בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'ק ריצ'ר" - הסרט שגורם לטום קרוז להיראות גבוה

לא גיבור על, לא צעיר, נטול רכוש. עם צאת הסרט "ג'ק ריצ'ר", המבוסס על דמותו של הבלש ממותחני הפשע שכתב לי צ'יילד, מסביר הסופר איך משווקים להוליווד סרט כזה, ואיך מגשרים בין טום קרוז הנמוך לריצ'ר הגבוה והמאיים למראה

9תגובות

ג’ק ריצ’ר, הגיבור הנודד מסדרת מותחני הפשע המצליחה של לי צ’יילד, מגיע סוף סוף למסך הגדול. בסוף השבוע שעבר, לאחר שהקרנתו התעכבה בעקבות הטבח בקונטיקט, עלה לאקרנים הסרט “ג’ק ריצ’ר”, עיבוד ל”הצלף”, ספרו של צ’יילד מ–2005 ‏(תורגם לעברית בהוצאת קוראים; הסרט עולה היום גם בישראל‏). כוכב הסרט הוא טום קרוז, וביים כריסטופר מקוורי על פי תסריט שכתב.

לא ברור למה הופק הסרט רק עכשיו, שכן ספריו של צ’יילד מופיעים מדי שנה מאז 1997, אבל מכל הספרים שהיו בסיס לסרט - זה נראה הקל ביותר לעיבוד לקולנוע. הסדרה כולה כתובה סביב דמות מרכזית חזקה ומקורית, והעלילות שלה מהודקות וליניאריות, מלאות פעולה ועלילות משנה; לעתים קרובות מככבות בספרים דמויות נשים חזקות והם זוכים לפופולריות מפתיעה בקרב נשים; ויש כאמור שפע של ספרים לבחור מתוכם - 17 כותרים עד כה. זה מספר שעולה אפילו על ספרי ג’יימס בונד המקוריים.

במרכז הסדרה ניצב שוטר צבאי לשעבר, הנודד ברחבי ארצות הברית ללא שום מטען, אישי או אחר, ומתקן עיוותים על פי צופן הצדק הנחרץ שלו. בסקירה שהתפרסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה ג’נט מסלין שריצ’ר הוא “אחד מגיבורי הפעולה החזקים ביותר בנוף האמריקאי”.

הבמאי והתסריטאי מקוורי, שהשתתף בכמה פרויקטים שגם קרוז היה שותף להם ‏(ובהם “מבצע ולקירי”, שהוא כתב יחד עם נייתן אלכסנדר והפיק, ו”משימה בלתי אפשרית - קוד הצללים”, שהוא ערך לו כמה שיכתובים‏), אינו טירון בהוליווד ויש לו הסבר פשוט מאוד לעובדה שעד כה לא הופק סרט על ריצ’ר. “אין בו רובוטים שמשנים צורה”, הוא אומר בריאיון טלפוני. “אין בו פעילות על־טבעית.

“הבעיה היא”, הוא מוסיף, “שג’ק ריצ’ר לא בן עשרים ושתיים, ואין לו כוחות־על. הוא דמות במותחני בילוש ספרותיים, והיום כבר לא עושים סרטים כאלה - כי איך משווקים סרט כזה?”

צ’יילד, שעבד כבמאי ומפיק בטלוויזיה באנגליה לפני שהחל לכתוב ספרים, גם הוא אינו טירון בעולם הבידור. בפגישתנו לאחרונה הוא מניח את רגליו הארוכות על שולחן קפה בדירה שבאיסט סייד המשמשת אותו כסטודיו לכתיבה, נשען לאחור בכיסאו, וכמו במצגת פאואר־פוינט, הוא מונה שלוש סיבות אפשריות לעובדה שספריו לא מתאימים כל כך לקולנוע:

הסיבה הראשונה היא - לא חשוב כרגע. נחזור אחר כך לסיבה הראשונה.
הסיבה השנייה היא שלמרות מה שנדמה, הספרים אינם גדושים באירועים - לפחות לא באירועים קולנועיים - משום שחלק ניכר מהאקשן מתרחש בתוך ראשו של ריצ’ר. “תהליכי החשיבה שלו, השיגעונות שלו, האינטואיציות שלו, בגלל הדברים האלה הוא דמות מעניינת”, אומר צ’יילד. “איך מוציאים את כל זה מתוך הראש שלו ומעבירים אל המסך?”
הסיבה השלישית קשורה לאופי העיקש של הדמות. “בהוליווד יש מוסכמות שאין לערער עליהן”, אומר צ’יילד. “אחת מהן היא שדמות צריכה להשתנות, היא צריכה לצאת למסע וללמוד משהו, היא חייבת להיות שונה בסוף הסרט. אבל ריצ’ר הוא לא כזה. הוא לא משתנה לעולם. הוא לא לומד שום דבר, כי הוא יודע הכל מלכתחילה”.

בין הזאבים האלה

אבל הוליווד דווקא גילתה בו עניין. מאז ראה אור הספר הראשון מתעניין כל הזמן אולפן זה או אחר באחד הספרים. אבל דבר לא קרה עד שקרוז ואולפני פרמאונט הגיעו ב–2005, אחרי שהופיע “הצלף”. צ’יילד אומר שהתרשם לטובה מכל הנוגעים בדבר, בייחוד ממקוורי, שאת התסריט שכתב הוא מגדיר “יוצא מן הכלל”. “לדעתי זה המקרה הכי קיצוני של תסריט שלא הוכנסו בו שינויים לעומת הטיוטה הראשונה”, הוא אומר. “ואני לא מסוחרר מהעניין ההוליוודי. שנים עבדתי למחייתי בין הזאבים האלה, ואני יודע להבחין בין הטובים לרעים”.

 

מקוורי מספר שלמרות ההצלחה המסוימת שנחל בתור תסריטאי ‏(התסריט שכתב ל”החשוד המיידי” זכה באוסקר ב–1996‏), הוא לא נחשב כלל להימור בטוח בתור במאי, והתקציב שקיבל היה רחוק מלהיות גדול. עד כה ביים רק עוד סרט אחד, “דרכו של אקדח”, שיצא בשנת 2000, ושלמרות כמה ביקורות טובות שקיבל, נכשל בקופות. גם כשהחל לעבוד על “ג’ק ריצ’ר” לא היה בטוח שהסרט יופק אי פעם. “ידעתי שהם לא אומרים לעצמם ‘ברור!’”, הוא מספר. “לדעתי הם אמרו מין ‘שיהיה לו בהצלחה’”.
כשכתב את התסריט הוא לא הועיד את התפקיד לקרוז דווקא, הוא מוסיף, אך ברגע שקרוז החליט לגלם את ריצ’ר, הפרויקט נהיה פתאום “משהו שלא היתה להם סיבה לסרב לו”.

וזה מחזיר אותנו לסיבה הראשונה שפירט צ’יילד, והיא הקושי ללהק סרט על ריצ’ר. מראהו החיצוני של ריצ’ר אינו מתואר בספרים לפרטיו, ולכן הקוראים מרגישים בעלות חזקה עליו: בראש שלנו אנחנו משלימים את התמונה ויוצרים את הדמות המלאה. אבל מה שכולם יודעים על ריצ’ר זה שהוא גבר גדל מידות - 1.95 מטר ו–115 קילוגרמים - ושהוא לאו דווקא מכוער אבל קצת מאיים במראהו. אחת מהנשים הרבות הסובבות אותו בספרים מתארת אותו במלים “קונדום ממולא אגוזים”. כשנודע שקרוז, שאינו גבוה וגם אינו מזכיר אגוזים, הסכים לככב בסרט, רבים מאוהדיו של צ’יילד ראו בזה אסון. “אני מכיר את ג’ק ריצ’ר, וטום קרוז הוא לא ג’ק ריצ’ר בשום אופן”, כתב אחד מהם באינטרנט.
צ’יילד אומר שהוא מבין את חששות הקוראים והוא אסיר תודה על שאכפת להם כל כך.

“זו אמת המידה האמיתית מבחינת הסופר - ליצור דמות שמעוררת כאלה רגשות לוהטים”, הוא אומר, ועם זאת מציין שריצ’ר אינו רק הגודל הפיסי שלו. “יש בו גם את האיום, האינטליגנטיות, האופי השקט והמהורהר שלו”, הוא אומר.

צ’יילד, ששמו האמיתי ג’ים גרנט וגם גובהו 1.95 מטרים, צוחק ומוסיף: “וחוץ מזה אין בהוליווד אף שחקן גבוה. בכל אזור המיקוד הזה יש רק אנשים נמוכים. אפילו אנשים שמקובל לחשוב שהם גבוהים הם לא גבוהים במציאות”.

מקוורי מסכים לדברים. “מתי היה לנו שחקן אמריקאי, בלונדיני עם עיניים כחולות, שמתנשא לגובה של 1.95 מטרים?” הוא שואל. “אף פעם לא היה שחקן כזה. אז מראש צריך להתפשר. מועדון האנשים שמסוגלים לגלם את ג’ק ריצ’ר הוא אקסלוסיבי מאוד, ורבים מהם כבר מגלמים דמויות כמו ג’ק ריצ’ר”.

הרשימה עוד מצטמצמת, ממשיך מקוורי, כשמביאים בחשבון כמה מהתכונות הנוספות של ריצ’ר, כגון חריפות המחשבה והגישה הקלילה, ומצטמצמת עוד יותר כשצריך שחקן בקנה מידה כזה שיאפשר להשיג תקציב נכבד לסרט. “בסופו של דבר יש רק איש אחד”, הוא אומר. “בלי טום לא היינו יכולים לעשות את הסרט, ובוודאי שלא היינו יכולים לעשות את הסרט כפי שעשינו אותו. טום גונן בגופו על מה שהופך את ריצ’ר לריצ’ר, על האלימות, על המורכבות - הדברים שבדרך כלל מוקרבים בסיבוב הראשון של העבודה עם האולפנים”.
קרוז עצמו, בשיחת טלפון מאנגליה, שם הוא עסוק בצילומי “All You Need Is Kill”, צוחק בתגובה לשאלה על חוסר הדמיון הפיסי בינו לבין ריצ’ר. “זה לא הטריד אותי בכלל”, הוא אומר. “קראתי את הספר וחשבתי, ‘זה טיפוס’. מה שמצא חן בעיניי הוא שהוא איש אנאלוגי בעולם דיגיטלי”.

ניו יורק טיימס

קרוז מוסיף: “הגובה, המשקל - אלה מאפיינים, זו לא הדמות. הייתי מוטרד יותר מדברים כמו סצינות הלחימה: איך לקלוע לסגנון הנכון? איך לגלם את הדמות הזאת?”

בסרט מופיע גם צ’יילד עצמו בתפקיד קטן, בתור פקיד משטרה שמחזיר לריצ’ר את החפץ היחיד שבבעלותו, מברשת שיניים, והוא אומר שראה בסצינה הזאת מעין העברה סמלית של השרביט - הסופר שמוסר את השרביט לשחקן. “אפשר להגיד, ‘נו, טבעי שתגיד את זה’”, הוא אומר. “אבל לא הייתי עושה את זה אילו הסרט לא היה מוצא חן בעיניי, ואז הייתי אומר זאת בלי להתבייש. אם הם היו עושים עבודה לא טובה, הייתי קוטל אותם”.

איש מהמעורבים ב”ג’ק ריצ’ר” אינו רוצה לדבר על סרט המשך, מחשש לעין הרע, אבל אם הסרט יצליח, כמעט בטוח שיבואו עוד, וקרוז אומר שהוא רוצה מאוד להופיע בהם. “זה כל היופי”, מסכם מקוורי. “אם הסרט יצליח, האולפנים יצטרכו להפיק עוד סרטים. ואז אנחנו ניהפך לרובוטים שמשנים צורה”.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו