בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממרסיי ועד קילימנג'רו: המסך דורש צדק חברתי

ביקורת חברתית נוקבת לצד מבט שופע חמלה על מעמד הפועלים. השחקנית הצרפתייה אריאן אסקאריד, כוכבת הסרט "שלגי קילימנג'רו" שביים בעלה רובר גידיגיאן, מספרת בביקור בישראל איך אפשר להילחם בקפיטליזם באמצעות הקולנוע

4תגובות

לפני כמה שנים, כאשר ישב לכתוב מאמר לעיתון, שעסק בנושאים חברתיים, נתקל הבמאי הצרפתי רובר גידיגיאן בשיר של ויקטור הוגו, "כמה טובים הם העניים" ("Gens Les Pauvres"). גיבורי השיר הם בני זוג שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, הורים לחמישה ילדים. למרות המצב הקשה שהם נתונים בו, כאשר נודע להם כי אחת השכנות שלהם מתה והותירה אחריה שני ילדים יתומים, מחליטים השניים כי יאמצו את הילדים ויטפלו בהם. גידיגיאן קרא את השיר, התרגש, ומיד החליט כי הסיפור הזה ישמש בסיס לסרטו הבא.

אשתו של גידיגיאן, השחקנית אריאן אסקאריד המככבת ברוב סרטיו, מספרת כי כך נולד הסרט "שלגי קילימנג'רו", שהוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה בחודש שעבר. הסרט היפה הזה, שיוקרן ממחר בסינמטק תל אביב (ויעלה ב 22 בבתי הקולנוע ברחבי הארץ), לא רק מצליח למתוח ביקורת חברתית נוקבת, ולהתבונן בפושעים דרך הפריזמה של הסביבה שבה הם חיים ופועלים, אלא גם מתבונן בגיבוריו, בני מעמד הפועלים, במבט שופע חמלה ואהבת אדם.

"בגלל התקשורת, בגלל הטלוויזיה, בגלל תרבות הצריכה, היום כולם רוצים להיות כמו העשירים, לחיות כמוהם. וזה חבל, כי גם לבני המעמד הנמוך, גם לאנשים הפשוטים, יש התרבות שלהם, הזהות הייחודית שלהם", אומרת אסקאריד בראיון אתה שהתקיים בפסטיבל חיפה האחרון. "לבני המעמד הזה יש הרבה כבוד עצמי, ויש בהם משהו שהוא אנושי יותר, בדיוק כמו שכותב ויקטור הוגו, שתמיד ידע לבטא היטב את מצבם של האנשים הפשוטים והעניים".

"שלגי קילימנג'רו", שהוצג בבכורה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן בשנה שעברה, נפתח בסצינה המתרחשת בנמל מרסיי (זהירות, הדברים הבאים כוללים ספוילר). שני נציגי ועד העובדים שולפים בזה אחר זה פתקים שעליהם רשומים שמות של חבריהם העובדים, ומקריאים לפני עשרות העובדים הסובבים אותם את השמות שעולים בגורל. כל מי שפתק עם שמו נשלף מן הקופסה, ייכנס לרשימת המפוטרים ושמו יועבר להנהלה, שהחליטה לקצץ בכוח האדם בנמל. בשלב מסוים, נציג הוועד ששולף את הפתקים מהקופסה, מישל (ז'אן פייר דארוסן), מוציא מהקופסה פתק שעליו מתנוסס שמו שלו. חברו לוועד נדהם לגלות שהוא בכלל השתתף בהגרלה. אבל מישל התעקש להישאר נאמן לערכים שלו, וכעת הוא נדרש לשלם על כך מחיר כואב.

מישל המובטל משקיע את רוב זמנו בטיפול בנכדיו, ויחד עם אשתו מארי קלייר (אסקאריד) מצליח לשמור על אופטימיות. לכבוד יום הנישואים ה 30 שלהם, קרובים ובני משפחה קונים לבני הזוג כרטיס טיסה לטנזניה שבאפריקה, כדי שיוכלו להגשים חלום ישן ולראות את הקילימנג'רו. אבל דווקא אז, באחד הערבים, בעיצומו של משחק קלפים רגוע עם זוג חברים, הגורל מזמן להם מהלומה כואבת. שני רעולי פנים פורצים לביתם, מכים אותם, קושרים אותם ושודדים את הכסף שנועד לממן את המסע אל הקילימנג'רו.

אל תחושות הכאב, ההשפלה והזעם מצטרפת עד מהרה גם תדהמה, כאשר השניים מגלים שאחד השודדים אינו אלא עמית לעבודה של מישל, שפוטר עמו מן הנמל. אבל הכעס הראשוני על הצעיר שהפר את אחוות הפועלים והפנה את זעמו כלפי בני המעמד שלו, משתנה עד מהרה ואת מקומו תופסים רגשות אחרים. מיד לאחר שבני הזוג מגלים כי השודד הצעיר, שנלקח למעצר, מטפל לבדו בשני אחיו הצעירים, הם נמלאים הבנה כלפיו וכלפי המצוקה שבה הוא נתון.

אסקאריד מעידה כי היא וגידיגיאן בעלי מודעות חברתית ופוליטית מפותחת, שבאה לכדי ביטוי בסרטיהם. שניהם נולדו במרסיי, הכירו באוניברסיטה, יצאו יחד לפאריס לצורך לימודי המשחק של אסקאריד, ושם הכירו שותף מרכזי נוסף ליצירה: את ז'אן פייר דארוסן, שלמד משחק לצדה של אסקאריד ומופיע מאז ברוב סרטיהם. זה 30 שנה ששיתוף הפעולה היצירתי בין השלושה הללו נמשך. גידיגיאן הוא הכותב, המביים והממונה על הפקת הסרטים, ואילו אסקאריד ודארוסן משחקים בהם.

את רוב סרטיו (ביניהם "העיר רגועה", "במקום של הלב", "אבי הוא מהנדס") בוחר גידיגיאן לצלם במרסיי, עיר הולדתו, ותפישת עולמו הסוציאל דמוקרטית באה בהם לידי ביטוי. אביו היה פועל בנמל של מרסיי, והוא עצמו היה במשך שנים חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

אסקאריד, ילידת 1954, ביקרה לפני כחודש בישראל, כאורחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. כשהיא נשאלת בראיון על שיתוף הפעולה רב השנים בינה לבין גידיגיאן ודארוסן, היא מבהירה: "בשבילנו שיתוף הפעולה הזה הוא הרפתקאה נפלאה, כי התחלנו לעבוד יחד כשהיינו צעירים, ואילו עכשיו אנחנו מתחילים להתבגר, ואנחנו ממשיכים לדבר על העולם שלנו, על החברה שלנו, אבל מנקודת מבט קצת אחרת. רובר הוא הקטליזטור שלנו, הוא הכוח המניע, הוא כותב ומביים וגם מפיק את הסרטים, באמצעות חברת הפקה שהיא בעצם קולקטיב של כמה מפיקים שעובדים יחד".

ב"שלגי קילימנג'רו" היא ודרוסאן מגלמים זוג שידע מאבקים חברתיים רבים, שני אנשים בעלי אידיאליים חברתיים מוצקים שלחמו רבות למען זכויות הפועלים, ולכן כל כך נדהמים לגלות שבן מעמד הפועלים הוא ששדד אותם באלימות קשה. ההתפכחות שלהם, היא מציינת, מגיעה כאשר הם מבינים שדרך עיניו של הצעיר התפרן, הם, בעלי הבית והמכונית, נדמים כאילו היו שייכים למעמד אחר לחלוטין משלו, מעמד גבוה ושבע בהרבה. "העולם משתנה, הכל מסובך יותר היום, לשמור על הערכים שלך ולהנחיל אותם לאחרים זה דבר לא פשוט בימים שבהם המצב הכלכלי כל כך קשה", היא אומרת. "בסרט הזה דארוסן ואני מגלמים בני זוג שהערכים שלהם היו מאז ומתמיד מאוד חשובים להם, אבל לאורך השנים הם קצת שכחו את הצורך במאבק התמידי, היום-יומי, הסיזיפי, למען הצדק החברתי ¬ צורך שהיה מאוד ברור ומוחשי להם כאשר היו צעירים יותר וחסרי כל.

"פעם, לפני מאה שנה, היו שני סוגים של אנשים ¬ אנשים עניים ואנשים עשירים, ולכל אחת מהקבוצות האלה היתה תרבות שונה", היא מוסיפה. "לעומת זאת, היום, בעידן של תרבות הצריכה, הכל השתנה. גם אלה שאין להם כלום, נחשפים לכל כך הרבה דברים, חושבים שהם רוצים כל כך הרבה דברים, אף שבעצם אין להם כל סיכוי להשיג את כל מה שהם רואים. וכך הם בהכרח נהפכים למתוסכלים ומרגישים מקופחים יותר ויותר".

"שלגי קילימנג'רו", לדבריה, מנסה להזכיר לצופים שאנחנו חיים בתקופה שבה הקפיטליזם מנצח, שבה העניים נלחמים בינם לבין עצמם במקום להילחם באחר המדכא אותם, כלומר בעשירים. "אנחנו חייבים למצוא דרך חדשה כדי להיאבק בקפיטליזם, כי בימים של משבר כלכלי כמו היום, הראשונים להיפגע הם העניים והחלשים", היא מבהירה. "הסרט הזה בא לומר, זכרו מי אתם, זכרו שאף אחד אינו כמו האחר, ושגם אם החיים מאוד קשים, אסור לנו להניח לחברה לרמוס אותנו. יש דברים שאנחנו חייבים להתנגד להם, חייבים להיאבק נגדם. העולם שלנו אינו פטאליסטי, ואנחנו יכולים לשנות אותו, אבל כדי לעשות זאת עלינו להיות יחד, להיות מלוכדים, ללמוד להכיר את הצד שמנגד ולהציג חזית אחידה מול הכוחות שפועלים נגדנו".

ואת מאמינה שסרטים יכולים לעזור לשנות את המציאות הזאת?

"לא", היא עונה בנחרצות ומחייכת. "אבל אני תמיד אומרת, שאפילו אם יש אדם אחד בקהל שמזיל דמעה כשהוא צופה בסרט ¬ זה ניצחון. בעיני, כוחו של סרט כזה הוא כמו של נמלה קטנה, שגם אם היא לא יכולה לשנות סדרי עולם, היא בכל זאת לא מוותרת וממשיכה לצעוד בנתיב שלה. כך שאני מאמינה שתמיד, בכל מצב, חשוב לדבר, חשוב לחשוב, חשוב להתנגד לאי-צדק חברתי. אולי אנחנו לא יכולים לנצח, אבל אנחנו בהחלט יכולים להתנגד, וזה כשלעצמו אקט מאוד חשוב. כי אם אתה מתנגד, קשה הרבה יותר לכבוש אותך ולהשתלט על החברה שלך".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו