בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במאי "כלים שלובים" על הקשר בין רביעיות כלי מיתר, קולנוע ומשפחה

איך הצליח ירון זילברמן לקבץ לסרטו העלילתי הראשון, "כלים שלובים", נבחרת חלומות המורכבת מפיליפ סימור הופמן, כריסטופר ווקן וקתרין קינר? הבמאי האמריקאי-ישראלי מספר על הדרך הלא-שכיחה שעבר

29תגובות

ירון זילברמן הגשים את החלום שבמאי קולנוע רבים יכולים לשאת עמם במשך חיים שלמים. לא רק שהוא הצליח באמצע החיים לנטוש את כל הקריירות הקודמות שלו ולהתמסר לקולנוע, ליצור סרט עלילתי באורך מלא מבלי שביים לפני כן אפילו סרט קצר אחד, וגם לעשות זאת בניו יורק; בנוסף על כל אלה, הוא גייס לסרט הקולנוע הראשון שלו נבחרת שחקנים חלומית: פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר וכריסטופר ווקן.

בסוף השבוע שעבר עלה למסכי הקולנוע בישראל סרטו החדש של זילברמן, "כלים שלובים". זילברמן, שמתגורר זה שנים ארוכות בניו יורק, בא לביקור של שבוע בישראל יחד עם תמר סלע, מפיקת הסרט ואשתו, כדי להשתתף בהקרנת הבכורה. יום לאחר הפרמיירה החגיגית הוא התפנה לספר בראיון, בין היתר, כיצד הצליח לקבץ לסרט הביכורים שלו שלישיית כוכבים הוליוודיים כה מוערכים ומבוקשים, מדוע בחר להציב במרכז סרטו הראשון דווקא סיפור המתרחש בלב לבה של סצינת המוסיקה הקלאסית הניו-יורקית, ואיך תיפקד על סט הצילומים מבלי שדרך מעולם על סט כזה בעבר.

"כלים שלובים" עוקב אחר המתרחש ברביעיית מיתרים ניו-יורקית מצליחה וותיקה, לאחר שנגן הצ'לו שלה (ווקן) מגלה כי הוא סובל מתסמינים מוקדמים של פרקינסון. הבשורה הזאת סודקת את השגרה הנינוחה של חברי ההרכב המוסיקלי. מתחים שחברי הרביעייה הדחיקו במשך שנים מתפרצים פתאום, נגן הכינור השני (סימור הופמן) מתמרד ודורש לנגן מדי פעם גם את תפקיד הכינור הראשון, אשתו נגנית הוויולה (קינר) מפנה לו את גבה ומתייצבת דווקא לצד נגן הכינור הראשון (מארק איווניר), ואילו זה מפתח מערכת יחסים מורכבת עם בתם בת העשרה של השניים. נגן הצ'לו, מצדו, נאלץ להתמודד עם הבשורה המרה ועם געגועיו לאשתו המתה, ובה בעת יוצא לחפש לעצמו מחליפה, כדי להבטיח את עתידה של הרביעייה.

זילברמן מודה כי נושא הסרט מבוסס על אובססיה פרטית שמלווה אותו כבר זמן רב ¬ אהבה עזה לרביעיות כלי מיתר. "אני אוהב מוסיקה קלאסית בכלל, ורביעיות כלי מיתר בפרט, מגיל צעיר מאוד", הוא מסביר. "נתקלתי בזה במקרה לגמרי, והתאהבתי. אני אוהב את הדיאלוג האינטנסיבי, את השיחה המתקיימת כך בין ארבעה אמנים, את המיומנות של אתלט אולימפי הנדרשת כדי לנגן ברביעייה כזאת ואת הדיאלוג בין הנגנים, החיוני כדי שהכל יישמע טוב ביחד. במשך השנים קראתי המון על רביעיות כלי מיתר ¬ ראיונות, מאמרים, שיחות ¬ זה היה תחום ההתעניינות שלי. רביעיות כלי מיתר הן בעיני פסגת האמנות, היצירה האנושית. הארבעה האלה שצריכים להגיע לגאונות ביחד, ובו בזמן כל אחד מהם צריך להשמיע גם את הצליל שלו ואת האינדיבידואליות שלו ¬ השילוב הזה דיבר אלי חזק מאוד".

הרבה אתגרים ניצבו לפניו בעת העבודה על הסרט הזה ¬ כתיבה של תסריט לפיצ'ר לראשונה בחייו, בחירת קונצפט ויזואלי, ליהוק השחקנים, צילום הסצינות המוסיקליות כך שנגינת השחקנים תיראה אמינה ומשכנעת ועוד. אבל האתגר הגדול מכולם, לדבריו, נחת עליו עם תחילת הצילומים. "בימים המעטים שעמדו לרשותנו, ובחורף הניו-יורקי שהיה אחד הקשים בעשרות השנים האחרונות, היה ממש לא פשוט להוציא מכולם את מה שצריך", הוא מספר. "אבל מאתגר במיוחד היה בשבילי היום הראשון שבו צעדתי על הסט. הרי בכלל לא ידעתי מה זה סט, לא הייתי על סט אף פעם בחיים", הוא מחייך.

"יומיים לפני הצילומים עוזר הבמאי, מקצוען שעשה כבר עשרות סרטים, ישב אתי ואמר לי, 'טוב, שמע, ככה זה הולך להתנהל, בוא תקשיב'. הוא הראה לי את הדף שמתאר איך נראה יום צילומים ¬ בארצות הברית זה פרוטוקול מלא, מפורט שם מה עושים בכל דקה ודקה ¬ ואמר: 'אתה מגיע, ואז יבואו השחקנים, ואז מתחילים את החזרה על הסט עם הצלם, ואז הם ילכו להתלבש ולהתאפר, ואז בונים את השוטים עם הצלם, ואת התפאורה, ואת התאורה' ¬ הוא ממש הסביר לי צעד אחרי צעד איך העסק הולך לפעול, מבחינה פרגמטית.

"וביום הראשון מצאתי את עצמי עומד על הסט, עם צוות אדיר של 100 איש מאחורי. יש שם האיגודים המקצועיים, לכל איש פרופס יש שלושה עוזרים, ולך אסור לגעת בכלום. אם אני רוצה להזיז טיפה כיסא על הסט, אני צריך לקרוא לאיש הפרופס שיבוא, ואם אני מזיז אותו בעצמי, מיד מעירים לי: 'אתה רוצה שאנחנו נביים את הסרט? אז אל תיגע בכיסא'. לא היתה לי ברירה, הייתי מוכרח ללמוד מהר מאוד איך בנוי סט במונחים אמריקאיים. אז יום הצילומים הראשון היה הכי קשה, ולאט לאט התחלתי ללמוד ולהתרגל".

בעקבות הכוח וינה

זילברמן, בן 46, נולד בחיפה וחי בישראל עד שסיים את שירותו הצבאי. מאותו הרגע הוא נכנס למסלול ארוך ומפותל של חיפוש אחר נתיב הקריירה המתאים לו. "רדפתי אחרי הסקרנות שלי, כל דבר שעסקתי בו היה מרתק, אבל תמיד הרגשתי שזו לא התחנה הסופית, שהוא לא מכיל את כל מה שעניין אותי", הוא אומר.

בתחילה יצא לארצות הברית כדי ללמוד לתואר ראשון ושני בפיסיקה וניתוח מערכות בMIT- (המכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ'וסטס). בזמן לימודיו קיבל פנייה מוול סטריט, עבר לניו יורק והחל לעבוד על מודלים מתמטיים מורכבים, שאמורים היו להתחקות אחר תנועה של ניירות ערך בבורסה. אבל כעבור שנתיים בלבד, התלהבותו שוב שככה.

ב -1994 חזר לישראל כדי להצטרף לקבוצה של חברים לצורך יזמות נדל"ן ובנה שני בניינים בתל אביב. תוך כדי כך גם הקים חברה בת בארץ לבנק ניו-יורקי. לאחר ארבע שנים וחצי בישראל הוזעק שוב לניו יורק, כדי להקים שם חברת אינטרנט. הוא הצליח, אבל לא היה מסופק. "הבנתי שעכשיו אני צריך למצוא את הדבר שלי, את מה שיש לי תשוקה אמיתית כלפיו, משהו שלא יהיה זמני, לא סתם פרנסה נקודתית או חוויה או לימוד ¬ אלא הדבר עצמו".

למזלו, חבר ביקש אז את עזרתו בפרויקט תיעודי, שעסק בגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים. זילברמן הצטרף אליו למסע לאירופה ופגש את יוהאן קרויף, פלה, מראדונה ואחרים. במסגרת התחקיר לפרויקט הוא קרא ספר על ההיסטוריה של הכדורגל, ושם הופתע ללמוד על קיומה של קבוצת כדורגל יהודית אגדית, הכוח וינה, שהוקמה ב- 1909 והיתה לאלופת אירופה בשנות ה 20.

לאור היכרותו עם רגשי הנחיתות הישראליים בכל הקשור לכדורגל אירופי, זילברמן נדלק על סיפור ההצלחה הזה. הוא החליט לצאת ולחפש את מי שנשארו מבין הכדורגלנים האגדיים ההם, בתקווה לעשות עליהם סרט. אבל עד מהרה התברר לו שרובם כבר אינם בחיים. "עם זאת, פגשתי נשים שכולן היו שחייניות בהכוח וינה בשנות ה 30, אלופות שחייה, ילדות פורצלן וינאיות של הורים יהודים, שפתאום לבשו מגן דוד בתקופה של נאציזם גואה ואנטישמיות גואה, נכנסו לגוב האריות הזה ונהיו אלופות אירופה", הוא מספר. "הסיפור הזה ריתק אותי, הנשים הללו היו טיפוסים אחת אחת, וכך התחלתי לטייל בעולם כדי להיפגש אתן ולתעד את הסיפור שלהן".

התוצאה, סרט התעודה "הכוח לשחות" ("Watermarks") שיצא ב 2004, הוצג בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, הוקרן בבתי קולנוע בכמה מדינות וגם נרכש לשידור ברשת הכבלים האמריקאית HBO. "טיילתי עם הסרט הזה בכל העולם, ופתאום היה לי ברור שמצאתי את הדבר שלי", אומר זילברמן. "הבנתי שבקולנוע יש כל מה שאני אוהב ורוצה: האלמנט הפיננסי, האמנות, העבודה עם אנשים, העניין של להירתם למשימה בתור קבוצה והצורך במחקר והתעמקות. התלהבתי משלב ההפקה, שבו כל שנייה היא קריטית והכל יכול להתפרק בשנייה, וגם משלב הפוסט-פרודקשן, שבו מתחילים ללוש את החומרים, ליצור פסל מאבן, לבחון איזו צורה אפשר לחלץ מהחומרים. בשבילי זה היה וואו, סוף סוף גיליתי את מה שבאמת עושה לי את זה".

תוך כדי נגינה

זילברמן החליט שהשלב הבא בקריירה שלו יהיה בימוי של סרט עלילתי באורך מלא. החיפוש אחר נושא לסרט הוביל אותו לנבירה פנימית. "רציתי לעסוק בנושא של משפחה, כי המבנה המשפחתי שבו גדלתי היה אינטנסיבי מאוד ¬ הורי גרושים, אבי החורג הביא אתו ילדים מנישואים קודמים, ומערכת היחסים בבית היתה אינטנסיבית. רציתי לעסוק בנושא הזה של ילדים-הורים, ושל זוג נשוי, כי גם אני הייתי מעורב בנישואים שלא הצליחו".

כדי לעסוק בנושא המשפחה מזווית חדשה, מקורית ושונה מכל מה שנעשה בקולנוע עד כה, הוא החליט לרתום לצדו את אהבתו לרביעיות כלי מיתר. "הבנתי שיש לי דרך חדשה להסתכל על המשפחה בהקשר הזה. לקחתי את אופוס 131 של בטהובן ורציתי לבנות את כל הסרט כך שהסיפור הדרמטי יגולל את סיפורה של היצירה, ולהיפך.

"יש ליצירה הזאת שבעה פרקים וכמה אספקטים מעניינים מאוד. קודם כל, זו הפעם הראשונה שבטהובן, שהיה חדשן גדול, כתב שאסור לעצור בין הפרקים השונים, כלומר קרוב ל 40 דקות. זה אומר שלנגנים אסור לעצור ולכוון את הכלים, ואלה יוצאים מכיוון תוך כדי נגינה. כך שמבחינת המוסיקאי מדובר בהתמודדות לא פשוטה, במאבק מתמשך. והרי גם בחיים, במערכות יחסים, היציאה מכיוון היא לא יוצאת דופן, זה משהו שחייב לקרות. מתחילים בהתאהבות, ואז עם הזמן יוצאים מכיוון".

זילברמן מבהיר כי לא חשש להציב מוסיקה קלאסית במרכז הסרט שלו ולהסתכן בכך שהסרט ייתפש אליטיסטי. "זה מה שעושה את זה מעניין, המתח היצירתי הזה, להראות ארבע דמויות שמנגנות ברביעיית כלי מיתר בימינו, כשמסביבנו הכל זה קצב מהיר, זיפזופ, עריכה מהירה, ואף אחד לא מתעניין ולא קורא ולא אכפת לאף אחד מכלום", הוא אומר. "דווקא בסוג כזה של אווירה תרבותית, אני חושב שצריך להיאבק למען דברים כאלה, ומושגים כמו אליטיסטי הם בשבילי בכלל לא רלוונטיים. בשבילי המוסיקה הזאת היא כמו רוקנרול, ככה אני מקשיב לה. בשבילי זה הדבר הכי טבעי שיש. ואני מנסה להראות בסרט שזו מוסיקה מגניבה ומדהימה, שרק צריך להקשיב לה".

תמר סלע, אשתו של זילברמן, שכבר הפיקה פיצ'ר אחד וכמה סרטים קצרים, הצטרפה לפרויקט כמפיקה ועזרה לו להכיר את שלבי העבודה השונים על פיצ'ר. הוא עצמו נרשם לשתי סדנאות לבימוי שחקנים כדי ללמוד את המלאכה. אבל עד מהרה הוא הבין שבגלל חוסר הניסיון שלו הוא חייב להקיף את עצמו בבעלי מקצוע מנוסים. כך למשל, גייס יחד עם סלע את המלהקת קסנדרה קולוקונדיס ("זה ייגמר בדם", "מגנוליה") ואת הצלם המוערך פרדריק אלמס, שצילם עשרות סרטים (ביניהם "לב פראי", "סופת קרח" ו"פרחים שבורים") ועבד עם גדולי הבמאים, בהם דייוויד לינץ', אנג לי וג'ים ג'רמוש. "ברגע שידעתי שאני עובד אתו, ידעתי שהנושא הוויזואלי מטופל", אומר זילברמן. "עדיין הייתי צריך כמובן לגבש חזון ויזואלי, אבל יכולתי להיות בטוח שדברים יהיו מוארים כמו שצריך וייראו ברמה הכי מקצועית. זה נותן ביטחון. וכך היה גם עם מעצב התפאורה, מעצב התלבושות, המלחין וכו'. זה נתן לי הרבה תמיכה ואיפשר לי לעבוד עם השחקנים".

אשר לשחקנים, זילברמן חלם לגייס לסרט את פיליפ סימור הופמן, אבל זה התנצל והודיע שהוא עסוק ולא יוכל להתפנות לצילומי הסרט. זילברמן התאכזב, אבל בה בעת קיבל הודעה לא צפויה מהסוכנת של כריסטופר ווקן, שאמרה לו כי התפקיד של הצ'לן חולה הפרקינסון עשוי לעניין את ווקן. "אני לא העליתי אותו בדעתי", מודה זילברמן. "לא חלמתי שהוא ירצה לעשות דמות כזאת, שהיא דמות אב, אב רוחני ואב רגשי, פרופסור למוסיקה שמלמד בג'וליארד בנוסף להיותו חלק ברביעיית כלי מיתר. הרי ווקן מגלם בדרך כלל פסיכופת עם אקדח, וזה לא היה הכיוון שלי. אבל הסוכנת שלו קראה את התסריט, אמרה שהוא מחפש תפקיד של אדם 'נורמלי', ונראה היה לה שזה יכול להסתדר".

ואכן ווקן קרא את התסריט, התלהב והזמין את זילברמן אליו הביתה. "הוא חי באיזה יער בקונטיקט, ומיד כשהגעתי לשם הוא קרא לפני את התסריט, את כל התפקיד שלו, והראה לי איך הוא רוצה לקרוא את זה. הוא עבר על זה לפני שהגעתי, עשה לעצמו סימונים, שינה מלים שלא אהב, ניכס את התפקיד לעצמו ואמר, 'אם אתה אוהב את האינטרפרטציה שלי, אז בכיף'. הכל היה שונה לחלוטין ממה שאני דימיינתי בהקשר של הדמות הזאת, אבל האופן שבו הוא קרא את זה היה נורא מרגש. ואז הוא גם אמר לי את הדבר שהכי ריגש אותי, שהוא מחכה הרבה שנים לשחק את עצמו בסרט, את מי שהוא באמת ולא את הדמות הציבורית שלו, ושזו יכולה להיות הזדמנות לעשות זאת".

לתפקיד הנשי בסרט רצה זילברמן את קתרין קינר. סלע הצליחה להעביר את התסריט לקינר דרך חבר משותף, וקינר ¬ שבנה בן ה 13 מנגן בצ'לו ¬ קראה והסכימה מיד להשתתף בסרט. הידידות הקרובה שלה עם סימור הופמן (השניים שיחקו יחד בשני סרטים, "סינקדוכה ניו יורק" ו"קפוטה"), לצד זיכרון של מאמר ישן, שבו סימור הופמן הזכיר את שמו של ווקן כאחד מחמישה שחקנים שהיה רוצה לשחק לצדם, הציתה בזילברמן תקווה קלושה שאולי השחקן הזה בכל זאת יצטרף לפרויקט. ואכן, אף שכבר נמצא לו מחליף, ברגע האחרון התברר שסימור הופמן התפנה מעיסוקיו ויוכל להשתתף בצילומי הסרט מבחינת לוח הזמנים שלו.

"הוא קרא את התסריט, נפגשנו יומיים לאחר מכן והתחלנו לדבר על אמנות וציור", נזכר זילברמן. "הוא בדיוק חזר מבוסטון וראה שם איזו תערוכה, ואני הרי למדתי שם, אז שאלתי אותו איזה ציור הכי אהב במוזיאון הזה. ידעתי בדיוק מה הוא יגיד, ואכן, כשהוא נקב בשם הציור שעליו חשבתי, הראיתי לו את הציור הזה שהופיע בפרזנטציה של הסרט שהבאתי אתי ¬ שם הוא שימש רפרנס לצבעוניות ולקומפוזיציה של הסרט. זה פתח לנו פתח להתחבר, ויום למחרת הוא אמר שישחק בסרט".

וכך מצא את עצמו זילברמן, רגע לפני הצילומים, עם נבחרת חלומית של שחקנים. "זה מגניב בעיני איזה אנשים גדולים מהחיים הם, שלקחו עלי כזה הימור", הוא אומר. "זה הרי סרט עלילתי ראשון שלי, הם לא יודעים איך אביים אותם, איך אערוך את זה. הם ראו את 'הכוח לשחות', אבל זה כמובן משהו אחר לגמרי. בעיני זה מראה עד כמה אמריקה מגניבה מבחינת האפשרויות שהיא מציעה. הם לא אמרו, 'מיהו בכלל, שיילך ויעשה קודם סרט קצר', אלא פשוט ראו תסריט שאהבו, פגשו את הבן-אדם, חשבו שהוא מבין על מה הוא מדבר והלכו על זה".

לצד השמות ההוליוודיים הגדולים בחר זילברמן לשבץ גם שחקנים ישראלים. לתפקיד הכנר הראשון ברביעייה הוא ליהק את מארק איווניר, ולתפקיד רקדנית פלמנקו ספרדייה צעירה המיודדת עם הדמות שמגלם סימור הופמן ליהק את לירז צ'רכי. "רציתי מאוד מעורבות ישראלית רבה ככל האפשר בפרויקט", הוא אומר. "גם כי אני ישראלי וגם כי חשוב לי החיבור לארץ. אני שואב את האמנות שלי מכאן. אמנם הסיפור שכתבתי ניו-יורקי לחלוטין, אבל כל הנושאים שאני מדבר עליהם בסרט באו בעצם מפה ¬ המשפחה שלי מפה וגם האהבה שלי לכלי מיתר היא מפה. אז זה היה לי חשוב מאוד. גם העורך הוא ישראלי, יובל שר, שעבד אתי על 'הכוח לשחות', וניסיתי להביא גם את הסאונדמן טולי חן, שהוא חבר שלי ¬ אבל את זה האיגודים האמריקאיים כבר עצרו", הוא מחייך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו