קרה, למשל, כאשר נתקל בסיפורו של בילי הייס, האמריקאי הצעיר שנתפס עם סמים בתורכיה ונשלח לכלא, וממנו צמח "אקספרס של חצות"; הוא קרא את זיכרונותיו של העיתונאי האמריקאי סידני שאנברג מזמן המלחמה בקמבודיה, ומהם צמח "דמעות של שתיקה"; והוא נתקל בסיפורם של שני האצנים שנהפך לסרט "מרכבות האש".

המשותף לשתי פגישותי עם דיוויד פאטנם הוא ששתיהן מתקיימות אחרי שפאטנם חדל כבר כמעט לחלוטין מלהפיק סרטים ‏(הסרט העלילתי האחרון שהוא הפיק היה "My Life So Far" ב–1999, שוב בבימויו של יו הדסון ובכיכובו של קולין פירת, והסרט לא זכה להצלחה‏). בפגישתנו הקודמת אמר פאטנם שזה אך טבעי שהצלחה כמו שלו אורכת זמן קצר בלבד. באותן עשר שנים שבהן הוא ניצב בפסגה הוא היה חופשי לעשות כל מה שהוא האמין בו, אך בנסיבות שבהן מפיקים סרטים, היכולת לשמור על חופש ועצמאות היא מוגבלת מראש, וברגע שהוא איבד אותה, הוא חדל מלהפיק סרטים.

באותה פגישה ראשונה דנו גם בעובדה שסרטיו הבולטים ביותר עוסקים בעימות שבין תרבויות ובין דתות. אותה פגישה התקיימה ארבע שנים אחרי המתקפה על מגדלי התאומים, ומאז העימות בין התרבויות רק החריף. האם העובדה הזאת אינה מעוררת בו את הרצון להפיק שוב? פאטנם עונה שממש לא. הוא מקדיש את מרבית זמנו ומרצו כיום להוראה, וניסיונו העביר את חזונו הקולנועי לדור חדש של יוצרי קולנוע נדמה לו חשוב ומשמעותי יותר מהפקת סרט. חשוב לו שהגחלת שהוא הצית בסרטיו הבולטים לא תיכבה והשרשרת תימשך מדור לדור.

"בשיעורי, שמשודרים למדינות רבות בעולם בעזרת האינטרנט, אני מנסה להדגיש בפני תלמידי עד כמה הזיכרון הוא מרכיב חשוב בעשיית סרטים. הזיכרון שלי ממלחמת העולם השנייה השפיע על בחירת הסרטים שהפקתי, ואני שב וחוזר בפני תלמידי שהסרטים הטובים הם קולאז' של זיכרונות; שעליהם להביא את זיכרונותיהם לסרטים שהם עושים או רוצים לעשות, גם את זיכרונותיהם הפרטיים וגם את זיכרונותיהם ההיסטוריים.

"האם אתה זוכר מתי ראית את אביך בוכה לראשונה?", הוא שואל אותי במפתיע, וכאשר אני עונה לו שלא, אך אני כן זוכר את אבי זועק בלילות מתוך שינה, הוא מספר לי שהוא זוכר שהיה עד לראשונה לאביו בוכה. זה היה ב–17 בספטמבר 1948, כשחברו הטוב, הרוזן ברנדוט, נרצח בירושלים. אין לו ספק שהזיכרון הזה, שאינו מניח לו, שימש לו כמנוף ליצירתו ולפעילותו.

האם אינך מתגעגע לתחושת ההרפתקה שמלווה את ההפקה של סרט?

"זו שאלה מצוינת. כמעט בכל סרט שהפקתי לקחתי על עצמי סיכון גדול. אני תמיד אומר לאנשים שרוצים להפיק סרטים שיהיו מוכנים בראש ובראשונה לקושי הטמון בהפקה. אבל יש גם מידה של הנאה בהתמודדות ובהתגברות על הקשיים האלה. אולי זה תלוי באופי שלי ובמקום שממנו באתי, מקורותי הם אחרי הכל במעמד הפועלים, ואני נהנה לחיות על הקצה. למרות שאינני מפיק עוד סרטים כמו פעם, אני מנסה לתרגם את הרצון הזה לפעילויותי כיום, אם בהוראה, בפוליטיקה או בפעילויות נוספות שיש להן משמעות אידיאולוגית וחברתית לגבי".

בפגישתנו הקודמת שאלתי אותך מהו ההבדל העיקרי בין עבודתו של המפיק לבין עבודתו של הבמאי, ואמרת שהבמאי אחראי על כל מה שהמצלמה רואה, והמפיק אחראי על כל מה שהמצלמה אינה רואה. האם אתה רואה דמיון בין עבודתו של מפיק לעבודתו של מורה?

"בהחלט", עונה פאטנם ומסביר שחובתו של המורה, כמו זו של המפיק, היא לשדר את חזונו ולהבטיח את מימושו. המפיק עושה זאת דרך הבמאי של הסרט, והוא תמיד בחר בבמאים עמם עבד, והמורה עושה זאת דרך ההתלמידים שהוא מרצה להם. הוא מדגיש שבשני המקרים היחסים הם מורכבים, כמו בנישואים; אך כפי שהוא נהג לעשות עם הבמאים עמם הוא עבד, זה קשור למידת החופש שאתה מעניק לתלמידיך.
כמפיק הוא מעולם לא התערב בהחלטותיו של הבמאי את מי ללהק לסרטו או כיצד לצלם

סצינה מסוימת, ותמיד היתה לבמאים עמם הוא עבד זכות עריכה סופית על סרטיהם. התנאי היחידי שהוא הציב להם הוא שאם היתה לו הצעה לגבי אופן הבימוי או העריכה של סרט, הבמאי היה מחויב לבדוק את ההצעה, ואם הבמאי לא הסכים עם הצעתו, הוא היה מוותר לו. תהליך דומה קורה גם בהוראה, אומר פאטנם. הוא מביע את דעתו, ואם התלמיד מתנגד לו, הוא נסוג מיד.

"כאשר אני מלמד קבוצה חדשה של תלמידים, אני שואל כל אחד מהם בראש ובראשונה מדוע הם רוצים להיות במאי קולנוע. אם הם עונים לי שזה כדי להתעשר ולהתפרסם, אני כמעט מראש יודע שהסיכוי שלהם להיות לבמאים חשובים הוא כמעט אפסי; אם הם אומרים שזה מפני שהעולם מעניין אותם, ומקומם באותו עולם מעניין אותם, יש להם סיכוי".

מה אתה אומר לתלמיד שאומר לך שהוא רוצה לעשות את "אווטאר" הבא?

"שהוא עושה טעות איומה, כי הוא לא יצליח לעשות את 'אווטאר' הבא", משיב פאטנם בנחישות. הדילמה אם לעשות אמנות או בידור, הוא מוסיף, ליוותה את תולדות הקולנוע מאז ראשיתו, וכל יוצר חייב להתמודד עם השאלה הזאת. זו הסיבה שאחד הסרטים הראשונים שהוא מציג בפני תלמידיו הוא "מסעות סאליבן", הקומדיה המופתית של פרסטון סטרג'ס מ–1941, שהציגה את סיפורו של במאי קומדיות מצליח שחושב שעבודתו אינה משמעותית דיה והוא רוצה לביים סרט ריאליסטי רציני, החלטה שמכניסה אותו למיני צרות כיוון שאמנותו טמונה דווקא בקומדיה.

"אני מראה להם את הסרט הזה כדי להוכיח להם שהדילמה הזאת היא נצחית, ואין יוצר קולנוע רציני, במאי או מפיק, שאינו יכול להימנע מהתמודדות עמה".

מה דעתך על התלת־ממד?

"אני לא מעריץ של השיטה, אך זו אופציה. תלוי איך משתמשים בה. אני נשיא לשם כבוד של איגוד המפיצים בבריטניה, ופעם היתה התלהבות לגבי איכות ההקרנה בבתי הקולנוע. כיום איכות התמונה והקול בסרטים שאנו רואים מידרדרת, והם מוקרנים בסביבה שאינה מחמיאה להם. זו אחת התופעות העכשוויות המטרידות אותי ביותר. התנאים הלא טובים שבהם מרבית הסרטים מוקרנים היום עלולה לשנות את האופן שבו אמנות הקולנוע תתפתח".

נושא שליחות

ב–2009 הפיק פאטנם שוב סרט, הפעם סרט תיעודי ושמו "אנחנו האנשים שחיכינו להם", שעסק במערכת החינוך בבריטניה, הציג את מגבלותיה ואת הפוטנציאל הטמון בה. פאטנם, נעים הליכות, חייכן ולבבי, הוא איש הנושא שליחות. הוא מאמין בכוחו של הקולנוע לעורר בנו את הפוטנציאל להיות אנשים טובים יותר, ואת דיעותיו הליברליות בענייני חברה הוא מביע בהוראתו, בפעילותו בבית הלורדים ובהיותו, החל מ–2002, נשיאו הבריטי של ארגון יוניצף.

הסרטים שהוא עדיין מעדיף לראות ומעדיף שתלמידיו ישאפו לעשות הם אלה שעוסקים במציאות שסובבת אותו. משום כך כמעט ואין לו חיבור עם הנעשה כיום בקולנוע האמריקאי, למרות שהוא מודה שמדי שנה מופקים גם בארצות הברית שלושה עד ארבעה סרטים בעלי ערך. זה לא הנושא של סרט שבהכרח הופך אותו לסרט טוב, אומר פאטנם, אלא האופן שבו הבמאי מביע את יחסו לאותו נושא, למציאות שהוא מייצר ולמקומו בתוך אותה מציאות.

"אתה חייב להיות בטוח שיש לך מה לומר, ושהמשהו הזה יכול להיות בעל משמעות בעולם שבו הסרט יוקרן ‏('Can Make a Difference' הוא המושג האנגלי שבו פאטנם משתמש - א"ק‏). יש בכך מידה של יוהרה לא מעטה", הוא מוסיף, "אך בלעדי זה, למה שתעשה את הסרט? אני גדלתי בבית שהיה ספוג באידיאלים, ואני תוצר של הסביבה בה גדלתי".

מה הבעיה עם הקולנוע העכשווי?

"אני חושב שהתעשייה ויתרה על ההכרה ועל האמונה בכך שיש לה חשיבות תרבותית וחברתית", עונה פאטנם. "כאשר אני התחלתי, אנשים לא התייחסו לסרט כאל מוצר, וכאשר אתה מתייחס ליצירת אמנות כאל מוצר, בין שזה סרט או ספר, המרכיב הרעיוני של אותה יצירה מתמוסס".

בהקשר של יחסו של פאטנם לקולנוע האמריקאי, עדיין מפתיעה ההרפתקה המוזרה ביותר שאליה נקלע במהלך הקריירה שלו. ב–1986, חברת קוקה קולה, שהיתה אז הבעלים של חברת קולומביה, הציעה לו להתמנות למנהלה האמנותי של החברה, והוא הסכים. הוא חתם על חוזה לשלוש שנים, נסע להוליווד והכריז שם על מדיניות חדשה לחברה שהיתה בצרות כלכליות. התוכנית שלו היתה להקצות תקציבים קטנים יותר, משכורות קטנות יותר לכוכבים, שימוש רב יותר בבמאים אירופים ועיסוק בנושאים פרובוקטיביים.

כעבור שנה של ייסורים, שבה הסתכסך פאטנם עם אישים הוליוודיים רבי עוצמה כגון המפיק ריי סטארק, ששלט בקולומביה, הבמאי נורמן ג'ואיסון וכוכבי הקולנוע וורן בייטי ודסטין הופמן, התפטר פאטנם מעבודתו באמריקה וחזר למולדתו. בפגישתנו הקודמת אמר פאטנם שידע שהוא עושה טעות כבר כשהסכים להצעה של קוקה קולה, אך לא יכול היה לסגת מהסכמתו. בפגישה הנוכחית הוא אומר שהוא עדיין עומד מאחורי ההכרזה הזאת. כמו כן, הוא עדיין לא קרא את הספר רווי הרכילות "Fast Fade", שתיאר את השנה שבילה בהוליווד, למרות ששיתף פעולה עם המחבר שלו, אנדרו יול.

בזכות הטכנולוגיה

כיום אומר פאטנם שלא כל עבודתו בחברת קולומביה צריכה להיחשב לכישלון. ב–1987, למשל, שלושה סרטים שהופקו על ידי קולומביה או שזכויות ההפצה עליהם נרכשו על ידי החברה בזמן כהונתו היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר, וזהו הישג שהחברה לא זכתה לו מעולם קודם לכן וגם לא מאז ‏(אחד מאותם סרטים, "הקיסר האחרון" של ברנרדו ברטולוצ'י אף זכה בפרס‏).

ומה לגבי הקולנוע הבריטי העכשווי?

"הוא דווקא במצב לא רע בכלל", עונה פאטנם. "היום קל יותר להפיק בבריטניה סרט סביר מכפי שזה היה בתקופתי, כתוצאה מהשילוב בין ערוץ 4, בי־בי־סי, תנאים כלכליים שהתהוו מאז שאני עשיתי את סרטי והטכנולוגיה שמקלה על עשיית סרטים".
מה יחסך למושגים כמו "בידור" או "מיינסטרים"?

"אינני מתנגד להם ומעולם לא התנגדתי להם. סרטי הותקפו לעתים קרובות בכך שהם מיינסטרימים, אבל זה אומר שהקהל נהנה לצפות בהם, והרי אחת הבעיות העיקריות זה לגרום לקהל לצאת מביתו ולצפות בסרט, גם אם הסרט אינו עוסק באופן ישיר בנושא פופולרי או משתייך לז'אנר אהוד. כאשר מגדירים את הסרטים שהפקתי כמיינסטרימים זה אומר שגרמתי לחלק גדול מהציבור לצפות בהם, ומה רע בכך?"

בפגישתנו הקודמת הביע פאטנם את התפעלותו מסרטים ישראלים שראה במהלך אותו ביקור, כגון "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" ובעיקר, "ללכת על המים". בסופה של שיחתנו אנחנו משוחחים בקצרה על הקולנוע הישראלי העכשווי, שפאטנם לא ממש עקב בשנים האחרונות אחר התפתחותו והשינויים שחלו בו, אבל כל מה שהוא מאמין בו רלוונטי לגביו.

הקולנוע הישראלי, לדעתו, חייב בראש ובראשונה לעסוק במקום הזה, לשאול איזה מקום זה אמור להיות, מהם הערכים שאמורים להנחות את החיים בו ואיזה עתיד נכון לו. הוא מסכים עמי לגבי הסכנות הטמונות בהיותם של מרבית הסרטים הישראלים מופקים כקו־פרודוקציות עם חברות מחוץ לישראל. הוא עצמו הפיק סרטים שכסף אמריקאי הושקע בהם והיה מודע לפשרות שחייבות להיעשות כתוצאה מכך, אך גם קורא ליוצרי הקולנוע הישראלים לעמוד על שלהם ולהתמודד עם הבעיה הזאת. לא יכולתי להסכים עמו יותר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ