נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

אחרי ההצלחה הגדולה שלה זכה לפני חמש שנים עם סרטו התיעודי “ילדי השמש”, יצא הבמאי רן טל לחפש נושא לסרט חדש. היו לו כמה רעיונות ופרויקטים שבסופו של דבר נפלו, ובשלב מסוים הוא מצא עצמו משוטט באזור בית השיטה, הקיבוץ בעמק חרוד שבו נולד ובו העביר את ילדותו. באחד הימים הוא נמשך אל הסחנה, גן השלושה, הגן הלאומי הסמוך לקיבוץ. להפתעתו, היה משהו במקום הזה, שבו בילה ימים ארוכים בילדותו, שהצליח לרתק אותו מחדש גם עכשיו.

“רציתי לראות מה קורה עם הסחנה, כי אני מכיר את המקום הזה, הוא קשור מאוד לזיכרונות הילדות שלי”, הוא מספר. “הלכנו לשם הרבה בתור ילדים - עם המשפחה, עם החברים, וגם כל מיני אירועים של הקיבוץ היו עושים שם. כך שההיכרות שלי עם המקום הזה היתה אינטימית, הכרתי שם כל סלע. ואז, כשחזרתי לשם אחרי יותר מ–30 שנה, גיליתי שהנוף אולי קצת התקלקל מאז, אבל מעבר לכך, הרבה לא השתנה. נכנסתי לשם והרגשתי שאני לא רוצה לצאת. לא היה ברור לי למה, אבל הרגשתי שאני רוצה להישאר שם, להיות שם, להסתכל, ולא לעשות כלום”.

עד מהרה הבין טל שהוא רוצה להעמיד את המקום הזה במרכז סרטו הבא. “זה לא שהיתה לי בשלב הזה איזו תזה. בהתחלה זה היה פשוט צורך אינטואיטיבי, צורך פיסי להיות שם, צורך רגשי ולא אינטלקטואלי. ואז ההחלטה לעשות את הסרט בעצם סיפקה לי את ההזדמנות לנסוע לשם שוב ושוב, לחזור ולהיות שם, באותו המקום, עם האור הזה, עם הנוף הזה. זה גם איפשר לי לבקר יותר את אמא שלי שעדיין גרה שם ‏(בבית השיטה‏)”, הוא מחייך. “כך שהיו לי כל מיני תשובות לא מנומקות - כאלה שלא מספיקות כדי לשכנע קרנות קולנוע להשקיע בסרט - לשאלה למה אני רוצה להיות דווקא שם. אבל אז, לאט לאט, זה התחיל להתגבש בי, ההבנה למה לי לעשות סרט דווקא על המקום הזה”.

רן טל. המקום קשור מאוד לזכרונות הילדות שליצילום: אילייה מלניקוב

לאחר כמעט שנתיים של צילומים, שסיפקו לטל אינספור הזדמנויות לחזור שוב ושוב אל הגן הקסום הזה, ולאחר עוד כמה חודשים בחדר העריכה, הוקרן “גן עדן” בבכורה בפסטיבל ירושלים האחרון, וזיכה את טל בפרס הבימוי הדוקומנטרי. בימים אלה החלו הקרנות של הסרט בסינמטקים ברחבי הארץ, ובמקביל עורכים כעת בסינמטק הרצליה רטרוספקטיבה לסרטיו של טל.

“גן עדן” הוא אחד מסרטי התעודה היפים שנוצרו כאן בשנים האחרונות. טל ושני שותפיו המרכזיים ליצירה - הצלם דניאל קדם והעורכת נילי פלר - הוציאו תחת ידיהם יצירה שמצליחה לשרטט פרופיל של הישראליות העכשווית, על הקבוצות השונות המרכיבות אותה, על הקרעים והקונפליקטים המהווים חלק בלתי נפרד ממנה, על הרגלי הנופש המאפיינים אותה, ועל ההיסטוריה והפוליטיקה הפולשות לחיי היומיום של כל מי שחיים כאן. “גן עדן” מצליח לשקף את הגסות והוולגריות שמאפיינים את החברה הישראלית ואת הרגלי הנופש שלה, ובה בעת להציג את הכאב, הקושי וגם הרוך המסתתרים בסיפור חייהם של הפרטים המרכיבים את החברה הזאת.

המצלמה מלווה את הנופשים בסחנה לאורך ארבע עונות השנה. היא מתקרבת אליהם, מתבוננת בהם, משתהה לידם, מאזינה לשיחות שלהם, ומצליחה ליצור פסיפס ססגוני ומגוון - ביקורתי וגם אמפתי, מדכא וגם אופטימי, עגום וגם מצחיק - של החברה הישראלית. היא מסתכלת על היהודים, הערבים, העולים ממדינות חבר העמים, הקיבוצניקים, החרדים וקבוצות התיירים שמתקבצים כולם לאתר הזה, ובוחנת בדממה את האינטראקציה ביניהם.

מתוך "גן עדן"

המצלמה מתבוננת בנופשים כשהם אוכלים, שרים, נחים, משוחחים ורוחצים בבריכות, ואינה מחמיצה את הפקקים הארוכים בכניסה לאתר בימי הקיץ, את הצעקות, את הצפיפות, את הכרס המשתפלת, את הנפנוף הנמרץ מעל למנגל המעשן, וגם את הטינופת שהנופשים מותירים אחריהם. אבל מתוך כל אלה, היא גם מצליחה מדי פעם לזקק את יופיו של המקום, את יופיים של האנשים, את יופיו של רגע אחד שהיא משכילה לבודד מהמולת היום.

לאורכו של הסרט, 12 מתוך הנופשים חושפים לפני הצופים טפח מסיפור חייהם הפרטי. טל בחר 12 סיפורים אישיים המשלבים אלמנטים של קושי, כאב ופרידה. אחד הדוברים, למשל, מספר על אשתו שעזבה אותו, אשה אחרת מספרת על הגעגועים לבעלה שהלך לעולמו, צעיר ערבי מספר על תחושת הזרות המלווה אותו בכל מקום בארץ ועל חלומו לברוח לקנדה, ואשה אחרת מספרת על הרגע שבו הצליחה לקום ולעזוב את בעלה המכה, שלו היתה נשואה במשך 33 שנה, מאז היתה בת 14. כל אחד מהדוברים חושף את סיפורו במונולוג רציף, הנשמע בוויס־אובר על רקע תמונות המציגות אותו בזמן שהוא ‏(או היא‏) נופש בסחנה, מוצא לו שם רגע של מרגוע, רגע של מפלט ממציאות חייו המורכבת.

לשפר את העולם

תוך כדי התחקיר לסרט, מספר טל, הוא למד כי בתחילת המאה ה–20 הסחנה היה בריכה טבעית ומוזנחת למדי, שהיתה מוכרת רק לתושבי האזור, ומימיה שימשו להפעלת תחנת קמח עותומנית ישנה. היה זה צבי בהיר, חבר קיבוץ ניר דוד, שהעלה בשנות ה–50 את החזון להפוך את הסחנה לאתר נופש גדול ומטופח יותר. לשם הגשמת החזון הזה הוא רתם לצדו את אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור - לימים חתני פרס ישראל לאדריכלות.

מתוך "גן עדן". להתמקד בכאן ובעכשיו

ואכן, הגן נבנה מחדש על פי תוכניתם של יהלום וצור, ונחנך ב–1958, ביום העצמאות שבו חגגו עשור למדינת ישראל. אז גם הוענק לו השם “גן השלושה”, לזכרם של שלושה תושבי העמק שנהרגו ממוקש פלסטיני ב–1938. לעומת זאת, השם המקורי של המקום, “הסחנה” - “החמה” בערבית - ניתן לבריכה בגלל מי המעיין החמים שלה, השומרים על טמפרטורה של 28 מעלות לכל אורך השנה, מסביר טל. “כבר בשמות האלה הקונפליקט ההיסטורי בא לידי ביטוי”, הוא מציין.

“בעיני הסחנה קשור לסוג של תקווה”, הוא אומר. “אם את מסתכלת על היסטוריה של פארקים לאומיים פה, המקום הזה נבנה בתקופת המודרניזם, כאשר עדיין האמינו שניתן לבנות דברים, לשנות דברים, והאמינו שהאדם יכול להפוך את העולם למקום טוב יותר בכוח הרציונליות שלו. הסחנה הוא למעשה טבע מדומיין. זו יצירה מדהימה של צור ויהלום, שהצליחו לשנות את הטבע ולהפוך את המקום הזה למשהו אחר, למשהו שרבים אחרים חושבים לטבעי.

“היום, כמובן, זה נחשב פשע לעשות כזה דבר. היום אסור להזיז קוץ. היום הגישה היא שאסור לגעת, אסור לשנות, ואת כל מה מה ששונה צריך להחזיר למצבו המקורי, כפי שהיה פעם. מהבחינה הזאת, הסחנה עוד שייך לאוטופיה ציונית מודרניסטית, כי קמו ובנו במקום הזה נווה מדבר, מקום מרגוע, טבע עם דשאים עצים ומפלים שנורא נעים בו, מתוך מחשבה שאפשר לשפר את העולם”.

ואולם, טל בחר שלא להתייחס בסרט באופן ישיר להיסטוריה של הסחנה. הוא העדיף להתמקד בכאן ובעכשיו, ולהניח להיסטוריה לנוח ברקע של הדברים. את שמו של הסרט הוא ביסס על הכינוי שתושבי האזור הצמידו לסחנה לאורך השנים, לאחר שאחד מחכמי התלמוד הבבלי, ריש לקיש, קבע בזמנו כי “אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו”.

“עניין אותי להסתכל בדימוי הזה של גן, שפעם היה פתוח לכל והיום הוא סגור בגדרות, שאת נכנסת אליו, מתפשטת, ונחשפת בו לא רק רגשית אלא גם פיסית”, אומר טל. “עניין אותי להפגיש את הצורך הגדול של הישראלים לעשות על האש, להתרחץ, לעשות לילדים יום כיף, עם ההכרה שבעצם אין גן עדן, שאי אפשר לחזור לגן עדן, ושאל הגן הזה אנחנו נכנסים עם כל מה שהבאנו אתנו מבחוץ. עניין אותי לנסות לחבר בין האימאג’ים האלה של החופש והנופש, של יום שבו מתנתקים מהכל, עם ההבנה שההתנתקות הזאת לא באמת אפשרית”.

מוטיב הוויס־אובר

טל, שנולד ב–1963 בבית השיטה, סיים את לימודיו בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ב–1994, ומאז הוא יוצר סרטים תיעודיים העוסקים במציאות הישראלית דרך נקודת מבט היסטורית חברתית. לאורך השנים יצר, בין היתר, את דרמת הטלוויזיה “מלכה לב אדום” ‏(1996‏) יחד עם אתגר קרת, וכן את סרטי התעודה “דרך בן צבי 67” ‏(1998‏) שעסק במכון לרפואה משפטית באבו כביר, ו”בית חלומותי” ‏(2005‏) שעקב אחר ארבע משפחות המנסות לבנות את בית החלומות שלהן.

ואולם, היה זה סרטו “ילדי השמש” מ–2007 שזכה להכרה הרחבה ביותר, זיכה את טל בשורה של פרסים, וביניהם פרס סרט התעודה הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, פרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר ושבעה פרסים בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי. “ילדי השמש” הורכב מקולאז’ של סרטים ביתיים שצולמו בקיבוצים שונים משנות ה–30 ועד שנות ה–70, והביא את סיפורו של הדור הראשון של ילדי הקיבוצים, שאמור היה להגשים את כל התקוות של החזון שלאורו הוקמו היישובים החלוציים־שיתופיים־סוציאליסטיים הללו. את הקולאז’ של סרטי הארכיון ליוו ראיונות עכשוויים, בוויס־אובר, עם ילדי הקיבוצים שכבר בגרו.

גם ב”גן עדן” ‏(שטל הפיק יחד עם אמיר הראל ואיילת קייט, בתמיכת יס דוקו, קרן מקור וקרן גשר‏) העדיף טל להישאר נאמן לאופן הגשת הראיונות בוויס־אובר בלבד. הוא בחר את מרואייניו מבין המבקרים בסחנה, ריאיין אותם בבתיהם, ובחדר העריכה הפך את הראיונות למונולוגים והצמיד אותם לצילומים של הדוברים בעת שהם נופשים בסחנה. אבל בעוד שב”ילדי השמש” הוא ערך את הראיונות כך שנשמעו כשיחה בין כמה מרואיינים, ב”גן עדן” הוא העדיף ליצור מונולוגים.

“פגשתי שם המון אנשים, התחלתי לראיין אותם, ולאט לאט ניסיתי להבין איזה סיפורים אני רוצה להשאיר, מה מושך אותי, מה מעניין אותי”, הוא מסביר. “בסופו של דבר, כל הסיפורים שבחרתי הם סיפורים של פרידה: פרידה מאהוב או מאהובה, שחרור כלשהו, פרידה מאבא או פרידה ממולדת. כל הסיפורים האלה קשורים לגירוש מגן עדן, למצב האנושי שלנו, לרצון לחזור לגן עדן ולחוסר האפשרות לעשות זאת. אלה הסיפורים שבסופו של דבר איפשרו לי לייצר איזה קו אסתטי, וכולם קשורים למקום שבו אנו חיים, להיסטוריה שלו ולכשלונות האישיים שלנו”.

ההפרדה בין הסאונד לתמונה ב”ילדי השמש” וב”גן עדן”, הוא מבהיר, איפשרה לו ליצור ממד חדש של חלל וזמן. “כך הסרט אינו מתנהל רק בתוך החיבור שבין תמונה לסאונד, אלא כולל כמה רמות של זמן. ברמה האחת אנחנו רואים אותם מתרחצים ועושים מה שהם עושים ‏(בסחנה‏), וברמה האחרת הם מדברים על מה שקרה פעם. וזה יוצר איזו דיאלקטיקה שמעניינת אותי, איזו הזרה וחוויית צפייה שחשבתי שיכולה להיות יותר מעניינת, יותר מושכת להקשיב להם. מכיוון שהתודעה שלהם נמצאת באיזה מקום אחר - בבעל שמת, בארץ שעזבו, באח שנהרג - זה כאילו פותח את הקולנוע לעוד מרחבים של זמן ומקום. הרגשתי שבמקום לייצר איזה בלבול, ההפרדה הזאת מייצרת דווקא הקשבה”.

לפרש באמצעות אסתטיקה

המרווחים שבין מונולוג אחד למשנהו ב”גן עדן” מורכבים, בין היתר, מקולאז’ים של תמונות שמנציחות את המקום, את הנוף ואת שלל הטיפוסים המאכלסים אותו. הצילום היפה של דניאל קדם מציג את המבקרים במקום בזמן פעילות, או בפורטרטים מוקפאים, כשהנופשים מישירים מבט אל המצלמה. הוא מקרב אליהם את המצלמה, בוחן את השמש והאור הנופלים על עורם החשוף, ומניח למבטו של הצופה להשתהות על הנופשים.

“היו לנו הרבה כללים בצילום”, מציין טל. “למשל, שהמצלמה לא זזה מהחצובה. היא מסתכלת הרבה זמן על אותו דבר, לא ממהרת לשום מקום, אין צורך לרוץ אחרי שום סיפור. לאורך רוב הסרט, המצלמה בכלל לא זזה, היא נעולה. ככל שהיא היתה יותר סטטית, זה עבד הרבה יותר טוב, איפשר לנו יותר לשחק, להעמיד דברים ולסדר אותם. זה איפשר לי לבחור מה לצלם ואיך, מבלי להפוך לעבד של הרגע. המצלמה גם היתה מאוד קרובה לאנשים, כדי שנוכל להרגיש קרובים אליהם. לא השתמשנו בעדשת טלה, לא הסתכלנו עליהם כמו על חיות מרחוק, אלא ישבנו ממש אתם. זה לא קל, ומשלמים על זה מחיר כי לפעמים האנשים לא מסכימים להצטלם כשהמצלמה יושבת חצי מטר מהם, אבל יש לזה הרבה יתרונות”.

טל, שמלמד כיום קולנוע במכללת ספיר, גם עורך בשנתיים האחרונות ‏(יחד עם ענת אבן‏) את “תקריב”, כתב עת אינטרנטי העוסק בביקורת קולנוע דוקומנטרי. כשהוא ואבן ייסדו את “תקריב”, הם הצהירו כי הקמת כתב העת היא מבחינתם אקט של מחאה. “במשך תקופה ארוכה הרגשנו שעושים פה המון סרטים, אבל אין אף התייחסות למדיום הדוקומנטרי כאל מדיום שראוי לדיון אסתטי רציני על אמנות”, אמר בראיון ל”גלריה” עם ייסודו של כתב העת. “כל ההתייחסויות כאן ליצירות תיעודיות הן סוציולוגיות או פוליטיות, ובדרך כלל מתייחסים אל הסרטים האלה כאל ג’ורנליזם, ולא כאל עבודות אמנות בעלות שפה ואסתטיקה משלהן. כתוצאה מכך, אנחנו פועלים בשממה רוחנית”.

ואכן, בסרטיו שלו מנסה טל להציב אלטרנטיבה ליצירה הדוקומנטרית הג’ורנליסטית. הבחירה שלו בשפה קולנועית ייחודית מזכירה כי גם קולנוע דוקומנטרי הוא יצירת אמנות, וככזאת, יש חשיבות לא רק לסיפור עצמו, אלא גם לאופן שבו מספרים אותו. “בגלל שהמקום הזה כל כך אינטנסיבי ומלא בקונפליקטים, הוא בעיני מעין מעבדת ניסויים לקולנוע תיעודי”, אומר טל. “הרי איפה שלא תזרקי פה אבן, ישנו איזה סיפור מטורף, איזו דרמה נורא גדולה. ואותי מעניין להיות שם, אבל בצורה קצת אחרת: שהשוט לא יזוז גם עשר דקות אם צריך, שהוא יצליח לייצר איזו הקשבה אחרת.

“למרות תחושת התכיפות שקיימת לא פעם בקולנוע הדוקומנטרי המקומי - הצורך למהר ולומר משהו או להילחם על משהו - ומתבטאת הרבה פעמים במצלמה שרצה, בתזזיתיות כזאת, אני רוצה ללכת הפוך מזה, לשבור מזה. ובאמת השפה נורא מעניינת אותי. בשבילי הסיפור שווה לשפה. אם אין אפשרות לספר את הסיפור בצורה מעניינת, ולפרש אותו גם בעזרת האסתטיקה שלו, אותי זה פחות מעניין”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ