בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה מפחיד את טום קרוז

פול תומס אנדרסון מתעקש ש"המאסטר" לא מותח ביקורת על הסיינטולגיה. בשיחה עמו מסביר הבמאי למה יש בסרטיו דמויות של אבות לא מושלמים

10תגובות

כאשר "המאסטר" הוקרן בפסטיבל הסרטים בוונציה האחרון הציגו אותו כסופת רעמים, כסרט מעורר פולמוס. אמרו שזהו סרט הסיינטולוגיה, ביוגרפיה מוסווית על חייו של ל' רון הבארד; הסרט שהרגיז את טום קרוז. בצפייה בו התברר שהוא אכן כל אלה, ואף יותר מזה. הצופים שהגיחו מההקרנה בצעד מתנודד נראו המומים.

"המאסטר", שכתב וביים פול תומס אנדרסון, מספר על עלילותיו של פרדי קוול, אדם פשוט שנופל בקסמו של לנקסטר דוד הכריזמטי. דוד משוטט במערב אחרי המלחמה, מציג את מרכולתו באולמות ציבוריים ובטרקלינים פרטיים, רוקם סיפורים על גלגול נשמות ועל חייזרים מהחלל ורוקח דת חדשה כ"מתנה להומוספייאנס". אבל מה שקורה אחר כך אינו חשיפה של סיפורי צהובונים שערורייתיים אלא דווקא אפוס סוחף וזוהר על תקווה, על אובדן ועל צלקות המלחמה; שיר הלל לחיבתם של האמריקאים להתחדשות וגם ביקורת עליה.

הפגישה עם אנדרסון מתקיימת באולם נשפים בקומה העליונה של מלון בוונציה, שאור השמש מוחזר בו מהשיש והים נשקף מבעד לחלונותיו הפתוחים. אנדרסון בן 42. יש לו צדעיים מכסיפים ושלושה ילדים מהשחקנית מאיה רודולף. אבל הרקע של פסטיבל ונציה כמו מחשמל אותו, מלהיט בו את המרץ של הצעיר המצליח שעשה את "לילות בוגי" ואת "מגנוליה" ואחר כך את "זה ייגמר בדם", שזיכה את דניאל דיי לואיס באוסקר לשחקן הטוב ביותר.

אי–פי

אנדרסון חסר מנוחה, נלהב, מוכן לקרב. עכשיו, כשהסרט נחשף, לאחר שכל כך הרבה
שמועות ופיסות מידע מוטעה סבבו את "המאסטר", הוקל לו. הגיע הזמן ליישב את החשבון.

כן, הוא מודה, עלילת סרטו מקבילה לחייו של הבארד, איש בעל חשיבה לא שגרתית שייסד את הסיינטולוגיה בשנות ה-50. אבל ההקבלה הזאת כמעט זניחה. הסיפור התחיל את דרכו כעיבוד חופשי לספר אוטוביוגרפי של ג'ון סטיינבק, סיפור גבורה מרדני על נווד שאפתני ששוטט לאורך חוף קליפורניה וחלם על הים. אנדרסון תיכנן לביים סרט הרפתקאות והשתעשע ברעיון במשך עשר שנים. דמותו של הבארד צצה בשלב מאוחר. לנקסטר דוד העניק לה צורה ופוקוס - והביא אתו כמובן גם בעיות.

פיליפ סימור הופמן, שעבד עם אנדרסון רבות, מגלם את דוד בהפגנת משחק מרהיבה. אבל לא נופל מהופמן, ויש הטוענים שאף עולה עליו, השחקן שמככב לצדו, חואקין פיניקס,
שמצייר את פרדי קוול בשילוב מעוות של און ותשישות; קאליבן (דמות העבד מ"הסערה" של שייקספיר) מודרני, פרוע והפכפך ונפיץ. אנדרסון מסכים שלליהוק היתה כאן חשיבות
מכריעה. "זה מוכרח להיות כמו משחק טניס, כמו שני ספורטאים שנאבקים זה בזה", הוא
מסביר. "שיכנעתי את פיל להשתתף בסרט, אבל השם של חואקין צץ שוב ושוב, ופיל אמר: 'אתה יודע למה אני רוצה שהוא ישחק את הדמות? כי אני מפחד ממנו'".

בלי פחד

הדמות שפיניקס מגלם ב"המאסטר" היא תפקידו הראשון לאחר הפסקה בת ארבע שנים,
שאת רובה הקדיש למיתוג מחודש של עצמו כראפר. הוא גם הופיע בתוכנית של דייוויד
לטרמן במראה קטטוני מכוון, ושיתף פעולה בסרט מוקומונטרי כסוג של טיפול עצמי. מפליא שגם הבמאי עצמו לא פחד ממנו.

"לא, קצת הכרתי אותו קודם לכן", אומר אנדרסון. "ביקשתי ממנו להשתתף ב'לילות
בוגי'. ביקשתי ממנו להשתתף ב'זה ייגמר בדם'. רציתי לעבוד אתו המון זמן. אבל הוא
אדם לא צפוי. יש סביבו כל כך הרבה אנרגיה, הוא כמו דינמיט. לא הייתי אומר שהוא
מפחיד. הייתי אומר שהוא מלהיב, לפעמים קצת מרגיז". באתר הצילומים קרה לא פעם
שפיניקס עזב את האזור המסומן לצילום והתרחק למקומות שבהם עמדו עמודי התאורה.
"הייתי אומר, 'בבקשה ממך, תן לי איזה רמז, לאן בערך אתה עומד ללכת'. אבל לא, הוא
תמיד רץ אל תוך התאורה".

בשלב זה אני מרגיש צורך להחזיר את השיחה לנושא הסיינטולוגיה. האם אנדרסון צופה
שהסרט ימשוך אש? "לא", הוא אומר, ומיד נעשה זהיר וחשדני יותר. "ממש לא".

אני לא ממש משוכנע שזה כך. קודם כל כנסיית הסיינטולוגיה מתחככת לא מעט עם תעשיית הבידור, ומאשימים אותה שהיא מפקחת על האופן שבו היא מוצגת בה בקפדנות שגובלת לפעמים בהפחדה ובאיומים. חוץ מזה, אנדרסון טרח ואירגן הקרנה פרטית מיוחדת לטום קרוז, הפעיל המתוקשר ביותר של הסיינטולוגיה, ששיחק בסרטו של אנדרסון מ-1999 "מגנוליה".

העובדה הזאת, לפחות, מעידה שהוא מוטרד מקבלת הפנים הצפויה לסרט. "כן, אבל אני מוטרד כל הזמן", אומר אנדרסון. "אני לא רוצה להעליב אנשים ולזלזל באמונות שלהם. זאת לא הכוונה שלי בכלל. והרושם שיש לאנשים הוא שאם עושים סרט על הסיינטולוגיה, אז בטח תוקפים אותה; אבל 'סאותפארק' מסוגלים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני". הוא מושך בכתפיו. "אבל כן, ידעתי שאנחנו עוסקים בעניינים רגישים. פיל עבד עם טום וגם אני עבדתי אתו. ההקרנה היתה הדרך שלי להושיט לו יד ולהגיד: 'אין לי מה להסתיר'. עשיתי את זה מתוך כבוד, לא מתוך פחד". קרוז, כך דווח, התנגד לכמה היבטים בסרט, אבל אנדרסון מדגיש שהם נפרדו כידידים.

אבל שמע, הוא מוסיף בעייפות, "הנושא של 'המאסטר' הוא לא הסיינטולוגיה במצבה הנוכחי; הוא מתבסס על הרעיונות שמופיעים בספר 'דיאנטיקה' של הבארד מ-1950
והרעיונות ב'דיאנטיקה' יפהפיים. הרעיון של ההיזכרות בחיים מן העבר הוא מלא תקווה,
מלא אופטימיות, והייתי שמח להאמין בזה".

אני מרגיש שתכף יבוא "אבל".

"בטח שיש 'אבל', יש 'אבל' גדול. אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על ה'אבל'. הרעיון הבסיסי הוא שקסם לי, כי הוא עוסק בזיכרונות ובחיים אחרים, בייחוד אחרי מלחמת העולם השנייה, זה היה מלהיב. הרגשתי שנקודת ההשקפה הזאת יכולה להיות קרקע פורייה. כשמקשיבים לשירים מאותה תקופה, שומעים שוב שוב את המשפט 'אני רואה אותך בחלומות', או 'אמצא אותך ביום מן הימים'. כל המלים הן סיפורי רוחות, סיפורים שנובעים
מהמלחמה. וגם סיפורי מדע בדיוני על מסע בזמן. אתה חוזר מהמלחמה ואהבת חייך נשואה עם ילדים, ואתה לא אותו האיש שיצא למלחמה. הדברים האלה קורעי לב בעיני".

הוא מסביר שקיצץ מהסרט סצינה שהיתה אמורה להיות בסופו, שבה קוול משחזר את צעדיו וחוזר לספסל בפארק שבו היה פעם מאושר. קוול שוכב על הספסל ומנסה לנסוע בזמן; להשליך את עצמו בחזרה לרגע מאושר מלפני המלחמה. לעזאזל, אומר אנדרסון. הוא לא היה צריך לקצץ את הסצינה.

אבל מה שנפלא ב"המאסטר" הוא שהוא מסתכל גם אל העתיד, לא רק אל העבר. זו הצדעה לכושר ההמצאה, לכושר האלתור; הוא מראה איך רעיונות חדשים ונועזים יכולים לצמוח לכיוונים רבים. אחרי הכול, הבארד התחיל את דרכו כמחבר ספרי פנטסיה, הוא התפאר שהיה לו חלק בתסריט של "מרכבת דואר" של ג'ון פורד. "דיאנטיקה" היה יכול להיות הבסיס לרומן זול - אבל הוא נעשה לתוכנית האב של דת חדשה.

"כן", מסכים אנדרסון. "אבל גם ג'ורג' לוקאס הוא מייסד של דת, לא? אין ספק שכן. רעיונות יכולים לקחת אותך לכל מקום. אולי זה עניין אמריקאי. המבנה קצת יותר חופשי
במקום שממנו אני בא. אולי אנחנו קצת יותר מתקדמים".

צץ במסווה

על פי האופן שהוא מציג את הדברים נשמע שאין הבדל גדול בין במאי קולנוע לבין
מנהיג כת. אנדרסון צוחק. "חשבתי על זה. באמת יש קווי דמיון - אתה צריך לשכנע
חבורה של אנשים ללכת אחרי איזה רעיון משוגע שלך במשך חודשים או שנים. חשבתי על זה הרבה פעמים וזו דרך להתייחס ללנקסטר דוד בחמלה. רק רגע: באיזו מידה הוא משוגע יותר ממני? זה מטורף. אני יושב וכותב תסריט ואומר שאני רוצה ללהק אותו ואני לא יודע בדיוק לאן הוא יוביל, אבל למי אכפת? קדימה, הולכים, חברים!".

אנדרסון גדל במשפחה גדולה (שלושה אחים, ארבעה חצאי אחים) בעמק סן פרננדו. הוא
נאלץ להילחם על מרחב; לעצב לו טריטוריה משלו. כילד, הוא מספר, היה אומר להוריו שהוא במאי קולנוע, עוד לפני שהחזיק מצלמה בידיו. אביו ארני היה קריין של דברי קישור בטלוויזיה, והופיע למשך זמן קצר כמגיש בתחפושת שהגיש את סרטי האימה בתחנה מקומית. "אני חושב שהוא בעצם רצה להיות שחקן אבל לא היתה לו הזדמנות להוכיח את עצמו", אומר אנדרסון. "הוא היה מדבב מעולה; הוא היה מצוין בזה. אבל השאיפה הלא ממומשת תמיד הטרידה אותו. חבל שהוא לא הספיק לראות כמה מהסרטים שלי. הוא מת לפני 'לילות בוגי', הוא לא ראה את השאר". הוא מושך בכתפיו. "חבל".

כן, אני אומר, אבל הוא כל הזמן צץ במסווה. ידוע שבסרטיו של אנדרסון יש תמיד אב
פגום, מחפש, אם זה מפיק הפורנו של ברט ריינולדס ב"לילות בוגי", הפטריארך הגוסס של ג'ייסון רוברדס ב"מגנוליה", או איש הנפט הזועם של דיי-לואיס ("נטשתי את הילד
שלי!") ב"זה ייגמר בדם". וגם ב"המאסטר" הוא מופיע, הפעם בדמות דמגוג חביב באמריקה של שנות ה-50.

"נכון", אומר אנדרסון. "נכון. וזה מרגיז. אני נשבע שלא תיכננתי את 'המאסטר' בתור
סיפור על אב ובן. אבל זה נמצא שם, מה אפשר לעשות. זה מוכיח שאי אפשר לעצור את מה שבא". אני לא יודע אם הוא מתכוון לגורל של פול תומס אנדרסון דווקא או פשוט של כל אדם. סביר להניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה. השירים מלאים געגוע ואנחנו נוהגים כמו פרדי קוול. אנחנו תמיד ממהרים לחזור אל אותו ספסל בגן, נוסעים בזמן, מחפשים רוחות רפאים.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו