שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חיי פיי: הטיגריס החדש של אנג לי

ארבעה טיגריסים, שלל אפקטים דיגיטליים וסט ענק של אוקיינוס מלאכותי שימשו את הבמאי אנג לי להעביר אל בד הקולנוע את הספר "חיי פיי". עד כמה הצליח פרויקט הקולנוע המורכב להעביר אל הבד את האלגוריה הקיומית-דתית של הסופר יאן מרטל?

נטע אלכסנדר, ניו יורק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, ניו יורק

באופן הולם, הקרנת הבכורה הבינלאומית של "חיי פיי", סרטו החדש של אנג לי ("הר ברוקבק", "נמר, דרקון") המבוסס על רב המכר של יאן מרטל, התקיימה ביום החורפי הראשון של אוקטובר, אחרי חודשים ארוכים של קיץ ניו יורקי.

בכניסה לאולם המפואר של מרכז לינקולן בשדרות ברודוויי השתרך תור ארוך של עיתונאים מכל העולם, אוחזים במטריות בגדלים שונים ומנסים לגונן על האייפונים והלפטופים שלהם כהורים המסוככים על ילדיהם. לבסוף, כשמאות הנוכחים התמקמו בכיסאותיהם והרכיבו את משקפי התלת-ממד, עלה לי לבמה ואמר בחיוך שאין מזג אוויר הולם יותר לראות סרט שבמרכזו סערה בלב ים.

בהמשך הוא סיפר כי כאשר החל ליצור סרטים קיבל כמה עצות מועילות: "אמרו לי לא לעבוד עם בעלי חיים או ילדים ולא לצלם סצינות עם מים. בהמשך נוספה אזהרה לא לעשות סרטים בתלת-ממד. ב'חיי פיי' הצלחתי להפר את כל החוקים הללו בבת אחת".

ואכן, "חיי פיי", שיעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי השבוע, מגולל את סיפורו הספק-בדיוני ספק-מציאותי של נער הודי שנאלץ לשרוד במשך שבועות ארוכים על סירת הצלה בלב ים. מלבד מחסור באוכל, במי שתייה ובהגנה מפני השמש, הנער, ששמו פיי, מתמודד עם מכשול בלתי שגרתי: הוא חולק את הסירה הקטנה עם טיגריס בנגלי לא מאולף. על בסיס הסיטואציה המקורית הזאת טווה הסופר הקנדי מרטל, ובעקבותיו הבמאי לי, אלגוריה על הצורך להאמין בעצמך נגד כל הסיכויים ועל המשיכה האנושית לסיפורים שחומקים מכל הסבר רציונלי.

מרטל, שבא לניו יורק כדי להשתתף במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר ההקרנה, סיפר כי כתב את הרומן, שהיה לרב-מכר מפתיע וזכה בפרס "מאן בוקר" ב‑2002, בזמן שטייל בהודו בהיותו בן 31. "אני בא ממשפחה חילונית ובבגרותי בחרתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, אבל אחרי חצי שנה בהודו התחלתי לשים לב לגיוון האדיר של הדתות והטקסים", אמר. "התחלתי להתעסק ברעיון של אמונה ולשאול מה גורם לבני אדם להאמין במשהו שהוא בבירור לא הגיוני. יש שוני רב בין דתות שונות, אבל בבסיס של כולן עומד הרעיון של אמונה במשהו שלא ניתן להסביר אותו".

בסצינות הפתיחה המרשימות של הסרט, פיי הצעיר (שמגלם השחקן ההודי חסר הניסיון סוראג' שארמה) מדגים את העיקרון הזה באופן משעשע: הוא מחליט שאלפי האלים ההינדיים אינם מספקים אותו עוד ומבקש להיהפך למוסלמי. הוא אף לא מסתפק בכך ובזמן ארוחת הערב מודיע להוריו המופתעים שהוא רוצה גם לעבור הטבלה כדי להפוך ל"הינדי-קתולי". אביו האתאיסט, שמאמין שספקנות בריאה והיגיון מדעי הם הערכים הנעלים ביותר, מנסה להסביר לו ש"להאמין בכל האלים זה כמו לא להאמין בשום אל"; אבל אמו, שבאה ממשפחה מסורתית, מאפשרת לו להמשיך במסע הרוחני הפרטי שלו מבלי לכפות עליו בחירה באמונה דתית אחת.

זיקית קולנועית

בחלקו הראשון של הסרט לי משתמש במיומנות מרשימה בצילום תלת-ממדי כדי ליצור סצינות יפהפיות, המתעדות את בעלי החיים בגן החיות ששייך למשפחתו של פיי. אבל ילדותו האידילית של פיי, שנעה בין בהייה בבעלי החיים לקריאה אובססיבית בספרים, נקטעת במפתיע כשאביו מחליט כי המשפחה חייבת להגר לקנדה ולמכור את כל החיות שברשותה. למרות התנגדותו של פיי, ההחלטה מתקבלת, והמשפחה, שכוללת גם את אחיו ראווי, עולה לספינה.

מתוך "חיי פיי"צילום: rhythm and House

מפגש טעון עם שף צרפתי (בהופעת אורח קטנה אך נהדרת של ז'ראר דפארדיה) מבהיר לפיי ולמשפחתו שחייהם כמהגרים לא יהיו פשוטים: השף חם המזג לא מוכן לתת להם אוכל צמחוני ומתייחס לאמו של פיי בגסות שמובילה לקטטה בינו לבין האב.

אבל החרדות מהחיים החדשים נשכחות מהר כשהספינה נקלעת לסופת ברקים. בתוך המהומה פיי נזרק לסירת הצלה ונאלץ לראות את הספינה שוקעת לקרקעית הים ועמה בני משפחתו וכל בעלי החיים שנכלאו בכלובים מתחת לסיפון.

מכאן, למעשה, מתחיל החלק המרכזי של "חיי פיי", שבו הנער שהתייתם בן לילה מנסה לשרוד בלב ים כשהוא חולק סירה קטנה עם טיגריס. כדי לברוא את החזון המורכב הזה השתמשו לי וצוותו בארבעה טיגריסים אמיתיים וכן באפקטים דיגיטליים, היוצרים דמות שקשה להסיר את העיניים ממנה. הטיגריס, שנקרא ריצ'רד פרקר, נהפך לנגד עינינו מחיה פראית ומורעבת לשותף מלא למסעו הפיסי והנפשי של הנער.

"כשכתבתי את הספר לא חשבתי שמישהו אי פעם ינסה לעבד אותו לקולנוע", אמר מרטל. "זה נראה לי בלתי אפשרי. מצד שני חשבתי שהצבעים ­ הכחול העמוק של האוקיינוס מול הכתום של הטיגריס יוצרים תמונה ייחודית מאוד".

אנג ליצילום: ג'ייק נטר

לי, שישב לצדו במסיבת העיתונאים, הינהן והוסיף: "הפרויקט הזה דרש מאתנו להאמין במשהו גדול יותר מהכישרונות והיכולת שלנו. הרעיון לסרט קיים מאז שהספר יצא ב‑2001, אבל נדרש לנו זמן רב להתחיל בצילומים. בנינו סט ענקי של אוקיינוס מלאכותי בטייוואן, ובמשך שנה עבדתי עם אנימטורים כדי לבנות את כל הסצינות לפני שההפקה עצמה החלה".

ואכן, "חיי פיי" הוא אחד הפרויקטים הקולנועיים הייחודיים והמורכבים שנראו על המסך לאחרונה. אולפני פוקס הם שפנו ללי כדי להוציא לפועל את העיבוד. על עשיית הסרט, שצולם בהודו ובטייוואן, שקד צוות של מאות עובדים, ובהם עשרות אנשי אפקטים ואנימטורים מ‑23 מדינות. כדי לצלם בסט הענקי שנבנה לצורך הסרט, השתלטה ההפקה על אגף נטוש בשדה תעופה בטייוואן והפכה אותו, כדברי לי, ל"עיר הוליוודית קטנה".

קל להבין מדוע בחרו אנשי פוקס דווקא באנג לי כדי לנצח על הפרויקט המורכב הזה: הבמאי, שנולד וגדל בטייוואן אך למד קולנוע בארצות הברית, הדגים את מיומנותו בעבודה עם סטים מורכבים ואפקטים דיגיטליים בעיבוד שלו לקומיקס "הענק" (2003); סרט על מדען מבריק שנהפך למפלצת ירוקה ואימתנית כשמישהו מכעיס אותו. בנוסף לכך, מי ש"הוליווד ריפורטר" כינה אותו לאחרונה "הזיקית הקולנועית הגדולה ביותר של זמננו" גם ביים את "נמר, דרקון", שובר קופות שכלל שימוש עוצר נשימה באמנויות לחימה (2000).

סרטי האקשן הללו הפכו אותו לבמאי פופולרי ומוכר, אך לאהדת המבקרים זכה לי דווקא בזכות הדרמות בבימויו ­ העיבוד ל"על תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן (1995), "סופת קרח" (1997) ו"הר ברוקבק" (2005), שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וקטף את פרסי הבימוי, התסריט והפסקול. במלים אחרות, לי הוא מהבמאים הנדירים שמצליחים לשלב מיומנות טכנית ברמות הגבוהות ביותר עם יכולת לגרום לצופים להזיל דמעה.

אין רגשות בים

יאן מרטלצילום: שיין ליין

אבל הסכמתו של לי לקבל עליו את העיבוד לספרו של מרטל היתה רק ההתחלה. כחלק מתהליך ההכנה הארוך טס הבמאי, יחד עם השחקן הראשי שארמה, למיין שבארצות הברית כדי להיפגש עם סטיב קאלהאן, סופר אמריקאי ששרד 76 ימים על סירה בלב ים וכתב על כך ספר. לדברי לי, "המפגש עם קאלהאן היה משמעותי מאוד. הוא אדם שהפגין אומץ ועוצמה ועבר תהליך רוחני. ביקשתי ממנו לבוא אתנו לסט כדי לייעץ לנו, והוא סייע לבנות אותו כך שתנועת הגלים תיראה אמינה. לצערי, כיום הוא נלחם בסרטן ומבחינה זו מאבק ההישרדות שלו נמשך".

שארמה הוסיף כי המפגש עם קאלהאן סייע לו לגבש את סגנון המשחק שלו: "הוא הסביר לי שבים אין רגשות. הכל מרוכז בצורך לשרוד ויש אדישות מוחלטת לכל דבר שלא קשור להישרדות. לכן, ברגעים המעטים שבהם בכל זאת יש רגש או זיכרון שמתעורר ­ יש להם עוצמות מפתיעות".

נאמן ללקח הזה, שארמה מספק תצוגת משחק מרשימה, במיוחד בהתחשב בכך שמעולם לא למד משחק או עמד מול מצלמה. במסיבת העיתונאים הוא סיפר לקהל בחיוך נבוך כי הגיע לאודישן כדי ללוות את אחיו, שרצה לנסות להתקבל להפקה היוקרתית, ואז החליט לגשת בעצמו. "זה היה תהליך ארוך מאוד של אודישנים, שארך כמעט שישה חודשים", אמר שארמה. "אמנם כששיחקתי לא היה מולי נמר אמיתי, אבל ביליתי שעות בצפייה בתיעוד של טיגריסים בשבי ובטבע, כדי ללמוד את התנועות שלהם".

מתוך "חיי פיי"צילום: RHytm and House

כמו האמונה האקלקטית של פיי הצעיר, גם הסרט משלב מוטיבים דתיים שונים: הוא מזכיר את איוב ותיבת נח, אבל גם מתייחס ישירות לישו ולשאלה מדוע האל ­ שלכאורה אוהב את בני האדם ­ גוזר עליהם חיים של סבל מתמשך. בסופו של דבר, אחת הסיבות להצלחה האדירה של הרומן היתה ההתעקשות של מרטל להפוך את הדיון התיאולוגי לדיון נרטיבי. לפי מרטל, דתות הן פשוט סיפורים, והבחירה בין דתות שונות ­ או אלים שונים ­ היא בסך הכל בחירה בין סיפורים שמתחרים על לבנו.

המסר הזה, שבמידה מסוימת הופך את הספרות בפרט והאמנות בכלל לדת, ולהיפך, הקל על מיליוני הקוראים של "חיי פיי" להזדהות עם הגיבור. הקורא האתאיסט יכול בקלות לראות ביצירה של מרטל מבט ביקורתי על התפקיד שהדת ממלאת בחיי המאמין (תפקיד שהספרות יכולה למלא באופן לא פחות אפקטיבי); ואילו הקורא המאמין יכול להתחבר לשאלות התיאולוגיות שסבלו של פיי מעורר.

במקום פיצוצים

באופן מצער, המעבר מטקסט כתוב לטקסט ויזואלי לווה בהשטחה מסוימת של האלגוריה של מרטל. אורכו של הסרט (כשעתיים) עלול להתיש מעט, ובשלב מסוים גם ההתפעלות מהחזון הוויזואלי המוקפד של לי מתחילה להתפוגג לנוכח עוד ועוד סצינות שבהן הנער מנסה להתחמק מהטיגריס על רקע האוקיינוס. באופן אירוני, משהו בסיסי מאוד ברעיון של מרטל הולך לאיבוד: בעוד שהרומן מעלה על נס את כוח הדמיון והיכולת של הקורא לבחור בעצמו אם הוא רוצה לקרוא את הסיפור כאלגוריה או כספר זיכרונות על אירועים שאכן קרו במציאות ­ הסרט מותיר מקום מוגבל יותר לדמיון של הצופה.

למרות ההסתייגויות, "חיי פיי" הוא הישג מרשים, המצביע על הדרך שבה הקולנוע העכשווי יכול להשתמש בטכנולוגיה כדי להציג סיפורים באופן שהיה קשה לדמיין במאה ה‑20. במקום לנצל את האפקט התלת-ממדי לכתיבת סצינות של פיצוצים ומרדפים ­ כפי שנעשה במרבית שוברי הקופות בקיץ האחרון ­ לי משתמש בו בתבונה וברגישות ויוצר פריימים שנחרתים בתודעה.

"מדובר במסע של התבגרות והתפכחות", אמר הבמאי. "פיי זקוק לחינוך הרציונלי של אביו, אבל גם לאהבה האינסופית של אמו כדי לשרוד. הוא צריך למצוא איזון בין הפנטסיה למציאות. לכן הסיפור הזה רלוונטי לכולנו. אבל כמו כל סיפור, אין לו חיים אם לא מעבירים אותו הלאה, ולכן היה לי חשוב לעשות הכל כדי להעביר אותו לעוד אנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ