שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הולנד, גן עדן לבמאיות

שפית הולנדית צעירה בטוקיו עומדת במרכז הסרט "עיר שותקת". לרגל הקרנתו בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות מספרת הבמאית ת'ריס אנה למה היא מתעניינת בניכור וזרות

אלי אליהו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי אליהו

"בהולנד אני לא מרגישה שיש משמעות לכך שאני במאית אשה. רוב הבמאים של הקולנוע העצמאי בהולנד הם נשים", אומרת הבמאית ההולנדית ת'ריס אנה, "אבל כשאני בחו"ל, אז אני מרגישה שיש לזה משמעות. שהיחס הוא שונה. בעלי מלווה אותי כשאני באה לפסטיבלים השונים, ותמיד כשפוגשים בנו אז פונים אליו ושואלים, 'אתה הבמאי?' והוא אומר, 'לא, זו היא".

בפסטיבל שבו אנה משתתפת בימים אלה איש לא יטעה לחשוב שבעלה הוא הבמאי, משום שזהו הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. היום רביעי ב 22:00 יוקרן, כחלק מהפסטיבל, סרטה החדש של אנה "עיר שותקת". לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאית (הסרט יוקרן שוב בשבת ב 11:00).

ת'ריס אנה

אז לא הרגשת קשיים מיוחדים כבמאית אשה.

"לא ממש. אני גם גדלתי במשפחה שבה היה שוויון מוחלט בין הגברים והנשים. לא הרגשתי מעולם שיש איזה קיר שאני צריכה לעבור מפני שאני אשה. אבל כשצילמתי את הסרט הקודם שלי בדרום אפריקה הרגשתי שיש לזה חשיבות. היה לי שם צוות ענק, והעבודה אתם היתה נפלאה, אבל זה תמיד היה ברקע, ההרגשה הזאת, שזה משנה אצלם משהו שאני אשה".

"עיר שותקת" הוא סרטה השני של אנה, ילידת 1959. קדם לו הסרט "הציפור לא יכולה לעוף" בכיכובה של ברברה הרשי, שהוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ב 2008. לצד העשייה הקולנועית שלה היא גם סופרת ובמאית תיאטרון. במשך עשור היתה המנהלת האמנותית של קבוצת התיאטרון הבינלאומית "דוגטרופ" וכתבה וביימה יותר מ 50 הצגות ומופעים ברחבי העולם. עד כה פירסמה שישה ספרים שתורגמו לשפות רבות.

מתוך "עיר שותקת"

"אני כותבת ספרות אפית, גדולה", היא אומרת, "הספר האחרון שלי "Het laatste land' ("הארץ האחרונה") מספר על אי באמצע האוקיינוס האטלנטי שמתרחשת בו סופה גדולה, משהו כמו 'סנדי', והקהילה הקטנה של האי צריכה להתמודד פתאום עם תנאים קשים, בלי אינטרנט ובלי טלפון, וכמעט בלי אוכל".

הנושא הזה של בדידות ויותר מכך של ניתוק מעסיק אותה מאוד כנראה. אלה הנושאים שעומדים גם במרכז הסרט שיוקרן בפסטיבל. הסרט, המבוסס על רומן שלה מ 2006 באותו השם, מספר על רוזה, שפית הולנדית צעירה שבאה לטוקיו כדי ללמוד את רזי חיתוך הדגים ממאסטר יפאני ששמו מאסטר קון. במובן מסוים זהו סרט חניכה והתבגרות, אבל קודם כל סרט שעוסק בקשיי תקשורת ובתחושת ניכור וזרות.

רוזה, אשה יחידה בין המתלמדים הגברים, אינה יודעת את השפה היפאנית ונתקלת בקשיי תקשורת רבים עם התרבות הזרה שאינה מסבירה לה פנים. באחת הסצינות החזקות בסרט היא עומדת לבד בתחנת רכבת בטוקיו. איש מאלה שהיא פונה אליהם כדי שיעזרו לה למצוא את דרכה אינו דובר אנגלית.

האשה שממול

הדגים בסרט הם כמובן מטאפורה למצבה של אנה. ראשית, משום שאי ידיעת השפה גוזרת עליה שתיקה כפויה. שנית, משום שהיא חשה בטוקיו כמו "דג מחוץ למים". אבל ברקע עומדת סמליות נוספת, משום אם הדגים הם המטאפורה לדמות הגיבורה הנשית של הסרט, הרי שהסצינות שבהן חבורת גברים עומדת מסביב לדג ומבתרת אותו מקבלת משמעות נוספת ¬ רמז לשליטה הגברית בנשים.

האם יש הבדל בעינייך בין קולנוע שיוצרות נשים לבין כזה שיוצרים גברים?

"אני מניחה שיש הבדל. זו בכל זאת חוויית חיים אחרת לגמרי להיות אשה או גבר, כמו להיות לבן או שחור. אבל ההבדלים בין סרטים של נשים לבין סרטים של גברים הם עניין מורכב וגדול. קשה לי לדייק ולומר מה ההבדלים".

הרעיון לרומן שממנו נולד הסרט עלה בראשה, היא מספרת, כאשר ממרפסת דירתה באמסטרדם הבחינה באשה על המרפסת שממול כשהיא מנסה לתקן משהו שנשבר. היא ניגשה אליה לעזור לה וגילתה שזוהי אשה זרה שאינה דוברת את השפה המקומית. "זה גרם לי לחשוב על אשה לבנה שמגיעה לתרבות שונה לגמרי משלה", היא מספרת. "ובשבילי החברות הכי שונות והכי רחוקות מהתרבות שאני מכירה הן החברות של היפאנים והאבוריג'ינים. הייתי הרבה באפריקה והייתי גם בסין. אלה חברות שונות אמנם אבל הן עדיין חולקות הרבה קווי דמיון עם החברה שאני מכירה. היפאנים והאבוריג'ינים, זה ממש כמו כוכב אחר. אני אוהבת לקחת את הגיבורים שלי למקומות קשים כאלה".

את חושבת שעצם העובדה שהיא אשה מקשה עליה עוד יותר?

"כן. אני חושבת שאם הגיבור היה גבר הסרט לא היה יכול להתפתח כפי שהתפתח. זה יותר קיצוני משום שהיא אשה. בחברה היפאנית הנשים הם במעמד הנמוך ביותר. אם היא היתה אשה שחורה זה היה אפילו עוד יותר קשה".

אכזרי ויפה

כשהחליטה שהסרט יתרחש ביפאן היה ברור לאנה שיהיו בו דגים. "יפאן ודגים קשורים זה בזה", היא אומרת, "לפני 25 שנה גרתי תקופה מסוימת בטוקיו ולימדתי שם אנגלית. יום אחד הזמינו אותי למסעדה והיה שם אקווריום וביקשו ממני להצביע על אחד הדגים ששחו בו. עשר דקות לאחר מכן הוא היה מונח חי על השולחן כשהוא חתוך, ואכלנו אותו ככה. זו אמנות לחתוך אותו באופן כזה. זה עשה עלי רושם אדיר. זה היה אכזרי מאוד ויפה מאוד באותה מידה".

מה ההבדל מבחינתך בין בימוי סרט לכתיבת ספר?

"ההבדל הגדול והעיקרי בין סרטים לבין ספרות זה הכסף. כשאתה יושב מאחורי המחשב וכותב על ספינה ענקית שבאה לנמל ואז טובעת בסערה, אלה רק כמה שורות שלא עולות דבר. אבל כשאתה רוצה להסריט דבר כזה זה עולה המון כסף. עשיית סרטים היא מאבק תמידי אחרי מקורות מימון. הבדל נוסף הוא שהכתיבה היא מעשה מבודד, אתה עושה את זה עם עצמך. ואילו בסרט יש סביבך אנשים. זו עבודת צוות. השילוב הזה מצוין בשבילי כי מצד אחד אני לא יכולה להיות כל הזמן מוקפת באנשים, אני זקוקה לבדידות שלי, ומצד שני אחרי שאני יושבת חצי שנה לבד וכותבת ספר, אני כמהה להיות שוב עם אנשים".

אבל יש הבדל נוסף שאנה מציינת בין ספריה ובין הסרטים שהיא יוצרת, והוא מפתיע למדי. "בסרטים אני נעשית פואטית יותר", היא אומרת, "הספרים הם פרוזה, ובסרטים שלי יש משהו פואטי, סמלי, ועמוק יותר. סרט זה כמו שיר בשבילי. ככה אני עובדת עם הצוות שלי, אני אומרת להם שאני רוצה שהם ייכנסו לאווירה, לרגשות שמלווים את זה.

"הרומן שהסרט מתבסס עליו הוא בעצם מונולוג ארוך של רוזה, כשאמרתי שאני רוצה לעבד את זה לסרט, אז המפיק אמר 'בטח תשתמשי הרבה בוויס אובר', אבל אני אמרתי שלא, שכל מה שעובר לרוזה בראש אנחנו צריכים להראות, כאילו אנחנו נמצאים בראש שלה. אני לא אוהבת מלים בסרטים, אני מעדיפה שהתמונות יספרו את הסיפור. בסרט הזה כמעט אין דיאלוגים, וכשמדברים ביפאנית אנחנו לא מבינים מה אומרים, זה יותר כמו מוסיקה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ