אמין סיינר, גרדיאן
אמין סיינר, גרדיאן

סוראג’ שארמה צוחק. מוגזם להגדיר את מה שעשה בעיבוד הקולנועי ל”חיי פיי” כעבודת משחק, הוא טוען, למרות ההערצה שהוא צובר במהירות על משחקו בתפקיד פיסין פאטל, הנער ששרד במשך 227 יום על סירת הצלה עם נמר בנגלי.

את הזוועה שאתה חש כשהגלים המסוכנים מאיימים לבלוע אותך, כשכל מה שעומד לרשותך הוא סירה מתוצרת בית, קל להרגיש כשזה עתה למדת לשחות, מתברר. הירידה הקיצונית של פיי במשקל? שארמה הרגיש גם אותה, משום שאכל כמעט רק טונה; בסרט אפשר לראות את הצלעות שלו. העצב והתשישות התוקפים אותך כשאתה בלב ים, הרחק מהבית? כשאתה עייף ורעב ומצטלם במשך כמה שעות בתוך מכל עצום של מים קרים בנמל תעופה נטוש בטייוואן, לא צריך הרבה דמיון כדי להרגיש עצוב ותשוש. “הכל היה פשוט אמיתי”, אומר שארמה בחיוך. “פשוט ניסיתי לשרוד. הייתי עייף, לא ידעתי מה לעשות”.

שארמה נפלא בסרט. האמינות הרבה שלו בתפקיד פיי נובעת בין השאר מהעונג שבצפייה בנער לא ידוע בתפקיד גדול שכזה - אין ידע מוקדם על חייו הפרטיים וגם לא זיכרונות מתפקידים קודמים שעלולים להסיח את דעת הצופה. אבל מעבר לכך, הוא פשוט משחק מצוין. קשה להאמין שהיה רק בן 17 בתקופת הצילומים - כיום הוא בן 19 - וזה היה תפקידו הראשון כשחקן. “השתתפתי בהצגה או שתיים בבית הספר”, הוא אומר בחיוך רחב. “פעם שיחקתי עץ. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להיות שחקן טוב”.
הפגישה עם שארמה מתקיימת בחדר מלון מפואר. ההתלהבות שלו מכל ההמולה סביבו - ראיונות, הקרנות בכורה, כל הקרקס התקשורתי - ניכרת ונוגעת ללב. הוא נראה אמיתי וכן, רגע הוא צחקני ופתוח ובמשנהו הוא עדין ומהורהר.

שארמה ב"חיי פיי". נבהלתי מעצמי

לשאלות בענייני דת - אמונה היא הנושא המרכזי בספרו של יאן מרטל וגם בגרסה הקולנועית של אנג לי - הוא עונה תשובות מדודות. לדבריו, גדל “באווירה דתית מתונה. אמא שלי דתית, אבל לא אדוקה - היא יותר מסורתית. פיי בחר בהרבה דתות ‏(הוא נולד לדת ההינדו ולימים הוסיף גם את הנצרות והאיסלאם‏), אבל הוא לא חיפש בזה את החלק של הדת, אלא את המהות. אם מסירים את כל השכבות, את כל הסיפורים, נשאר רק הצורך בתקווה. זה דבר שכדאי להאמין בו”.

אחיו הצעיר, ששיחק בכמה סרטים, שמע שמחפשים נער הודי לשחק בסרט לא ידוע ושיכנע את סוראג’ להצטרף אליו למבחני הבד. הוא היה אחד מכ–3,000 נערים שנבחנו. בתחילה, הוא אומר, לא רצה בתפקיד, “כי כשלא מצפים לזה, לא רוצים את זה. אבל כשהגעתי לסיבוב הרביעי של האודישנים, כבר רציתי את זה מאוד מאוד. באותה תקופה עברתי שלב לא טוב בחיים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עברתי את כל עניין ההתבגרות הקלאסי ורציתי להתרחק מכל הבעיות. לא עשיתי שום דבר בחיים שלי וחשבתי שאולי סוף סוף אוכל לעשות משהו, להגיע להישג שאפשר להתפאר בו. אף פעם לא יצאתי מהארץ שלי”.

בשלב הזה כבר ידע שארמה באיזה סרט מדובר, ידע שאנג לי מביים אותו - “ראיתי את הסרטים שלו, הם היו חלק מהחיים שלי” - וקרא את הספר פעמיים. במבחן הבד האחרון הוא פגש את לי, “וכל כך התרגשתי ששכחתי את הטקסט. חשבתי, ‘זהו, הרסתי הכל’. אבל לי נתן לי עוד הזדמנות. הוא דיבר אתי, ביים אותי. בתוך חמש דקות - אין לי מושג איך זה קרה - פשוט איך שהוא מסתכל עליך ואיך שהוא מדבר, זה נעשה אמיתי מאוד. בפעם השנייה אמרתי את הטקסט שלי והתחלתי לבכות”.

הוא מספר שנדהם מההתרחשות הזאת, שקרתה לעיני חדר מלא אנשים זרים. “הרגשתי כאילו מישהו משתלט עלי. אני לא יכול להסביר איך זה לעבוד עם אנג. הוא עושה לך משהו”.

הספר “חיי פיי”, שראה אור ב–2001, זכה כעבור שנה בפרס בוקר והיה לרב־מכר. הדעה הרווחת היתה שאי אפשר להפוך אותו לסרט - בין השאר בגלל החודשים שעוברים על פיסין פאטל בים, בחברתו הבלעדית של נמר ושמו ריצ’רד פארקר ‏(שאינו מוצג כבעל תכונות אנושיות אלא הוא פראי ומסוכן עד אימה‏). אנג לי הוכיח ההיפך.

הסרט מונח כולו על שכמו של הכוכב הצעיר. זו בוודאי היתה מעמסה כבדה. בחלק גדול מהצילומים היה על שארמה לשחק לבדו על רקע מסך כחול - הנמר והאוקיינוס האינסופי נוספו באמצעים דיגיטליים בתהליך הפוסט־פרודקשן.

הוא ראה איך מאלפים את הנמרים ששימשו מודל לריצ’רד פארקר, “והשתמשתי בהם בתור נקודת התייחסות, אבל אף פעם לא הייתי על הסירה עם נמר”. הוא נשמע מאוכזב. הוא מהנהן. “דווקא רציתי בזה”.

האם היה קשה לשחק פאניקה משכנעת מול מה שנראה כמו כרית גדולה וכחולה? “כן, אבל אנג יודע ליצור תחושה מציאותית. העניין הוא לא מה נמצא מולך כשאתה משחק, או מה אתה רואה, אלא מה אתה מרגיש. ואת זה הוא יודע להבהיר מצוין”.

לי נתן לשארמה שיעורי משחק; צ’רלי קראואל ובנו קאמרון, שניהם אמני פעלולים, לימדו אותו לשחות. “הצלחתי לשחות מצד אחד של הבריכה לצד האחר אחרי עשרה ימים - מהר, לאט, בכל מיני סגנונות”, הוא מספר. “ואז הייתי צריך ללמוד איך להרגיש נוח במים. יום אחד, כשהיתה לנו חופשה של שלושה ימים מהצילומים, יצאנו לשוט בקיאקים. קמרון ישב מלפנים ובשלב מסוים הוא הסתובב ואמר לי: ‘קפוץ’. אמרתי, ‘בחיים לא’. קאם הפך את הסירה, ומצאתי את עצמי מתחת למים, הפוך, עם הרגליים בתוך הקיאק. שחיתי החוצה וניסיתי לעלות מעל המים, מתי מפחד. הסתכלתי למטה ולא יכולתי לראות כלום, התחלתי לפרפר במים בפאניקה. שמעתי את צ’רלי אומר: ‘פשוט תירגע’. בשלב מסוים עליתי לשנייה, לקחתי נשימה גדולה, צללתי שוב ואז פשוט נכנעתי. וכשנכנעתי, עליתי למעלה”. הוא מחייך. “ככה למדתי לשחות. זה היה מפחיד בהתחלה, אבל עכשיו אני שמח שלמדתי לשחות, כי אני אוהב מאוד לשחות”.

כשהוא מספר על השבועות שאחר כך, קשה להאמין שהוא מדבר על צילומים; זה נשמע כמו מחנה אימונים סגפני וקשוח. לי מילא את האייפוד של שארמה במה שהוא מכנה “מוסיקת אלוהים משונה” - זמירות ומוסיקה מקהלתית, למשל - כדי לעזור לו להתחבר לרוחניות מרובת הדתות של פיי. שעות של יוגה ומדיטציה עזרו גם הן בתחום הזה, וכך גם למד שארמה איך לעצור את הנשימה בצילומים הארוכים מתחת למים. כארבע שעות ביום הוא בילה בשחייה, והיה עליו לאבד 20% ממשקלו כדי להתאים לדמות הניצול המורעב.
לי אף ביקש משארמה לנסות שלא לדבר עם איש - וגם אנשי צוות ההסרטה שמרו על מרחק ממנו - כדי לעזור לו להרגיש את הבידוד של פיי. כמה זמן זה נמשך? ימים? שבועות? “אני חושב שבערך חודשיים”, הוא אומר וצוחק. “אולי אני קצת מלודרמטי, אבל הרגשתי שאני משתגע. כמעט לא היה לי עם מי לדבר על מה שקורה, הייתי רחוק מאוד מכל מי שאני מכיר, עשיתי דברים שבחיים לא עשיתי קודם. בשלב מסוים נבהלתי מעצמי”.

הוא לא היה רוצה לשנות שום דבר, שארמה מבהיר, ובכל זאת הוא נראה מעט נבוך מהחוויה כולה. “הכל כל כך סוריאליסטי, כמו חלום”, הוא אומר. “הייתי ילד רגיל. אני לא יכול להסביר עד כמה רגיל הייתי. פשוט היה לי מזל”.

מאחורי המצלמה

שארמה יחזור בקרוב לדלהי, ללימודי הפילוסופיה באוניברסיטה. הוא אינו בטוח שברצונו להמשיך לשחק. “אני אוהב לספר סיפורים, אני אוהב סרטים ואני רוצה לעבוד בסרטים. אני חושב שארגיש בטוח יותר מאחורי המצלמה. הרעיון הזה מוצא חן בעיני”.

המשפחה שלו שומרת על הקשר שלו למציאות, הוא אומר, ולי ממשיך להיות המנטור שלו. “הוא ממש השפיע עלי. אני בא ממשפחה קטנה וצנועה, הסתכלתי על האנשים האלה ‏(אנשי הקולנוע‏) וחשבתי: הם בטח יהירים, גאוותנים. ואז פגשתי את אנג, והוא היה כל כך נחמד ופשוט וארצי. הבנתי שגם כשאדם זוכה בכסף ובפרסום, הוא לא חייב להשתנות. אני לא רוצה להיות - מותר לי להשתמש במלים גסות? - אני לא רוצה להיות בן זונה. יש לי מזל שקיבלתי הזדמנות כזאת, לעבוד עם אנשים כאלה. אילו זה היה סרט אחר, עם אנשים אחרים, סביר להניח שהיתה לזה השפעה אחרת לגמרי עלי”.

הסרט כבר מסתמן כמועמד לפרס אוסקר - ושארמה הולך ומתפרסם; הוא חושש מהשינויים שעשויים לחול בחייו. האם חבריו ללימודים כבר מתייחסים אליו באופן אחר? הוא מהנהן. “הם התחילו להתייחס אלי אחרת. אלה שהתיידדתי אתם תמיד אמרו בהתחלה, ‘אני לא הולך לתת לבחור הזה יחס מיוחד, אם בכלל אתייחס אליו גרוע יותר’. זה מוצא חן בעיני. יותר מדי תשומת לב, דברים כאלה, זה לא טוב”. על שפתיו עולה חיוך קטן, חיוך של נער שעבר מסע חניכה משלו. “אבל התרחשו שינויים, אין מה לעשות”.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ