שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ג'ון אנדרסון
ניו יורק טיימס
ג'ון אנדרסון
ניו יורק טיימס

נורמן בייטס ואמו העלימו את אורחי המוטל שלהם ביעילות רבה. אבל אלמה רוויל היא זו שהרגה את ג’נט לי בסצינת המקלחת ב”פסיכו”. “הם צפו בגרסת עריכה של הסרט”, מספר השחקן והמפיק נורמן לויד על רוויל ועל בעלה, אלפרד היצ’קוק. “ואלמה אמרה, ‘אי אפשר - ג’נט לי בולעת רוק פעם אחת כשהיא אמורה להיות מתה באמבטיה’. זה היה פריים אחד. אף אחד לא ראה את זה חוץ מאלמה”.

היצ’קוק, שמת ב–1980, זוכה השנה לתשומת לב רבה. יצירת המופת שלו מ–1958, “ורטיגו”, גזלה מהאלוף הוותיק “האזרח קיין” את תואר “הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים” בסקר של המגזין הבריטי רב ההשפעה “סייט אנד סאונד”. שני סרטי קולנוע - “היצ’קוק” ‏(שיעלה בישראל בחודש הבא‏), מבט קומי ומטורף אל הנעשה מאחורי הקלעים באתר הצילומים של “פסיכו”, ו”The Girl”, סרט של רשת HBO, המגולל את סיפור שקיעתה של השחקנית טיפי הדרן - מציבים במרכזם את היצ’קוק העגלגל, המריר והמצחיק.

אבל רוויל היא שזוכה סוף סוף לתשומת הלב שהיא ראויה לה. כפי שיודעים מזמן ההיסטוריונים והמקורבים, היא מילאה תפקיד רב ערך בעשיית הסרטים של בעלה, בתור יועצת לעלילה, עורכת התסריט, שומרת על הרצף ויועצת כללית. היא היתה אשת סודו הקרובה ביותר, בת בריתו הנאמנה.

אלמה רוויל ואלפרד היצ'קוק, 1959צילום: אי–פי

כשבני הזוג הכירו בברלין של שנות ה–20, היא כבר היתה כוכב עולה ב־Ufa, אולפן הקולנוע הגרמני; הוא היה מעצב הפקה לעתיד עם תיק עבודות פרסום תחת זרועו. בתור הגברת היצ’קוק, אלמה רוויל היתה להתגלמות הגיבורה שלא זכתה לכבוד הראוי לה. אבל עכשיו משחקות בדמותה שתי שחקניות חשובות ‏(הלן מירן ואימלדה סטונטון‏), והיא נקראת לצאת מאחורי הקלעים ולעבור לקדמת הבמה.

“הגיע הזמן שישמעו עליה”, אומרת מרי סטון, אחת משלוש בנותיה של פטרישיה היצ’קוק, בתם היחידה של אלפרד ואלמה. “היא ראויה במאה אחוזים להכרה שהיא מקבלת סוף סוף”. סטון דיברה בשם משפחתה ואמרה שלא התייעצו בהם בנוגע ל”The Girl” - שהוקרן בארצות הברית בבכורה לפני כחודשיים, והמתאר את היצ’קוק כמטריד מיני וכסדיסט, שעינה את הדרן בעת צילומי “הציפורים” ‏(1963‏).

הלן מירן (מימין) בתפקיד אלמה רוויל בסרט "היצ'קוק"צילום: אי–פי

המשפחה ידעה על “היצ’קוק”, שעולה בימים אלה לאקרנים בהפצת פוקס סרצ’לייט, היא אומרת, אך למרות צוות השחקנים הכולל את אנתוני הופקינס בתפקיד הסבא שלה, הם החליטו שלא להיות מעורבים בו. סטון סירבה לפרט את הסיבות לכך, אבל העלילה פרובוקטיבית ללא ספק: מירן מגלמת את אלמה בתור אשה שסבלנותה פוקעת לנוכח האובססיה המפורסמת של בעלה לבלונדיניות והפלירטים שלו, והיא מנהלת רומן משלה, עם ויטפילד קוק ‏(דני יוסטון‏), תסריטאי שאתו עבדה על “פחד במה” ועל “זרים ברכבת”.

מירן מודה שהרומן האסור של הדמות הוא דמיוני. “האיש היה קיים ללא ספק, והם באמת כתבו תסריט יחד”, היא אומרת בשיחת טלפון מאנגליה. “ויש רמיזה באחת הביוגרפיות שאולי הם ניהלו רומן, אבל אין לזה שום הוכחה. אני חושדת שכמו שאנחנו מציגים את זה, ככה בדיוק זה קרה, משהו תמים שעמד על סף של משהו שאולי יקרה, אבל כנראה לא קרה”.

מירן מצטערת שלא יכלה לחקות את הופעתה החיצונית של אלמה רוויל, שמתה ב–1982. “נשבר לי הלב שלא יכולתי להיות האשה הזאת”, היא אומרת. “היא היתה אשה קטנטנה, פחות ממטר וחצי, אבל היא ללא ספק היתה אישיות מרשימה. והיא גם היתה די מפחידה, ממה שקראתי”.

חלק גדול מההיכרות של מירן עם הדמות מבוסס על “אלמה היצ’קוק: האשה שמאחורי האיש”, ביוגרפיה שכתבה פטרישיה היצ’קוק עם לורן בוזרו. סטון אומרת שאמה, כיום בת 84, אינה בקו הבריאות ואינה מתראיינת, אך מירן מספרת שספרה של פטרישיה היצ’קוק הוא בבחינת מחמאה אדירה לאלמה רוויל. “היא היתה בתו של אלפרד היצ’קוק, אבל היא בחרה לכתוב ספר על אמא שלה”.

לדברי הדרן, ועל פי “The Girl”, המבוסס על הספר “Dark Side of Genuis” ‏(הצד האפל של הגאונות‏) מאת דונלד ספוטו, רוויל ידעה על היחס המנצל כביכול של בעלה אל השחקנית ובחרה להתעלם ממנו; סטונטון, שלא כמירן, מציגה אותה בתור קורבן וכמי שאיפשרה את הפשע.

“אני לא קונה את זה”, אומר לויד, כיום בן 98, שהופיע בסרטיו של היצ’קוק “בכבלי השכחה” ו”חבלה” ‏(לויד הוא השחקן שנופל מפסל החירות‏), והוא שימש מפיק ובמאי בשתי סדרות הטלוויזיה של אלפרד היצ’קוק. “כשהוא גילה עניין בשחקנית מסוימת, אלמה ראתה את טובת הסרט”, אומר לויד. “’איפשרה’ זו לא מלה נכונה. היא ראתה הכל, ואמרה להיץ’ כן או לא לפי הכישורים של אותה שחקנית. והוא הקשיב לכל מלה שלה. הוא העריץ אותה”.

מלבד זאת, אומר לויד, היצ’קוק מעולם לא הכחיש את תפישת “הבלונדינית של היצ’קוק” משום שהיא הועילה לפרסום. “היץ’ וסם גולדווין”, הוא אומר, “היו הטובים ביותר בתולדות הוליווד בכל הנוגע לפרסום עצמי”.

מירן מסכימה לדבריו. “כל העניין הזה עם בלונדיניות הוא קצת מוגזם, קצת סנסציוני”, היא אומרת. “אבל הוא יצר מותג. ודרך אגב, אלמה היתה מודעת לזה. ההצלחה של המותג הכניסה להם הרבה כסף ואיפשרה להם ולחיות ברמת חיים גבוהה מאוד. הם הוציאו הון על אוכל. היו מטיסים להם אוכל כל שבוע מבריטניה”.

הסרט “היצ’קוק” מספר על האוכל, על האובססיות ועל הסיכונים הכספיים שהיצ’קוק קיבל על עצמו ב”פסיכו”. אבל במאי הסרט, סשה ג’רווזי, אומר שאף שיש בסרטו “מרכיב פנטסטי ברור”, הרי “המרכיבים העיקריים מבוססים על דברים שקרו באמת”. אחד מהם הוא תרומתה של רוויל ליצירתו של היצ’קוק, ובייחוד ל”פסיכו”.

“כשלמדתי אצל הווארד סובר”, אומר ג’רווזי על המרצה המפורסם לקולנוע מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, “היה בקורס ‘מבנה’ חלק שנקרא ‘הסצינות הגדולות ביותר בקולנוע’, והסצינה הראשונה שהוא הראה היתה סצינת המקלחת מ’פסיכו’. היצ’קוק התנגד לשימוש במוסיקה. הוא לא רצה להשמיע את המוסיקה של ברנרד הרמן בסצינה הזאת, אבל אלמה התעקשה. ורק בגלל האמון המוחלט שהוא נתן בה המוסיקה נכללה בסצינה בסופו של דבר. הוא עשה זאת למורת רוחו. וכשחושבים על הסצינה הזאת, חושבים על המוסיקה ומבינים שהיא מילאה תפקיד מכריע, לא רק בסצינה הזאת אלא בתולדות הקולנוע בכלל”.

סטיבן רבלו, מחבר “אלפרד היצ’קוק ומאחורי הקלעים של ‘פסיכו’”, ספר שעליו מבוסס הסרט “היצ’קוק” בחלקו, ראיין רבים מהאנשים שעבדו עם הבמאי ב”פסיכו” ואישר את גרסת הסרט לאירועים.

האינסטינקט שהנחה אותה לבחור בדבר הנכון שזור ביצירתו של היצ’קוק כולה, אומר ג’רווזי. “אני לא חושב שאנשים יודעים באיזו מידה היא תרמה לגאונות של היצ’קוק. אבל אור הזרקורים לא עניין אותה. היא הכירה בתפקיד שמילאה. היא ידעה שאלפרד היצ’קוק הוא אלפרד היצ’קוק. היא רק רצתה להעצים עוד יותר את הגדולה של סרטיו”.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ