בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדיטריך ועד טום קרוז - מאחורי הקלעים של הקולנוע הגרמני

מרלן דיטריך החלה שם את הקריירה, הנאצים הפיקו את “היהודי זיס”, וטום קרוז וטרנטינו צילמו שם סרטים. אולפן הקולנוע באבלסברג ליד ברלין חוגג 100 שנות פעילות

תגובות

כאשר היה ולטר בנימין בן 7 לערך, נגלה לו חיזיון משונה: בזמן שישן בדירת הקיץ של משפחתו בבאבלסברג, פרבר של ברלין, ראה בחלומו רוח רפאים מסתובבת ליד כן עץ שעליו תלויות פיסות משי - כפי ששיחזר הפילוסוף בחיבורו האוטוביוגרפי “ילדות בברלין סמוך ל–1900”. לדבריו, “את פיסות המשי הללו גנבה הרוח. היא לא חטפה אותן לעצמה ולא נשאה אותן משם; בעצם לא עשתה בהן ולהן מאומה. ואף על פי כן ידעתי: היא גנבה אותן” ‏(מתוך “המשוטט”, קובץ כתביו של בנימין, תרגום: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992‏).

בלילה שלאחר מכן נשדדה דירתה של משפחת בנימין על ידי חבורת פורצים, שבניגוד לאותה רוח רפאים נטלו את שללם עמם. ואולם, נראה כי חלומו של בנימין צפן היבט נבואי נוסף, שלא הוזכר על ידי הפילוסוף בבגרותו: כעשור אחרי החלום נהפך באבלסברג למרכזה של תעשיית הקולנוע הגרמנית - אמנות שאף היא, כמדומה, אינה אלא רוח שגונבת פיסות בד ובד בבד משאירה אותן במקומן.

ביישוב החל לפעול ב–1912 אולפן הקולנוע באבלסברג, האולפן העתיק ביותר באירופה ‏(ומבין האולפנים בקנה מידה גדול, גם בעולם‏). האולפן רחב הידיים, שיותר מ–3,000 סרטים הופקו בו עד היום, חגג השנה 100 שנות פעילות בשורה ארוכה של אירועים, שהציגו את ההיסטוריה הקולנועית המגוונת שלו, ולא פחות מכך - את הזיקות בינה לבין התהפוכות בתולדותיה של גרמניה במאה ה–20.

האקשן ‏(או בגרמנית, “אקציון”‏) לא נותר רק על מסך הקולנוע: האולפן נוסד בשלהי הרייך השני, שיגשג בימי רפובליקת ויימאר, גויס למערך התעמולה הנאצי בתקופת הרייך השלישי, נשלט על ידי המשטר הקומוניסטי של מזרח גרמניה בשנות המלחמה הקרה, עבר טלטלה לאחר שהופרט בגרמניה המאוחדת הקפיטליסטית, וזוכה בשנים האחרונות להצלחה מחודשת. כעת קברניטיו מביטים לאחור ונזכרים ביוצרים ובכוכבים הרבים שכף רגלם דרכה לאורך השנים באולמות הצילומים של האולפן, החל במרלן דיטריך, בילי ויילדר ופריץ לאנג וכלה ברומן פולנסקי, קוונטין טרנטינו וטום קרוז.

מבט נרחב אל ההיסטוריה של האולפן, שרגעים זוהרים וקודרים דרים בה בשכנות שברירית, מציעה התערוכה “תעשיית החלומות” המוצגת במוזיאון הקולנוע בפוטסדאם ‏(עיר שבאבלסברג צורף אליה בשנות ה–30 ונהפך לרובע בתוכה‏). בצד זאת, פסטיבל הקולנוע של ברלין ייחד השנה רטרוספקטיבה לסרטים שהופקו באולפן והעניק לו פרס הוקרה מיוחד, וגם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק התקיים אירוע מחווה לציון שנת ה–100 לאולפן.

קלאסיקות אקספרסיוניסטיות

האולפן בבאבלסברג נוסד בנובמבר 1911, רק חודשים ספורים לאחר פתיחת אולפן הקולנוע הראשון בהוליווד. הוא הוקם על ידי חברת ביוסקופ במבנה של מפעל ריק, שהיה מוקף שטחים שוממים. הזרקורים האירו בו בפעם הראשונה ב–12 בפברואר 1912 עם תחילת צילומי הסרט “מחול המוות” בבימוי אורבן גאד; השחקנית הדנית אסטה נילסן, מהכוכבות הגדולות של הראינוע האירופי, הופיעה בתפקיד הראשי.

 

במלחמת העולם הראשונה הלכה וגברה ההשפעה של המדיום החדש, מספר האולמות שהקרינו סרטים צמח במהירות וגם ממשלת גרמניה התעניינה בתופעה. הצבא הגרמני ייסד בשיתוף עם תעשיינים את חברת ההפקה UFA, שנועדה בתחילה לסייע לתעמולה המלחמתית. אחרי המלחמה התמזגה UFA עם ביוסקופ ועברה לידיים פרטיות. האולפן בבאבלסברג נקרא מעתה אולפן UFA והיה לחברת ההפקה הגדולה במדינה.

בשנות רפובליקת ויימאר נהפך האולפן למוסד מוביל בתעשיית הקולנוע העולמית, הן בזכות החידושים האמנותיים והסגנוניים והן בשל השיפורים הטכנולוגיים. באותה תקופה הוסרטו בו כמה מהקלאסיקות של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, בהן “הקבינט של ד”ר קליגרי” בבימוי רוברט וינה מ–1920, סרט האימה “נוספרטו” בבימוי פרידריך וילהלם מורנאו מ–1922 ו”רחוב העצב” בבימוי גאורג וילהלם פבסט מ–1925; בסרט זה הופיעו נילסן, גרטה גרבו וגם מרלן דיטריך, בהופעת בכורה קולנועית, כניצבת בתור לאיטליז בשוק השחור.

באולפן גם צולמו סרטיו רבי ההשפעה של הבמאי פריץ לאנג, בהם “מטרופוליס” מ–1927. על מרכזיותו של האולפן ועל הפיכת שמו למעין תווית של איכות מעידה העובדה כי גם קולנוענים רבים מחוץ לגרמניה נשאו את עיניהם אליו: הבמאי הרוסי סרגיי אייזנשטיין בא לשם כדי ללמוד שיטות צילום חדשות, ואלפרד היצ’קוק עבד שם לזמן קצר כעוזר במאי בתחילת דרכו, ב–1924.

אגדה בהתהוות

אחד הסרטים המזוהים עם תור הזהב של האולפן בימי ויימאר הוא “המלאך הכחול” מ–1930, מהסרטים המדברים הראשונים בעולם, שנהפך ליצירה מייצגת של רוח התקופה, כלומר - של הדקדנס, הנהנתנות והמתירנות המינית שהתפשטו בברלין בסוף שנות ה–20. להפקת הסרט חברו המפיק אריך פומר, הבמאי יוזף פון שטרנברג והשחקן אמיל יאנינגס, מהכוכבים הבולטים של תקופת הראינוע. השלושה החליטו לעבד לקולנוע רומן מאת היינריך מאן, שבמרכזו פרופסור זקן המתאהב בזמרת קברט פתיינית.

Studio Babelsberg AG

בתערוכה בפוטסדאם מתואר הסיפור שמאחורי הקלעים על ליהוקה של דיטריך לתפקיד הזמרת. שטרנברג ריאיין מועמדות רבות לתפקיד, אבל אף אחת מהן לא נשאה חן בעיניו. כאשר דיפדף בקטלוג של שחקניות, סיפר שטרנברג לימים, “נעצרתי מול דיוקנה הרדוד ונטול העניין של פרוליין ששמה דיטריך. שאלתי עליה את עוזרי, כמו ששאלתי על שחקניות רבות אחרות, והוא משך בכתפיו ואמר: ‘הישבן לא רע, אבל האם איננו צריכים גם פנים?’”

בהמשך ראה הבמאי את דיטריך משחקת בהצגה, התרשם גם מתווי הפנים שלה וגם ממשחקה וזימן אותה לפגישה. מאחוריה כבר היו כמה תפקידים קטנים בתיאטרון ובקולנוע, אך ככל הנראה לא היו לה ציפיות גדולות להיעשות כוכבת ובפגישתה עם יוצרי “המלאך הכחול” היא הפגינה אדישות.

על פי עדותו של שטרנברג, דיטריך הסתכלה “במבט מלא בוז” על פומר ועל יאנינגס ו”יצאה קצת מקליפתה כדי להודיע לי שאינה יודעת לשחק”. הבמאי הבין כי מצא את מבוקשו, שלח אותה למחסן התלבושות לעטות שמלה נוצצת, הדליק פנסי תאורה וביקש ממנה לשיר בגרמנית ובאנגלית. “היא התעוררה לחיים ונענתה להוראות שלי בקלות ובנוחות שמעולם לא ראיתי קודם לכן”, נזכר שטרנברג.

בסיכומו של דבר, “המלאך הכחול”, שנחל הצלחה בינלאומית מסחררת, היה הסרט שהזניק את הקריירה של דיטריך: עוד לפני יציאת הסרט לאקרנים נערכו הקרנות ניסיון שלו בפני מפיקים הוליוודיים מחברת פראמונט, ואלה החליטו מיד להחתים את השחקנית על חוזה אצלם. דיטריך באה לבכורת הסרט בברלין כדי להשתחוות לפני הקהל בתום ההקרנה, ומשם יצאה ישירות לרכבת שהובילה אותה בדרכה להפליג לארצות הברית. כעבור שנתיים, ב–1932, ביקרה במולדתה, אבל בשל האי־יציבות הפוליטית העדיפה להישאר באמריקה.

כיום, אחד מאולמות ההסרטה הישנים בבאבלסברג, שנבנה ב–1926 ובו צולמו “מטרופוליס” ו”המלאך הכחול”, נקרא על שמה של דיטריך. באולפן מתגאים כי באולם ישנם מסדרונות בעלי רצפת עץ שהכוכבת בכבודה ובעצמה דרכה עליה, והם נשמרו כמו שהם כדי להנציח שמץ מנוכחותה.

עם זאת, דיטריך עצמה לא היתה שותפה למיתולוגיזציה, שלא לומר פטישיזציה, של עברה. “זה כל כך משעמם כל השיח הזה על מרלן האגדית וסרטיו האגדיים של שטרנברג”, היא צוטטה בספרו של אוטו פרידריך, “לפני המבול: ברלין 1918–1933” ‏(תרגום: שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2009‏). לדבריה, “הסרטים האלה הם בסדר, אך צריך לשים אותם במקומם. אל תעשו אותם לחשובים. אני כבר לא אוהבת שעיתונאי קולנוע הומואים באים ומראיינים אותי עליהם”.

בידור ותעמולה גזענית

עם עליית הנאצים לשלטון ב–1933 הוכפפו חברת UFA והאולפן שלה לפיקוח משרד התעמולה בראשות יוזף גבלס. כפי שמסופר בתערוכה בפוטסדאם, עובדים יהודים ומתנגדי הנאציזם סולקו מהאולפן, ורבים מהם, לרבות כמה מגדולי הבמאים, הכוכבים והמפיקים של הקולנוע הגרמני, נמלטו מהמדינה; לא מעטים מהם השתלבו בהצלחה בהוליווד. כמו מוסדות רבים אחרים בכלכלה הגרמנית בימי מלחמת העולם השנייה, גם האולפן ניצל בהפקותיו עובדי כפייה זרים, שהובאו ממחנה עבודה בקרבת מקום.

 

בתריסר שנות הרייך השלישי הופקו באולפן מאות סרטים. רובם הגדול היו קומדיות קלילות, שנועדו לסמא את עיני ההמונים ולהציע להם בידור אסקפיסטי, נטול קשר של ממש למציאות זמנם, אך לא פעם נתנו הסרטים ביטוי מרומז או מפורש לתפישת העולם הגזענית והאנטישמית של הנאצים. דוגמאות בולטות לכך היו “ניצחון הרצון”, סרט התעמולה שביימה לני ריפנשטאל ב–1935, והסרט האנטישמי “היהודי זיס” בבימוי פיט הרלן מ–1940.

הרלן גם ביים בשנים 1943–1945 את “קולברג”, הסרט היקר ביותר שנעשה בתקופה הנאצית ‏(תקציבו הסתכם בכ–80 מיליון רייכסמארק, פי שמונה לערך מכל סרט אחר באותן שנים‏). גבלס יזם את הפקת הסרט בניסיון לעודד את המורל של אזרחי גרמניה לנוכח הסתבכות המלחמה. ההפקה הראוותנית ביקשה להפוך את האירוע ההיסטורי של ההגנה על עיר החוף קולברג בפומרניה, בתקופת מלחמות נפוליאון בתחילת המאה ה–19, לאפוס הרואי, שייתן השראה למגיני הרייך וישפיע עליהם להילחם למען ארצם גם נגד כל הסיכויים.

לא רק האולפן בבאבלסברג גויס להפקה, אלא גם המוני ניצבים, לרבות כ–187 אלף חיילים שהוצאו לזמן מה מהקרבות האמיתיים לטובת הקרבות הבדיוניים; גם 6,000 סוסים השתתפו בצילומים. הרלן קיווה שזה יהיה “הסרט הגדול ביותר מאז ומעולם” וגם גבלס תלה בו ציפיות: הוא האמין כי מבחינת השפעתו על העם הגרמני, כוחו של הסרט ישתווה לניצחון בקרב חשוב.

בשיחה עם יועציו התנבא שר התעמולה כי הסרט יהיה אחד הדברים שההיסטוריה תזכור מהתקופה הנאצית בחלוף 100 שנה. “יש להחזיק מעמד עתה כדי שבעוד 100 שנה לא ישרוק הקהל שריקות בוז כאשר תיראו על המסך”, אמר. בהתאם לתפישה זו התערב גבלס בהפקה וכתב בעצמו חלק מקטעי הנאומים בסרט.

הקרנת הבכורה של “קולברג” התקיימה בקולנוע UFA באלכסנדרפלאץ שבברלין ב–30 בינואר 1945, יום השנה ה–12 לעליית הנאצים לשלטון. ואולם, כפי שמציין ההיסטוריון רוג’ר מורהאוז בספרו “ברלין במלחמה” ‏(תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת דביר, 2012‏), “צחוק הגורל הוא שבשעת משבר זו במלחמה, רק למיעוט שבמיעוט מבין הגרמנים היו הפנאי, ההזדמנות והרצון לצפות בסרט ‏(...‏) ואפילו אלה שרצו לראות את הסרט, יש לשער שלא היו מקבלים את מבוקשם. בתי קולנוע רבים מספור ברחבי הרייך כבר נהרסו בהפצצות, ורוב הנותרים נסגרו בינואר מחמת מחסור בפחם לחימום”.

לבסוף הוקרן הסרט רק פעמים ספורות, בעיקר בפני חברי המפלגה הנאצית וחיילי הוורמאכט. בתחילת פברואר ספגה ברלין הפצצה נוספת, ובה נחרב גם בית הקולנוע שבו הוצגה בכורת “קולברג”. במציאות, העיר קולברג נפלה לידי הצבא האדום בחלוף כחודש, אך הפעם, שלא כמו בימי נפוליאון ושלא כמו על בד הקולנוע, היא לא הפגינה עמידה הרואית.

שופר קורא ב”הוניווד”

בסוף אפריל 1945 כבש הצבא האדום את פוטסדאם, ובוועידה של מנהיגי בעלות הברית, שנערכה בעיר בקיץ, אחרי התבוסה הנאצית, שימש האולפן את מחלקת המודיעין של הדיונים. עם הקמת מזרח גרמניה ב–1949 עבר האולפן לידי DEFA, חברת הסרטים הממשלתית של המשטר הקומוניסטי במדינה. לא פעם הופעלה צנזורה פוליטית ולעתים נגנזו סרטים שכבר הופקו מפני שלא רקדו לחלילו של השלטון. לנוכח תדמיתו כשופר ממשלתי קיבל האולפן את הכינוי “הוניווד”, על שמו של אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה בשנות ה–70 וה–80.

 

לאורך ארבעת העשורים שבהם פעלה, DEFA הפיקה כ–1,500 סרטים. אחד היוצרים המרכזיים שפעלו בה היה הבמאי ממוצא יהודי קונרד וולף, שכיהן במשך שנים כנשיא האקדמיה לאמנויות של מזרח גרמניה. באחרונה הוצגה בסינמטקים בישראל רטרוספקטיבה מסרטיו, שכמה מהם התמודדו עם סוגיית האשמה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. אחיו של הבמאי, מרקוס וולף, היה מבכירי השטאזי, ארגון הביון החשאי של מזרח גרמניה.

אחד הסרטים האחרונים שהפיקה DEFA בשלהי ימיה של מזרח גרמניה הוא “לצאת מהארון” בבימויו של היינר קארו, הסרט הראשון והיחיד בתולדות המדינה שעסק במישרין בהומוסקסואליות. גיבור הסרט הוא מורה החי עם זוגתו, מתאהב בבחור צעיר ועובר מדיכוי הנטייה המינית שלו להשלמה עמה.

באורח סמלי, הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב–9 בנובמבר 1989 בבית הקולנוע אינטרנציונל בשדרות קרל מרקס במזרח ברלין. ואולם, ההקרנה הופסקה באמצעה כדי לבשר לצופים כי המשטר הודיע על פתיחת הגבולות בין מזרח העיר למערבה, מהלך שנתן את האות להפלת חומת ברלין באותו לילה. למרות ההודעה הדרמטית, רוב הנוכחים העדיפו להישאר באולם ולצפות בהמשך הסרט.

מזכרות במחסן התלבושות

אחרי איחוד גרמניה ב–1990 הופרט האולפן ונמכר לידי החברה האמריקאית־צרפתית ויוונדי יוניברסל. ואולם, החברה לא הצליחה לשחזר את תהילת העבר של האולפן, צברה הפסדים ומכרה אותו ב–2004 לידי היזמים הגרמנים קרל ובקן וכריסטוף פיסר. השניים השקיעו בשדרוג האולפן, במיוחד בפיתוח אפשרויות התאורה והסאונד ובהתאמת המקום להפקת סרטי אנימציה וסרטים בתלת ממד.

בשנים האחרונות הצליח האולפן למשוך אליו לא רק הפקות גרמניות ואירופיות, אלא גם הפקות אמריקאיות רבות, חלקן עתירות תקציבים. העובדה שמחסן האביזרים והתלבושות של האולפן, שהוא הגדול ביותר באירופה, מכיל בגדים ופריטים היסטוריים אותנטיים התגלתה כבעלת ערך רב בצילומי סרטים הנוגעים לתקופה הנאצית. כך, למשל, המדים והסמלים הנאציים השמורים במקום שימשו את הפקת הסרט “מבצע ואלקירי” בבימוי בריאן סינגר מ–2008, ובו גילם טום קרוז את הקצין הגרמני קלאוס פון שטאופנברג שניסה להתנקש בחיי היטלר ולחולל הפיכה.

כמו במאורע ההיסטורי שעליו מבוסס הסרט, גם קרוז לא הצליח במשימה להרוג את היטלר. ואולם, משימה זו בוצעה בהצלחה, לפחות בעולם הפנטסיות הקולנועיות, ב–2009, אז צולמו בבאבלסברג סצינות מרכזיות ב”ממזרים חסרי כבוד”, סרטו של קוונטין טרנטינו. סרטים נוספים שנעשו באולפנים ודנים בשואה ובנאציזם הם “הפסנתרן” של רומן פולנסקי מ–2002 ו”נער קריאה” בבימוי סטיבן דלדרי מ–2008, עם קייט וינסלט, דייוויד קרוס ורייף פיינס בתפקידים הראשיים.

מעבר לכל האידיאולוגיות והמשטרים שאולפן באבלסברג פעל בשירותם, ומעבר למניפולציות הפסיכולוגיות והתעמולתיות הגלומות בקולנוע מעצם היותו חלק מתרבות ההמונים, אולפני קולנוע גם משמשים מנגנונים של פיקוח ושליטה במישור אחר, הנוגע להוויה האנושית המרה שמסתתרת מאחורי האשליות הנוצצות; או כפי שתיאר זאת הסופר כריסטופר אישרווד בפי אחד מגיבורי ספרו “ויולט מהפראטר” ‏(תרגום: אופירה רהט, ספריית מעריב, 1988‏), “אולפני הסרטים של ימינו הם לאמיתו של דבר הארמון של המאה ה–16. רואים שם מה שראה שייקספיר: את כוחו של הרודן הכל־יכול, את אנשי החצר, את מלחכי הפנכה, את הליצנים, את התככנים הערמומיים והשאפתנים. רואים שם נשים יפות להפליא, ואת המקורבים לשלטון חסרי הכישורים. רואים שם אנשים שהם משכמם ומעלה אך לפתע סר חינם. רואים שם בזבוז מטורף וקמצנות מפתיעה בגלל כמה פרוטות.

“רואים שם פאר רב שאינו אלא זיוף, וגם זוהמה איומה מאחורי הקלעים”, המשיך אישרווד. “תוכניות אדירות נזנחות בגלל גחמה. יש גם סודות הידועים לכל ואיש אינו מעלה אותם על דל שפתיו. רואים שם גם יועץ הגון אחד או שניים. וליצני חצר שפיהם מפיק חוכמה עמוקה בלשון נופל על לשון, מחשש שמא יתייחסו אליהם בכובד ראש. הם עושים העוויות, ובאין רואה הם תולשים את שערות ראשם ובוכים”.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו