שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זאן ברוקס, גרדיאן
זאן ברוקס, גרדיאן

בשנות ה 70, לפני שנעשה לקולנוען והחל לנסוע בעולם, תומס וינטרברג היה ילד קטן בקומונה דנית, פעוט עירום בתוך עדר של מבוגרים עירומים. הוא מתאר את התמונה בלהט. איברי מין פה ואיברי מין שם: ילדים מטפסים ויושבים בחיקם של אנשים עירומים; שפע של נדיבות ואהבה. בכיתה ג' דרשו הילדים לקבל שיעור חינוך מיני והמורה, אולין ("שהיה תמיד חצי שיכור, בחור נחמד") נענה והסיר את מכנסיו. "היום הוא היה מקבל על זה 15 שנה בכלא", מתפעל וינטרברג. "הוא לא היה יכול לעבוד יותר בשום מקום".

הבמאי, כיום גבר לבבי ויפה תואר בן 43, אינו מסתיר את געגועיו לקומונה ואת תחושתו שהושלך מגן עדן אל העידן המודרני והמגביל. אפשר אפילו לראות את המשך הקריירה שלו כחיפוש אחר הטוהר שהכיר בילדותו. כשאני פוגש אותו הוא צועד הלוך ושוב בחדר ישיבות, חלל חסר חלונות שנמצא בלונדון אך היה יכול להיות בכל מקום. "סגרו אותי כאן מהצהריים", הוא רוטן. הוא מן הסתם גם צריך להישאר בבגדיו.

וינטרברג השלים לא מכבר את העבודה על סרט שהוא מגדיר "אנטיתזה ל'חגיגה'", הסרט שאיתו פרץ לתודעה הציבורית בסוף שנות התשעים. שני הסרטים עוסקים בסוגיות של פדופיליה ואובדן התמימות, אבל עושים זאת מנקודות מבט שונות מאוד. לעומת "החגיגה", שהתמקד באמת המזעזעת (בן מועדף מאשים את אביו בהתעללות מינית בילדים), "ניצוד" עוסק בשקר המזעזע, ובהשפעתו המחשמלת על קהילה דנית קטנה. רגע אחד לוקאס (מאדס מיקלסן) הוא אזרח הגון ושומר חוק, שצד איילים עם חבריו ביערות התוחמים את העיירה, ובמשנהו הוא מנודה. אנשי המקום רוגמים את חלונו באבנים ומכים אותו ברחובות. בסופו של דבר, כך נדמה, כל שנותר לו הוא כלבו.

תומס ויטנברג

"ניצוד", שעלה בישראל בסוף השבוע, הוא דרמה מרתקת ומלאת מתח. כשצפיתי בו לראשונה תייגתי את הסרט כגרסה עדכנית ל"ציד המכשפות" של ארתור מילר, אך הבמאי מעדיף לראות אותו כמו הסיפור "מלכת השלג" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. "זה סרט שעוסק ברשע שבא מבחוץ, ברסיס הזכוכית שחודר לקהילה והופך את הכל לעצוב ומפחיד".

הוא מסביר שהרעיון צץ לפני שנים בעקבות רשימות שמסר לו פסיכיאטר ילדים, ושסצנת החקירה המרכזית בסרט (שבתחילה נראתה לי להוטה יתר על המידה ובלתי משכנעת) היא למעשה גרסה מקוצצת של תעתיק שיחה מקורי. התוצאה, הוא אומר, היא סרט על ציד מכשפות ועל קורבנותיו; סיפור שמזהה רשע מסוג חדש. "בטח שיש התעללויות ¬ כבר עשיתי על זה סרט אחד. אבל לדעתי יש עוד סכנה, והיא תובעת קורבנות חדשים. הקורבנות האלה הם לא רק האנשים ¬ ולפעמים הנשים ¬ שמואשמים בפשע שלא ביצעו, אלא גם הילדים שגדלים מתוך אמונה שהם קורבנות. הילדים האלה חיים בתחושה שמשהו רע קרה להם; הם גדלים עם חוויות דומות לילדים שחוו את ההתעללות על בשרם". הוא עוצר לנשום. "זו טריטוריה איומה ומקוללת".

"ניצוד" הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בקאן השנה, ומיקלסן זכה בו בפרס השחקן הטוב ביותר. יתרה מכך, הסרט כמו גאל את יוצרו, נער הזהב שסר חנו. כוכבו של וינטרברג דרך בגיל שבו רוב הקולנוענים עדיין מחפשים את דרכם. הוא עבר היישר מהקומונה אל בית הספר הלאומי לקולנוע של דנמרק, וזכה שם בפרסים על סרטו הקצר "Last Round". הוא התיידד עם לארס פון טרייר המוכשר והמרדן ויחד הם סייעו ליצירת תנועת "דוגמה 95", שקראה ליצירת קולנוע טהור וחופשי יותר (במצלמות ידניות וללא תאורה מלאכותית). "החגיגה" הפך אותו לכוכב בתחום הסרט האמנותי. אינגמר ברגמן צלצל אליו והכתיר אותו בתואר גאון; הוליווד צלצלה והציעה לו עבודה. השמים היו הגבול ¬ והכל ירד לטמיון.

וינטרברג מחייך; הוא מכיר את הסיפור שלו. "התחלתי בגיל צעיר, עם המון הצלחה. בית הספר לקולנוע, דוגמה, ואז גם התחתנתי בגיל צעיר מאוד. אבל אז, ב'החגיגה', הגעתי לשלב בחיים שלא יכולתי להתקדם הלאה. כאילו הלכתי בדרך שהסתיימה ב'החגיגה', כי זה היה אני האולטימטיבי. הייתי צריך למצוא לי טריטוריה חדשה. אלה היו שנים פנטסטיות ומלאות הרפתקאות, אבל היו בהן גם הרבה רגעים מכאיבים ומאכזבים".

ב 2002 הוא נסע לארצות הברית ועשה את "זה הכל אהבה", סרט גדול וסכריני שבו חואקין פיניקס דורך על גופות במנהטן אפוקליפטית בעוד שון פן יושב במטוס ובוהה בעגמומיות מבעד לחלון. היו בסרט רגעים נהדרים, אבל הוא היה לא אחיד ברמתו ולא המריא. הכישלון הותיר את הבמאי דווי. "זו הייתה תקופה מיוחדת מאוד", הוא אומר בצער. "הכל התפרק. הנישואים שלי התפרקו. המצב הכלכלי שלי היה גרוע. זה היה בעצם משבר אמצע החיים והוא נמשך שנים. ידעתי שאני מוכרח לשנות הכל".

הבעיה, אומר וינטרברג, היא שההצלחה הפכה אותו לזהיר ועצור. הוא היה צריך לחזור להתחלה; ללמוד להתנהג שוב בשובבות ובחוסר אחריות. לכן הוא עדיין דבק בעיקרי "דוגמה", משום שהם ביטאו את החיפוש אחר החופש האמנותי, שיר הלל לפגיעות האנושית. "זה מה שניסינו לעשות ב'דוגמה', אבל מה שיצא מזה היה מין תחפושת. 'דוגמה' נגמרה בהקרנת הבכורה של 'החגיגה' ב 1998 כי היא כבר לא הייתה מסוכנת, כבר לא הייתה תמימה, כבר לא הייתה מרדנית. היא נהפכה לאופנה, היא נהפכה לסגנון, וזאת לא הייתה הכוונה. זה היה ניסיון כן לעשות משהו עירום וטהור".

אני שואל אם הוא ופון טרייר, שותפו הוותיק לפשע, עדיין חברים, והוא מעווה את פניו. "היו לנו סכסוכים במהלך השנים. אני קצת נזהר בשימוש במילה 'חברים'. אני לא יודע איך אפשר להיות חבר של לארס. אני לא יודע אפילו אם הוא מסוגל להיות חבר שלי, כי הוא משחק יותר מדי משחקים. אבל אנחנו משוחחים שיחות ידידותיות, בוא נקרא לזה ככה".

הוא מהרהר בסנסציה של פון טרייר מפסטיבל קאן בשנה שעברה: הבמאי התלוצץ ואמר שהוא נאצי, ונזרק בלי שום גינוני טקס מהפסטיבל שקודם לכן אימץ אותו אל חיקו. "הבעיה עם לארס היא שהוא תמיד משחק משחקים, מתגרה במבוגרים, דוחק את הגבולות, ועד אותו יום אף אחד לא העמיד אותו במקומו. סביר להניח שהוא יחלוק עליי ויהיה לנו עוד סכסוך בגלל זה. אבל לדעתי זה היה דבר טוב בשבילו. הוא מצא את הגבול שלו והוא היה ממש מתחת לאף שלו בקאן, ולדעתי זה היה יפהפה, לא היה אפשר לכתוב את זה יותר טוב בתסריט".

בימים אלה וינטרברג נשוי בשנית באושר, ויש לו משפחה חדשה והזדמנות חדשה בחיים. הוא מסביר שיש לו הסדר עם תיאטרון בווינה, שמאפשר לו לבחון את החומר שלו על הבמה עם שחקני התיאטרון; כך הוא יכול לבדוק מה עובד ומה לא עובד. זה נהדר, הוא אומר. הוא כתב זה עתה מחזה על אלכוהול ("הוא מדבר על ארבע זקנות שיכורות; חגיגה של שתייה"). הוא גם מנהל מגעים על בימוי עיבוד ל"הרחק מן ההמון הזועם" ומתכנן לביים ביום מן הימים סרט על הקומונה שגדל בה.

מתוך "החגיגה"

אני אומר לו שנדמה שהמניע שלו הוא נוסטלגיה, והוא מסכים מיד. וינטרברג אוהב אלכוהול, עירום, את חופש הביטוי. הוא מתעב את החוקים והתקנות של החברה המסודרת. "הנורמליות היא האויב שלי", הוא מצהיר. "אני שונא את הנורמליות. נורמליות היא בעצם פחד, חוסר אומץ. כמה מחברי הטובים הם מטורפים, הם לא עושים חשבון". בשלב זה הוא שוב על הרגליים, צועד אנה ואנה. הוא מנופף בידיו, מחקה את הניצוצות או הזיקוקים שמתפוצצים סביב חבריו. "בום!" הוא אומר. "שם נמצאים החיים! בום!" הוא רוצה להיות חופשי, הוא משתוקק להיות עירום. אני מתאר לעצמי שבקרוב כבר לא יהיה בחדר הישיבות.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ