בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי הקלעים של גודיס שניידר, יוצר ריח פועלים

זה סרט עלילתי או תיעודי? ומה עושה שם מאיר אריאל? גודיס שניידר, שצילם את ריח פועלים בחווה של משפחתו ברמת הגולן, מספר מה עומד מאחורי יציר הכלאיים הקולנועי שלו

3תגובות

בדקות הראשונות של “ריח פועלים”, לאחר ששם הסרט מופיע על גבי המסך, שמות המשתתפים בו מתחילים לרוץ בזה אחר זה על המסך. אבל משהו פה לא רגיל. במקום לראות רשימת שמות סטנדרטית שנפתחת בשמות השחקנים, הכתוביות הראשונה מצהירה: “שי, צלם ‏(35, תל אביב‏)” ועל המסך נראה בחור עומד בפתח אוטובוס נטוש, אוחז בידו מד אור ומודד את כמות האור במקום; “אלעד, תאורן ‏(42, תל אביב‏)” מופיע מיד אחריו, מתקין את אביזרי התאורה לקראת הצילומים; “ישי, עוזר צלם ‏(30, תל אביב‏)” מחזיק על ברכיו מצלמה ומכין אותה לפעולה; ואילו “אסף, מקליט ‏(26, תל אביב‏)”, אוזניות על אוזניו, עסוק בכיוון מכשירי הסאונד.

כך מוצגים בזה אחר זה אנשי הצוות המרכזיים של הפקת הסרט. אושרי, שחקן ראשי, נראה יושב מחוץ לאוטובוס הנטוש וקורא את התסריט, שונית, במאית, יושבת מול המוניטור, ואילו גודיס, במאי, תסריטאי ומפיק - היחיד שאינו תל־אביבי אלא תושב רמת הגולן - עומד ליד משאית המיועדת להובלת בעלי חיים, נראה דרוך ולחוץ, מדליק סיגריה.
מיד לאחר מכן עולה אחד השחקנים על סוס, והמצלמה נכנסת לפעולה. מישהו קורא “אקשן”, מישהי חובטת קלות על ישבנו של הסוס, והוא מתחיל לצעוד קדימה. לרגע נדמה כי מדובר בסרטון “מאחורי הקלעים” סטנדרטי, המנציח את העבודה על סרט עלום כלשהו. ואולם, עד מהרה מתברר שזה לא כך.

ניר כפרי

“ריח פועלים” הוא יציר כלאיים משונה אבל גם מיוחד, המשלב עלילה בדיונית עם סרט תיעודי. הסרט הניסיוני הזה דורש מהצופים זמן הסתגלות מסוים לפני שמתמסרים אליו - אבל המאמץ משתלם.

הצפייה ב”ריח פועלים” היא חוויה מעניינת של נדודים תזזיתיים בין צפייה בסרט עלילתי, המספר על שלושה חברים הנפגשים למשך יום אחד בחוות בקר ברמת הגולן, לבין צפייה בסרט דוקומנטרי, המנציח את צילומי הסרט העלילתי, את הקשיים הכרוכים בתהליך ואת היחסים המתוחים בין אנשי ההפקה. הצופים מושלכים שוב ושוב מסצינה עלילתית היישר לסצינה תיעודית, וחוזר חלילה. הם נזרקים שוב ושוב מההווה של הסרט המוגמר אל העבר של ימי הצילומים, ולהיפך.

עם הזמן שני הסרטים - העלילתי והדוקומנטרי - מתערבבים זה בזה. המתחים בין האנשים על הסט והלחץ של ימי הצילומים מקרינים על המתחים העולים בין הדמויות הבדיוניות, ואילו הקשיים בעולם הבדיוני משתלבים היטב עם התלאות הצצות בעולם האמיתי.

“זה לא דומה לשום דבר שראיתי, ומבחינתי זאת מחמאה”, אמר בפסטיבל חיפה של השנה שעברה הבמאי גור בנטביץ’ ‏(“הכוכב הכחול”, “משהו טוטאלי”‏), שבחר להעניק ל”ריח פועלים” את פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הסרטים העצמאיים “פרינג’ידר”.
גיבורה חשובה במיוחד בסרט הזה - שמוקרן החודש בסינמטקים של תל אביב וירושלים - היא המוסיקה של מאיר אריאל. הזמר עצמו מופיע בקטע וידיאו ישן בתחילת הסרט, ושירים שלו, ברובם מהאלבום “רישומי פחם”, מלווים את “ריח פועלים” לכל אורכו ומנווטים את מהלכי העלילה. הגיבורים משמיעים אותם זה לזה, מסתייעים בהם כדי לקבל החלטות מכריעות ומניחים למלים של אריאל ללוות את חייהם.

סבל רומנטי

יוצר הסרט, גודיס שניידר, מספר כי הוא נולד בעקבות הידידות בינו לבין חבר טוב, שהכיר לו את מאיר אריאל. “הדברים שקורים בסרט קרו לנו פחות או יותר גם בחיים, ואת השירים שבסרט אנחנו שמענו בסיטואציות מקבילות שקרו לנו בחיים”, הוא אומר. “שיניתי כמובן פרטים, אבל הבסיס היה דומה. ואז, לפני חמש שנים, אמרתי, ‘עכשיו עומדים לציין עשר שנים למותו של אריאל, אז בואו נעשה סרט לזכרו’”.

שניידר מחשיב עצמו בעיקר לתסריטאי. לפני כן כתב תסריטים לסרט “ירח של זאבים”, שנוצר במסגרת פרויקט “סרטים מכאן” של הוט, ולסדרה “איתמר ואני” ששודרה בערוץ 1. הוא מספר כי את הרעיון לשלב בסרטו קטעים עלילתיים לצד קטעים תיעודיים קיבל בעקבות אהבה טלוויזיונית גדולה שלו. “הייתי אז בתקופת ריאליטי מטורפת. אני מת על ריאליטי. ראיתי ‘הישרדות’ בלי הפסקה”, הוא אומר. “ובתור תסריטאי, יש משהו מתסכל בלראות שם את הדיאלוגים ואת הניואנסים של ההבעות - הרי אלה דברים שאין לך סיכוי לזייף או לכתוב. יש משהו כל כך חזק בדוקו, שאי אפשר לרמות”.

השילוב של סרט תיעודי ועלילתי נבע גם מהידיעה שהתקציב שיעמוד לרשותו יהיה לא גדול. “הבנתי שאין לי באמת כסף לעשות פיצ’ר, ושככה אולי בכל זאת ייצא פיצ’ר, וגם זו יכולה להיות תעודת ביטוח נגד כישלון - כי לפחות ייצא דוקומנטרי מעניין”, מבהיר שניידר. “האמנתי שאם אתה שם מצלמה על בן־אדם, על כל בן־אדם, ובטח בסיטואציה דרמטית כמו עשייה של סרט - חומר טוב יהיה לך. וכך באמת היה”.

עמית שעל

בנוסף לכך, הוא רצה להעניק לצופים בסרטו חוויה דומה לזו שהוא עצמו חווה בקולנוע. “כשאני רואה סרטים או קורא ספרים, אני תמיד חושב על המחבר. כשאני קורא את ‘מלחמה ושלום’ אני חושב על טולסטוי, וכשאני רואה את ‘המאסטר’ אני חושב על פול תומאס אנדרסון”.

ואכן התיעוד של שניידר על סט הצילומים, הוויכוחים העזים בינו לבין שונית אהרוני, הבמאית השותפה שלו, ואינסוף המתחים והלבטים שנקלטו בעדשת המצלמה, מאפשרים הצצה מסוימת למה שעבר על הבמאי בזמן צילומי הסרט.

כמו בשני הפרויקטים הקודמים שכתב, גם העלילה של “ריח פועלים” ‏(בכיכובם של ריקי בליך, אושרי סהר ועמיאל שפירא‏) מתרחשת אי שם ברמת הגולן. אחד הגיבורים חי בחווה שאנשיה מגדלים עדרים של בקר ונעזרים בסוסים כדי לנוע במרחבים הפתוחים. שם הוא פוגש את חבריו ושם הכל קורה.

מתברר כי זהו אלמנט אוטוביוגרפי מחייו של שניידר. הוא נולד ב־1974 בקוניטרה, העיר הסורית שננטשה במלחמת ששת הימים, וכשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו להתגורר בחוות בודדים בגולן, ב”שפיץ” הצפוני של הכנרת, בנקודה שבה נשפך אליה הירדן. הוריו הקימו במקום חווה, המתבססת עד היום על עדר בקר מפואר, וגייסו את חמשת ילדיהם להיות בוקרים לעת מצוא.

“האחים שלי מאוד אהבו את זה, אבל אני והאחיות שלי סבלנו נורא. שנאנו את זה”, הוא אומר על ילדותו בחווה. “שנאנו להיות תקועים שם לבד, באמצע שום מקום, כשבשביל להגיע לחברים אתה חייב טרמפ, כי זה עשרה קילומטרים ממקום יישוב אחר. היום אני רואה את זה באור רומנטי, אבל כשהייתי ילד הבטחתי לעצמי שלא אראה את זה כך לעולם ושבשום אופן לא אעשה את זה לילדים שלי”.

מוזר מדי לקרנות

ואולם, הפיצוי על חוויית הילדות הקשה בא כעבור כמה שנים, כששניידר סיים את לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת תל אביב. הוא גילה כי עומד לרשותו לא רק ניסיון חיים יוצא דופן במציאות הישראלית, שממנו הוא יכול לשאוב רעיונות לתסריטים, אלא גם אתר צילומים ייחודי שמשפחתו יכולה להעמיד לרשותו בכל רגע. ואכן, לא רק הפרות והסוסים שמופיעים בסרט שייכים לחווה המשפחתית, אלא גם הלוקיישן שבו הוא צולם: החווה בעלת הנוף הפתוח, מכלאות הבקר הגדולות וגם האוטובוס הישן והנטוש הניצב בשטח פתוח ‏(“גרתי בו כאשר חזרתי לבקר בחווה, בתקופה שלמדתי בתל אביב”, הוא מספר‏).

את “ריח פועלים” הוא החליט לעשות לאחר שלא היה מרוצה משני הפרויקטים הקודמים שהיה שותף בהם. שניידר החליט שהפעם הוא רוצה לעשות סרט שיוכל לשלוט בו מא’ ועד ת’, ואכן לצד כתיבת התסריט הוא קיבל עליו הפעם גם את מלאכת ההפקה והבימוי ‏(כאמור יחד עם במאית שותפה, ועם שתי במאיות נוספות שהופקדו על העשייה התיעודית, רוני אורון ואיילת ורשל‏).

שניידר ויתר על פנייה לקרנות הקולנוע וגייס את הכסף הדרוש מהמשפחה שלו. “ידעתי שאין לי מה לפנות לקרנות, כי זה סרט מוזר”, הוא אומר, “ואז לא היה בקרנות ‘מסלול הגרילה’ ‏(תמיכה בסרטים עצמאיים דלי תקציב, נ”א‏). התסריט כלל רק את החלק העלילתי, באמצע היו שורות משירים של מאיר אריאל וזה בהחלט היה משונה. ידענו שנכניס גם את החלקים הדוקומנטריים, אבל לא ידענו מה בדיוק ייכנס. עם זאת, מבחינתנו זה היה הימור מושכל. אמרנו, או שתצא לנו דרמה חמודה של 50 דקות, או שייצא לנו סרט דוקומנטרי על כישלון לעשות סרט, או שייצא לנו פיצ’ר. ובאמת, בסוף יצא לנו פיצ’ר, ועוד הצליח”.

במשך השנים הצטרפו שני אחיו לעסק המשפחתי וכיום הם מנהלים את החווה לצד אביהם. שניידר מודה כי העשייה של הסרט הזה היתה ניסיון של הבן שהתרחק מהחיים האלה ועבר להתגורר בתל אביב ולעשות סרטים - להוכיח משהו לאביו ולמשפחתו.
“אבא שלי תמיד היה בגישה שלעשות קולנוע זה לא עבודה. וכל הילדות שלי זו היתה מלחמה נגדו, כי אני ידעתי מגיל צעיר שזה מה שאני רוצה לעשות”, הוא מספר. “אני מרגיש שבסופו של דבר עשיתי את הסרט הזה כדי להגיד למשפחה שלי, שגם מה שאני עושה זו עבודה. נתתי לו את השם ‘ריח פועלים’ כי כשאתה עובד בסרט אתה מרגיש את זה, את הריח פועלים, את האנשים שקורעים את התחת. אז זה היה לבוא ולומר למשפחה שלי: ‘אתם פועלים, אני פועל’. אם כי לא חשבתי על זה מראש, אלא רק אחרי שכבר עשיתי את הסרט.

“לשמחתי, הם כולם ראו את הסרט, הם כולם מתים עליו, כולל אבא שלי, ומבסוטים שהוצאתי עליו את הכסף הזה. אז זה עוד משהו טוב שיצא מהסרט הזה, המשהו המשפחתי הזה. זה כיף”.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו