בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בתוך הבית" של פרנסואה אוזון מפרק את המשפחה הבורגנית

סרטו החדש מבסס את מעמדו כאחד מבמאי הקולנוע החשובים ביותר הפועלים בצרפת. אוזון רומז להיותו מציצני, מניפולטיבי ואולי אפילו פסיכופתי

17תגובות

אפתח בהצהרה: לדעתי פרנסואה אוזון בן ה 45 הוא במאי הקולנוע המעניין ביותר הפועל בצרפת כיום.

זו הצהרה סובייקטיבית, ככל הצהרה ביקורתית הנוגעת באמנויות. ייתכן שבצרפת פועלים כיום במאי קולנוע מעניינים ממנו, אלא שאינני מכיר את יצירתם; ולא זכור לי שראיתי בשנים האחרונות סרט צרפתי, טוב ככל שיהיה, אשר גילה לי במאי חדש מבטיח ועורר בי אותה סקרנות שמעורר כל סרט חדש של אוזון.

הסובייקטיביות שבהצהרתי נוגעת בעובדה שיש משהו ביצירתו של אוזון, בנושאים שהוא עוסק בהם, במקורות שהוא שואב מהם ובאופן שבו היא מתפתחת, שקרוב אלי. ואין אפשרות להפריד בין הערכה ביקורתית להיענות אישית.

עוד כתבות בנושא

אילו נשאלתי לפני כמה שנים מיהו במאי הקולנוע החשוב והמעניין ביותר שקם בצרפת מאז ימי הגל החדש, הייתי בוודאי אומר לאו קאראקס. שניים מסרטיו, "זה אצלה בדם" מ 1986 ובעיקר "הנאהבים מפאריס" מ 1991, הם מהיצירות הקולנועיות החשובות ביותר שהופקו בצרפת בעשורים האחרונים. אוזון עדיין לא יצר סרט המשתווה ביופיו, נפחו ועומקו ל"הנאהבים מפאריס" של קאראקס; אולם מהלכו הקולנועי של קאראקס כה חריג ואקסצנטרי, שהוא נדחק במידה מסוימת לשולי העשייה הקולנועית בצרפת כיום. הוא מביים לעתים רחוקות בלבד, וסרטו האחרון, "Holy Motors", שהשתתף בתחרות בפסטיבל קאן השנה, הוא יצירה מרתקת אמנם אך גם תמוהה.

אוזון לעומתו פועל במרכז העשייה הקולנועית הצרפתית העכשווית, והוא עובד ברצף: מאז 1998 ביים 13 סרטים עלילתיים ארוכים ועוד קודם לכן ביים 16 סרטים קצרים. אוזון מפרה את המציאות הקולנועית הצרפתית העכשווית דרך שימוש במורשת של הקולנוע הצרפתי ובתמורות שחלו בה בעקבות יצירתם של במאים בני הדורות הקודמים: פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, אריק רומר, קלוד שברול, אלן רנה, אנייס וארדה, ז'אק דמי ורבים אחרים.

בסוף השבוע עולה לאקרנים בישראל סרטו העלילתי הארוך ה-13 של אוזון, "בתוך הבית" ¬ יצירה חכמה הספוגה באמביוולנטיות הרעיונית והרגשית האירונית שאופיינית כמעט לכל סרטיו. הסרט, שאוזון כתב גם את תסריטו, מבוסס על מחזה ושמו "הנער בשורה האחרונה" שכתב המחזאי הספרדי חואן מייורגה. אוזון העתיק את עלילתו לצרפת ועיבד אותה בחופשיות, כפי שעשה גם בכמה מסרטיו הקודמים שהתבססו על מחזות או על מקורות חוץ-קולנועיים אחרים.

משפחה שכזאת

פרנסואה אוזון נולד בפאריס ב1967-. הוא בן לאב ביולוג ולאם מורה לצרפתית והבכור בארבעה אחים. העובדה הזאת חשובה בהקשר של עיסוקו הקולנועי במשפחה הבורגנית הצרפתית.

בזכות מראהו הנאה אוזון עבד קצת כדוגמן וחשב תחילה להיות שחקן, אך החליט שהתחום הזה אינו בשבילו ובחר ללמוד קולנוע באוניברסיטה. אחרי לימודי התואר השני עבר ללימודי קולנוע בבית הספר היוקרתי לה פמי (עם צוות מוריו נמנה אריק רומר).

עוד בזמן לימודיו החל לביים את סרטיו הקצרים, שעסקו ביחסים בין גברים לנשים ואף בין גברים לגברים. רבים מהם כבר העידו על משיכתו לעשייה קולנועית שמתבססת על מסורות ז'אנריות, בהן המלודרמה, סרט המתח, הקומדיה והסרט המוסיקלי; אוזון עיצב אותן על פי חזונו ואחר כך פיתח אותן בסרטיו העלילתיים הארוכים.

רשימת סרטיו הקצרים כוללת, בין השאר, את "ויקטור" מ1993-, שהציג את סיפורו של גבר מבית טוב ששומר את גופותיהם של הוריו בחווילה שלו; את "שמלת קיץ" מ1996- שתיאר את מערכת היחסים המורכבת בין שני הומואים המבלים חופשה קייצית; ואת "הביטי בים" מ1997-, סרטו הארוך ביותר עד אז ¬ 52 דקות; זה היה מותחן אימים ארוטי על אודות אשה אנגלייה (ונשים אנגליות יוסיפו להופיע בסרטיו), אם לתינוקת בת 10 חודשים, שחיה באי צרפתי, ואחרי שבעלה יוצא למסע עסקים מסתבכת עם נוודת שמגיעה לפתח ביתה. הסרט הוקרן בהצלחה בפסטיבל קאן וסימן את אוזון כאחת ההבטחות הצעירות של הקולנוע הצרפתי.

ב1998- ביים אוזון את סרטו העלילתי הארוך הראשון, קומדיה שחורה ביזארית בעלת אלמנטים פנטסטיים ושמה "סיטקום". עיסוקו במשפחה הבורגנית רשם בו את אחד משיאיו הראשונים. הסרט מציג את סיפורו של אב משפחה, שמביא הביתה עכבר לבן המשפיע על אשתו, בנו ובתו. הבן מצהיר על ההומוסקסואליות שלו ומתחיל לנהל אורח חיים מתירני; הבת מקיימת יחסים סאדו-מזוכיסטיים עם החבר שלה; האם שוכבת עם בנה כדי "לרפא אותו ממחלתו". בסופו של הסרט האב הורג את העכבר המזיק, אוכל אותו ונהפך לעכבר בעצמו. משפחתו בתגובה רוצחת אותו.

מבין כל סרטיו של אוזון "סיטקום" הוא שמזכיר במיוחד את סרטיו של הבמאי הספרדי פדרו אלומודובר; אך האזכור הזה שטחי, מכיוון שהמזג התרבותי והאמנותי של הבמאי הצרפתי שונה מאוד מזה של הבמאי הספרדי. בסרטו הבא, "האוהבים העבריינים" מ1999-, התפרע אוזון שוב, אך התוצאה היתה בעייתית יותר. הסרט הציג את סיפורה של תלמידת תיכון, המשכנעת את החבר שלה לרצוח חבר לכיתתם שלטענתה אנס אותה. אחרי שהם נפטרים מהגופה בעמקי יער עבות, הם נחטפים על ידי נווד ונכלאים במרתפו, שבו נמצאת באופן מסתורי גופתו של הנער שהם רצחו. השובה מאיים לאכול את שני אסיריו, אך ניאות לסגת מהרעיון הזה בתנאי שהבחור ישכב עמו. שני גיבורי הסרט הצעירים מצליחים לברוח מהמרתף שבו הם כלואים, אך המשטרה מחכה להם בצאתם וסופם רע.

זהו הסרט היחיד של אוזון שיש בו משהו מגוחך והפרוורטיות שהוא ספוג בה נדמית מאולצת. ברור שניכרת כאן משיכתו לסרטים אמריקאיים ואחרים שמציגים את סיפורם של זוג צעירים אוהבים שיוצאים למסע של פשיעה וגם לסרטי אימה גרוטסקיים, אך התערובת אינה מתממשת ליצירה בעלת נפח.

לעומת זאת, סרטו הבא של אוזון מסמן את תחילת תהליך התבגרותו כיוצר סרטים בעל חשיבות. זהו "טיפות מים על אבנים לוהטות" מ2000-, גרסה קולנועית למחזה של הבמאי והמחזאי הגרמני ריינר ורנר פאסבינדר, שאוזון הכריז יותר מפעם אחת שהוא הבמאי שהשפיע עליו יותר מכל.

זו הכרזה מעניינת, מכיוון שכפי שמזגו האמנותי והתרבותי של אוזון שונה מזה של אלמודובר, כך הוא שונה מזה של פאסבינדר, שסרטיו היו לרוב תוקפניים ואף אכזריים; ובעיקר נעדרים אותה אסתטיקה מוקפדת ואלגנטית שמאפיינת את סרטיו הטובים ביותר של אוזון. כמו כן, אוזון עוסק לרוב בבורגנות ורק לעתים רחוקות במעמד הפועלים, שבו עסק לרוב פאסבינדר. עם זאת, יש קשר בין שני היוצרים, והוא נובע בראש ובראשונה מכך שהם מתכתבים, כל אחד בדרכו, עם מורשתו התיאורטית של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי; פאסבינדר בעיקר של המלודרמה הקלאסית (דאגלס סירק היה הבמאי המועדף עליו) ואוזון עם מגוון רחב יותר של יוצרים וז'אנרים.

"טיפות מים על אבנים לוהטות" שומר על המבנה התיאטרוני הקאמרי של מחזהו של פאסבינדר, לרבות חלוקה למערכות, ומציג את סיפור הקשר שמתפתח בין גבר כבן 50 לצעיר כבן 20 שהוא אוסף לביתו. אל מערכת היחסים הזאת, שעוברת תמורות של שליטה וכניעה משני הצדדים, חודרת בחלקו השני של הסרט ארוסתו של הצעיר, שנגרפת לתוך הקשר בין שני הגברים.

תחת מטרייה אחת

הקריירה של אוזון רשמה שיא ראשון בסרטו הבא, אחד מסרטיו הטובים ביותר וגם המופשטים ביותר. זהו "מתחת לחול", אף הוא מ2000-. הוא מציג את סיפורה של מארי (שרלוט רמפלינג בהופעתה הראשונה מבין שלוש בסרטיו של אוזון), מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה בפאריס, שנשואה זה 25 שנים לז'אן (ברונו קרמר). בזמן שהם מבלים חופשה בדרום צרפת, מארי שכובה על החוף, ז'אן יוצא לים לשחות ¬ ונעלם. גופתו אינה נמצאת לעולם ועיקר הסרט עוסק בהתמודדותה של מארי עם ההיעדרות הפתאומית הזאת, שכוללת מצב של הכחשה מצדה שבעלה אמנם איננו ולא יחזור עוד.

"מתחת לחול" הוא סרט עדין ומסתורי, שמותיר הרבה משאלותיו פתוחות, אך ברובד העמוק ביותר שלו עוסק במהות החמקמקה של הקשר בין אשה לגבר, ארוך ומשמעותי ככל שהוא. להצלחתו תורמת הופעתה של רמפלינג באחד מתפקידיה הטובים ביותר. בראיון ל"הארץ" בביקורה בישראל בתחילת 2012 סיפרה רמפלינג שאוזון הפיח חיים חדשים בקריירה המדשדשת שלה והגדירה אותו "מלאך אפל".

להצלחה בינלאומית זכה אוזון בסרטו הבא, המותחן המוסיקלי הקומי השנון "8 נשים" מ2002-, שכיכבה בו נבחרת של דיוות הקולנוע הצרפתי לדורותיו: קתרין דנב, איזבל אופר, עמנואל באר, דניאל דארייה, פאני ארדאן, וירז'יני לדואיין ולודיבין סאנייה.

גם סרטו הבא, "בריכת שחייה", זכה להצלחה ¬ ויש קשר מעניין בינו לבין סרטו החדש שעולה השבוע. זה היה מותחן אלגנטי על מחברת ספרי מתח אנגלייה (שוב רמפלינג), שהמו"ל שלה שולח אותה לאחוזתו בדרום צרפת כדי שתכתוב שם בשלווה שטופת שמש, הרחק מלונדון הגשומה, את ספרה הבא. שלוותה המיוחלת מופרת על ידי בתו הצעירה של המו"ל (לודיבין סאנייה), שמגיעה במפתיע אף היא לאחוזה ומעוררת בגיבורת הסרט שלל מתחים אישיים ומיניים.

כעבור שנה יצר אוזון את "חמש פעמים שניים", סרט שהורכב מחמישה פרקים ותיאר ¬ מן ההווה אל העבר ¬ את תהליך הידרדרות הקשר של זוג נשוי, בגילומם של ולריה ברוני טאדסקי וסטפאן פרייס.

ב2005- ביים אוזון את אחד מסרטיו הישירים, הפשוטים והיפים ביותר: זהו "הזמן שנשאר", סיפורו של רומן, צלם אופנה הומו (מלוויל פופו), שלוקה בסרטן סופני, מסרב לקבל טיפול, נפרד מאהובו ומבלי להודיע למשפחתו הבורגנית, שיחסיו עמם מעורערים, יוצא למסע לגילוי עצמי אל עבר המוות. מסע זה כולל שהות קצרה בביתה של סבתו, היחידה מבני משפחתו שהוא חש קשר אליה, והסצינות בינו לבין הסבתא, שגילמה ז'אן מורו בעדנה אין קץ, הן מהיפות והמרגשות ביותר בכל יצירתו של אוזון. הסרט כולל אף סיפור משנה, שבו מעורבת שוב השחקנית הנפלאה ולריה ברוני טאדסקי. לראשונה בסרטיו העלילתיים הארוכים של אוזון עולה בו לדיון הנושא של הורות וילדים; הוא יופיע גם בכמה מסרטיו הבאים, לרבות סרטו החדש.

ב2007- נחל אוזון את הכישלון הגדול הראשון בקריירה שלו, וזהו כישלון מוחץ שפגע בו קשות. באותה שנה הוא ביים את "איינג'ל", סרטו הראשון הדובר אנגלית וסרטו הראשון המבוסס על ספר (של הסופרת הבריטית אליזבת טיילור; אין קשר לכוכבת הקולנוע). הסרט התקופתי, שהופק בתקציב גדול, נקטל בידי הביקורת ונכשל בקופות.

"איינג'ל" הוא מחווה אירונית אך גם מלאת אהבה למלודרמות ההוליוודיות הקלאסיות שניצבו במרכזן נשים שעוברות תהפוכות רבות בחייהן, בגילומן של כוכבות כגון בטי דייוויס וויויאן לי. הסרט מציג את סיפורה של איינג'ל (רומולה גאראי), נערה אנגלייה, שלמרות חוסר כישרונה המובהק הופכת בשלהי המאה ה19- לסופרת ולמחזאית מצליחה בזכות הרומנים והמחזות הרומנטיים שהיא גורפת מדמיונה הפורה. חייה של איינג'ל והקריירה שלה רצופים מהמורות, מהן רומנטיות, שמעורב בהן גם צייר מיוסר ודי חסר כישרון אף הוא. גילם אותו מייקל פאסבנדר, עוד לפני שנהפך לכוכב (רמפלינג מופיעה בסרט בתפקיד משנה).

לדעתי זה סרט מבריק. נהניתי מכל רגע שלו. זהו סרט מצחיק מאוד, אך הקהל והביקורת כנראה לא הבחינו בהומור אלא אך ורק בקיטש המכוון (והמסוגנן למופת) ולא הבינו לאן חתר אוזון בסרטו הזה.

ב2009- חזר אוזון לנושא של הורים וילדים ויצר את סרטו הביזארי ביותר, "ריקי" (שישודר בשבוע הבא בערוצי הסרטים של יס). זהו אחד הסרטים היחידים שבהם הוא זונח את הבורגנות לטובת מעמד הפועלים. הסרט מציג את סיפורה של קאטי (אלכסנדרה לאמי), פועלת במפעל כימי, שלה ולבן זוגה פאקו (סרגי לופז), אף הוא פועל באותו מפעל, שהגיע לצרפת מספרד, נולד תינוק לא שגרתי: בגבו צומחות בהדרגה זוג כנפיים שהולכות וגדלות עד שהן מאפשרות לו לעוף. ב"ריקי" חזר אוזון אל המרכיבים הפנטסטיים שאיפיינו את סרטו הראשון, "סיטקום". לעתים הסרט מעורר תחושה של אי נעימות, אך בהדרגה הוא מצטבר לאלגוריה עדינה ואף נוגעת ללב ופיוטית על ההורות והפרידה ממנה.

באותה שנה ביים אוזון גם את "המקלט" (שכמו "ריקי" לא הגיע לבתי הקולנוע בישראל). הסרט מציג את סיפורה של מוס (איזבל קארה) המכורה להרואין, שאהובה (מלוויל פופו) המכור אף הוא מת ממנת יתר. מוס, שמגלה שהיא בהריון ונגמלת מסמים, מוצאת לה מקלט בבית ליד החוף, ואליו מגיע פול (לואי-רונאן שואזי), אחיו ההומו של אהובה המת. זהו סרט קטן, אך יפה ומרגש בדרכו הצנועה.

מהעגמומיות של "המקלט" עבר אוזון ב2010- לעליצות המשועשעת של "פוטיש ¬ אשה צעצוע", שהתבסס על מחזה קליל מאת פייר בארייה וז'אן-פייר גרדי. הסרט הציג את סיפורה של רעייתו הצייתנית של בעל מפעל לייצור מטריות, שתופסת את המושכות אחרי שבעלה נפצע בתגרה עם פועליו הזועמים ומחוללת מהפכה במפעל. אוזון החל לכתוב את התסריט של הסרט אחרי מסע הבחירות לנשיאות שבו ניצח ניקולא סרקוזי; הוא תמך בסגולן רויאל, המועמדת מטעם הסוציאליסטים.

מכיוון שקתרין דנב גילמה בסרט את התפקיד הראשי והעלילה התרחשה בבית חרושת למטריות, החיבור שנוצר בזיכרון בין סרטו של אוזון ל"מטריות שרבורג" של ז'אק דמי, הסרט שהפך את דנב לכוכבת, היה בלתי נמנע, ולכך תרמה גם הצבעוניות המסוגננת של הסרט המהנה הזה. בסרט השתתף גם ז'ראר דפארדייה, שבסצינה מקסימה אף פצח בו בריקוד יחד עם דנב באחת מהופעותיה המשוחררות ביותר. את הבעל גילם פבריס לוקיני, מטובי שחקניה של צרפת, גם בתפקידים קומיים וגם דרמטיים, שמככב כעת בסרטו החדש של אוזון.

עדינות וחמלה

התעניינותי באוזון נובעת לא רק מהכישרון, התבונה, השנינות והמיומנות שמאפיינים את סרטיו אלא גם ממקורותיה של יצירתו, שמחברים אותו לנבכי המורשת הקולנועית הצרפתית. ראשית, העיסוק שלו בבורגנות הצרפתית, שהוא נושא שעובר כחוט השני לאורך תולדות הקולנוע הצרפתי. במאים רבים עסקו בו, ובראשם קלוד שברול, שיש מידה של חיבור בין יצירתו לבין סרטיו של אוזון (פאסבינדר, שאוזון כה מעריך, העריך את שברול ואף כתב עליו, גם אם בנימה ביקורתית).

שנית, החיבור של אוזון בפרט ושל הקולנוע הצרפתי בכלל למורשת של הוליווד הקלאסית. חיבור זה לא החל בימי הגל החדש אלא גם איפיין רבים מהסרטים האפלים שהופקו בצרפת בשנות ה30- על ידי במאים כמו מרסל קארנה וז'וליאן דוביבייה; סרטים אלה השפיעו בהמשך על הסרטים האמריקאיים שזכו לכינוי הצרפתי פילם נואר.

סיבה נוספת היא שבכמה מסרטיו, כגון "בריכת שחייה" ו"איינג'ל", עסק אוזון דרך עלילת הסרט בתהליך היצירה האמנותית. בכך, בין השאר, עוסק גם סרטו החדש, ששוב מעמיד במרכזו את הבורגנות הצרפתית ומקומה במערך המעמדי המאפיין את החברה הצרפתית.

ז'רמן (פבריס לוריני) הוא מורה לספרות בתיכון על שם גוסטאב פלובר וסופר כושל. הוא נואש מכישורי הכתיבה העלובים של תלמידיו, עד שאחד מהם, קלוד (ארנסט אומהאור), מגיש לו חיבור שרמתו עולה על זו של חבריו. חיבור זה מתאר ביעילות המלווה בסממנים אירוניים את הזמן שקלוד, בן למעמד הפועלים, בילה בסוף השבוע בביתו של ראפה (באסטיין אוגטו), חברו ללימודים הלא מבריק במיוחד, בן למשפחה בורגנית. החיבור נגמר במלים "המשך יבוא". ז'רמן מעודד את קלוד להמשיך ולתעד את חיי המשפחה של ראפה ונגרף בהדרגה אל תוך הדיווחים שקלוד מספק לו, בכל פעם עם הסיכום שהמשך יבוא.

לא רק ז'רמן נגרף לתוך הסיפורים שקלוד מספק לו בהמשכים, אלא גם אשתו ז'אן (קריסטין סקוט תומאס), המנהלת והאוצרת של גלריה לאמנות, שנשקפת לה סכנת פיטורים מכיוון שהיא מתקשה להשיג לגלריה יצירות אמנות בעלות ערך.

קלוד, שרק סצינה אחת בסרט מתארת את חיי המשפחה המיוסרים שלו, נמשך לחיי המשפחה היציבים לכאורה של ראפה, ויחסו אליהם משלב קנאה לטינה, שאותן הוא מצליח להביע בחיבוריו הקבועים. יותר מכל נמשך קלוד, שאמו נעדרת מהסרט, לאסתר (עמנואל סנייה), אמו המשועממת של ראפה, שהיא מין פוטיש שכזאת, ובשלב מסוים אף מסתמנת אפשרות של רומן בינה לבין תלמיד התיכון.

"מה זה פה, פזוליני?" שואל ז'רמן ברגע מסוים בסרט, בהתייחסות לסרטו של פזוליני "תאורמה" מ1968-, שבו זר חודר לחייה של משפחה בורגנית. המחשבה על סרטו של פזוליני חולפת במוחו של הצופה המכיר את הסרט עוד לפני שז'רמן מזכיר אותו.

אנו מקבלים את כל המידע על חיי משפחתו של ראפה דרך חיבוריו המתפתחים של קלוד, ואין לנו האפשרות לדעת מה בהם אמת ומה בדיה. האמביוולנטיות המאפיינת את חיבוריו של קלוד מאפיינת גם את דמותו של קלוד עצמו.

במישור המרתק ביותר של "בתוך הבית" עוסק אוזון בתהליך היצירה עצמו ומעצב את דמותו של הסופר הצעיר בהתהוות ¬ ואיננו בטוחים שהוא אמנם סופר בעל כישרון מבטיח ¬ כמציצן, מניפולטור ואולי אף כנער בעל מבנה אישיות מסוכן ואפילו פסיכופתי. האם אוזון, בסרטו החדש, אומר שאלה תכונות הנדרשות ליוצר בהתהוות או אף ליוצר בכלל?

יותר ויותר נסחפים ז'רמן וז'אן מתוך השגרה שמאפיינת את חייהם אל נבכי הסיפור המקביל שקלוד פורש בפניהם, והתוצאות מעצבות את חייהם מחדש.

"בתוך הבית", אף שסגנון הבימוי שלו ריאליסטי, מתקשר לסרטו הראשון של אוזון בכך שהוא מתאר את חדירתו של גורם זר לביתה של משפחה ¬ במקרה הזה שתי משפחות, זו של ז'רמן וזו של ראפה. התוצאה, שמשלבת בין המלודרמטי לקומי, כמו רבים מסרטיו של אוזון, ספוגה באירוניה עזה, שלעומת סרטו של פזוליני, למשל, מלווה גם בעדינות ואפילו מידה של חמלה, שאינן מעמעמות את נימת הביקורתיות שהסרט מפגין.

זו יצירה בוגרת וחכמה, השבה ומעידה על מקומו המרכזי של פרנסואה אוזון בקולנוע הצרפתי העכשווי, מפתיעה שוב באופן שבו דרכו הקולנועית מתפתחת ומחזקת את תחושת הסקרנות התמידית המתקיימת בנוגע להמשך דרכה.

כל שחקני הסרט, ותיקים ומוכרים וצעירים כאחד, עושים עבודה מצוינת. עיצוב הסביבה הפיסית של הסרט מצוין אף הוא, והתוצאה היא אחד הסרטים הטובים ביותר המייצגים את תעשיית הקולנוע הצרפתית העכשווית ¬ שזה שנים רבות מצליחה רק לעתים רחוקות להפגין ולפתח את מה שנותר ממורשתה המפוארת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו