בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרחפים כמו פרפר, עוקצים כמו זבוב

פרסומות לנוקיה ולבי-בי-סי, סרט קצר שבו מוקרנים דימויים בין רגלי אשה וסרט עם 40 אלף זבובים. קרני אריאלי ושאול פריד, שיצירתם תוקרן בסינמטק ת"א, מספרים על ההצלחה באנגליה ולמה זה לא עבד עם ג'ואנה ניוסום

3תגובות

התחושה שהדמיון מתערבב במציאות עולה לא רק מתוך הסרטים של צמד הבימאים קרני אריאלי ושאול פריד, שפועלים יחד באנגליה מאז 2005, אלא גם מחייהם. השניים, שמשלבים אנימציה, צילומי וידיאו, סטילס ואפקטים מיוחדים בסרטים שהם מביימים - סרטים קצרים, קליפים ופרסומות - חוו במהלך עבודתם הרפתקאות שהיו יכולות להשתלב בעולם הפנטזיה שהם מציגים.

כך לדוגמה, כשביימו סרט פרסומת לקוקה קולה זירו בסין, בדיוק כשהתפרצה במדינה שפעת החזירים: "כולם היו בהיסטריה, סרקו אותנו בשדה תעופה כשנחתנו", מספרת אריאלי, "ואז גילו שלשחקן הראשי בפרסומת יש שפעת והתחילו שמועות על הסט שהולכים לשים את כולנו בהסגר. נהינו פרנואידים. היו לנו צילומי לילה ומישהו אמר שהם כבר שמו בהסגר את המפיקה שלנו. באותו לילה חזרנו ללונדון ואת העבודה גמרנו בסקייפ".

במהלך העבודה על הסרט האחרון שלהם, "Flytopia", שנמצא כרגע ברשימה הארוכה של קטגוריית הסרט הקצר בבפט"א - פרסי האוסקר הבריטים - 40 אלף הזבובים שהיו אמורים לבקוע מהביצים ולשמש כניצבים בסרט לא בקעו, ופריד היה צריך לייצר אותם לבדו במחשב במשך שנה. "נסענו להונגריה, לחור שדווקא היה מפוצץ בחרקים, והבאנו את מומחה החרקים הגדול במדינה", מספרת אריאלי. "הוא אמר שכדי להשיג לסט זבובים אמיתיים צריך לבנות להם בית יולדות. אז היו המון ביצי זבובים בחוץ, ומההפקה התקשרו כל יום ושאלו אם הזבובים כבר בקעו, זה מה שעניין אותם, אבל הם לא בקעו. בסוף נאלצנו לבשר להם שהם מתו ואני בשלב הזה כבר התמוטטתי. אז שמנו סאונד של זבובים ושאול ישב ועשה הכל לבד".

דודו בכר

"Flytopia" הוא סרט בן 20 דקות המבוסס על סיפור קצר של הסופר הבריטי ויל סלף, המתאר את תהליך קריסתו הפיסית והמנטלית של סופר צעיר שעובד בביתו, ומוכרע על ידי נחילי זבובים שפולשים אליו. כמו סרטי אימה רבים אחרים, הוא עוסק במאבק הוותיק שבין טבע לתרבות, ובמובן מסוים גם במאבק שבין כוח היצירה הגברי לבין כוח נשי אפל ומאיים, המזוהה עם חומריות, יצריות וטבע חסר שליטה.

הסרט מעגן את הפרנויה הגברית הזו במסגרת סיפור של מערכת יחסים זוגית, שבה הנוכחות הנשית מאיימת על הגבר היוצר: ג'וי, האשה - שלא מוטרדת כלל מנוכחות הזבובים בבית - היא המקור להתפרצות הפסיכוטית של בן-זוגה. בהזיותיו, הזבובים בוקעים מתוך איבר המין שלה ומאיימים להטביע ולהטריף אותו. גם המשא-ומתן של הסופר הצעיר עם הזבובים בבית נהפך לתובעני יותר ויותר, ו"האוטופיה הזבובית" יכולה להסתיים רק במעשה של אלימות, שבה הגבר הנואש מבקש להרוס את כוחות הטבע שמאיימים עליו ועל יצירתו, ואת מקורם.

הסרט מאזכר סיפורי אימה אחרים שעוסקים במאבק בין טבע לתרבות ובמחסומי כתיבה גבריים, כמו "הניצוץ" של סטנלי קובריק או "הזבוב" של דייויד קרוננברג.

ביום רביעי בערב יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט הזה, לצד יצירות אחרות שעשו השניים בשנים האחרונות, וזו הצגתם הראשונה בישראל. אחריה תתקיים שיחה בין היוצרים לאנימטור והמאייר דוד פולונסקי. "אנחנו עושים סרטים על מה שאנחנו יודעים: זוגיות, בית, חיפוש של בית" אומרת אריאלי. "באנגליה אנחנו כמו בדואים, אין לנו בית קבוע ואנחנו אבודים בחלל, אבל זה גם חופש שמאפשר לך לזוז לאן שבא לך. קצת כמו חילזון, שיכול לקחת את הבית שלו אתו".

על השם שתחתיו הם פועלים, "Sulky Bunny" (ארנב זעוף פנים), היא אומרת: "אנחנו עושים יצירה חזותית קצת כיפית, קצת מלנכולית וקצת דכאונית. בשלב מסוים אפילו היה לנו לוגו של שפן שמחזיק שוטגאן".

זה היה קצת רמאות

אריאלי, בת 38, נולדה ברמת גן וגדלה ברעננה. פריד, בן 37, נולד בכפר סבא וגדל באלפי מנשה. השניים הכירו בשנה הראשונה במדרשה לאמנות בבית ברל. "בוקר אחד שאול קם ואמר שעוברים לבצלאל", אריאלי מספרת, "למחרת הוא כבר אמר שלא הולכים, אבל אני אמרתי: מאוחר מדי. כבר אז זה היה ככה: הוא אומר שלו יש ביצים לחלום ולי יש ביצים לעשות". בשנה השנייה ללימודים במדרשה אריאלי בכל זאת המשיכה כרגיל ופריד ביקר רק במעבדת המחשבים ולימד את עצמו אנימציה. בסוף אותה שנה הם עברו לירושלים ואריאלי הצטרפה לשנה השנייה במחלקה לצילום בבצלאל, שם סיימה את התואר. לאחר הלימודים נסעו לטייל חצי שנה בקנדה ומשם עברו ללונדון, מכיוון שלאריאלי יש דרכון בריטי והם רצו לעבוד בעיר.

עוד בזמן לימודי הצילום אריאלי החלה לצלם מדור אופנה בעיתון "הארץ" וב"כל העיר" בירושלים. "הייתי 'כאילו' צלמת אופנה בזמן שלמדתי בבצלאל, הערצתי את תמר קרוון, אבל לא ממש צילמתי אופנה. צילמתי בנות עם בגדים.

"בלונדון שאול כבר התחיל לעבוד כאנימטור ואני עבדתי כצלמת שלא הצליחה לעשות כסף. קצת שמו לב אלי, פירסמו קצת עבודות שלי במגזינים, עד שיום אחד ראיתי שהצלם ניק נייט בנה מצלמה באחד מחלונות הראווה של בתי הכלבו ברחוב אוקספורד, כך שמי שעבר ברחוב יכול היה לצלם את עצמו.

"היתה תחרות של הצילום עם הסטיילינג הכי טוב וחשבתי שזה יהיה מעניין לעשות הפקת אופנה ושככה ישימו אלי לב. זה מאוד ישראלי", היא מחייכת. "לקחתי שתי אקרובטיות והסטייליסטית נבהלה מהרעיון, אבל זה עבד. יום אחד ניק נייט התקשר אלי וביקש שאצלם בעבורו הפקת אופנה. כמעט התעלפתי. המשכתי עם האקרובטים וביקשתי משאול שיעזור לי. ככה, די בטעות, התחלנו לעבוד ביחד. הוא לא הכי רצה, הייתי צריכה לסחוב אותו".

בתקופה שבה חיו בלונדון עבדו השניים בעיקר בעבור תעשיית המוסיקה והפרסום. "הכל עשינו בכלים שהיו לנו, אני צילמתי במצלמת סטילס ושאול עשה את האנימציה. זה היה קצת רמאות: זה נראה טוב, הצלחנו לעשות דברים ברמה גבוהה למרות שלא היה לנו ניסיון. עשינו את זה בגרושים, עד שכולם התחילו לעבוד באופן דומה ורצינו להתקדם הלאה.

"כשנכנסתי להריון עם יולי, כיום בן שש וחצי, עברנו לחיות במשך שנתיים בכפר בדרום מערב אנגליה, בגלל ששאול חלם להיות בטבע, מבודד, 'האנימטור הבודד הקלאסי'". שנתיים לאחר מכן עברו השניים לבריסטול ובה הם מתגוררים מאז. "בריסטול נמצאת באמצע הדרך ללונדון מאיפה שגרנו", מסביר פריד. "ככה גם עברנו בזמנו לכפר. נסענו, נסענו, נסענו ועצרנו איפה שנראה לנו. את בריסטול לא הכרנו בכלל, רצינו פשוט לעבור לעיר וראינו שיש שם סניפים של איקאה ובורדרס. רק בהמשך הבנו שפועלות במקום גם להקות כמו 'מאסיב אטאק' ו'פורטיסהד', שזו עיר קולית".

"היום", צוחקת אריאלי, "הילדים שלהם בגן עם הילד שלנו. זה גן אנתרופוסופי, כל הנשים היפיות פריקיות וכל הגברים מין היפים עדינים".

הסרט שפתח דלתות

במשך השנים יצרו אריאלי ופריד פרסומות בעבור נוקיה, בי-בי-סי, ערוץ חמש הבריטי, קוקה קולה זירו בסין וקליפים לאמנים מקומיים. קליפ אחד, שיצרו בעבור ג'ואנה ניוסום, נגנז. "אין תגובה", אומר בחיוך פריד כשהוא נשאל על הסיבות לגניזה. "יצרנו אתה קשר, הצענו את עצמנו, אבל זה קצת יצא משליטה. השקענו כסף בסרט והיתה לנו ציפיה שתהיה לנו שליטה בעריכה אבל זה נגמר ככה", הוא מסכים לומר לבסוף.

"אני חושבת שלא הבנו שאצל אנשים מפורסמים זה עובד אחרת", מוסיפה אריאלי. "אנחנו רגילים לאמנות שלנו ולא היינו מוכנים למפגש הזה. אני חשבתי שזה שיתוף פעולה אבל מפגש האגואים - אם מסתכלים על זה בצורה נייטרלית בלי להאשים אף אחד - היה מפגש של יוצרים חזקים. זה נושא כאוב מאוד אבל החוכמה היא לעמוד בכישלונות ובדברים שקורים לך בדרך. אני עדיין חושבת שזה קליפ מקסים, מהמם, יפה, אני לא מאוכזבת ממנו בכלל, אבל היא הרגישה שהיא לא מוצגת בו טוב וכלום לא עבד. זה הלך לפח, זה היה שיעור רציני. לא היה מי שיתווך ביננו וזו תמיד טעות".

בשנת 2008 החל המשבר הכלכלי לפקוד את העולם ואת בריטניה, והשניים הפסיקו לקבל עבודה; זה היה השלב שבו החלו לעשות סרטים. "היינו מאוד עסוקים ופתאום זה פשוט הפסיק. זו היתה מכה רצינית. התפנה לנו זמן ובמקרה הכרנו מישהי בבי-בי-סי שהזמינה אותנו להציע רעיון לסרט קצר. היום קשה לקבל הזדמנות כזו".

הסרט, "Turning", משלב אנימציה ולייב אקשן, והעלילה שלו, המבוססת על סיפור קצר מאת לינדה סקסון, מספרת על שלוש נשים זקנות שבאות לבקר ילד בן שש ביום הולדתו, ומספרות לו סיפור הזוי על מלך בלי עור. "זה סיפור מאוד ויזואלי, פנטסטי ומוזר", מספרת אריאלי, "שעוסק בזהות, בלגדול ולהתבגר. היתה בו הרבה פנטזיה וזה מה שהלהיב אותנו".

בשנה שעברה היה "Turning" אחד מחמשת המועמדים הסופיים של פרסי הבפט"א בקטגוריית הסרט הקצר. את העובדה שהם בכלל מועמדים לבפט"א גילתה אריאלי כשישבה בשירותים של בית מלון בעודה בודקת מיילים. "הבית שלנו בדיוק הוצף, חזרנו מחופשה וגרנו במלון דירות, היינו הכי בדיכאון, ממש הומלסים. ישבתי ועברתי על המיילים, ואני רואה מישהו מהבי-בי-סי כותב לי 'כל הכבוד על הבפט"א'. אפילו לא ידענו מה זה בפט"א. ביקשתי משאול שיבדוק מה זה ואז התחיל הבלגן".

פריד: "זה פתח לנו הרבה דלתות באנגליה, ככה ערוץ ארבע הבריטי הגיע אלינו וככה התחילה העבודה על הסרט הבא. זה היה תהליך מעניין, זה עולם לגמרי זר לנו, העולם של הקולנוע". הסרט זכה גם לכיסוי תקשורתי מאחר שהוא כלל סצינה שעלולה להתפרש כפרובוקטיבית במיוחד, ובה מוקרנים דימויים בין רגליה של אחת הנשים. "היתה לסצינה הזו התנגדות מהצד השמרני של ההפקה די מההתחלה", מספר פריד, "אבל אנחנו אהבנו את הרעיון כי הוא נטוע חזק בסיפור. פשוט הוספנו לו רמה ויזואלית. זה התאים לדמות של הילד שהמיניות היא טאבו אצלו, זה מה ששם את זה במקום הנכון".

"בסיפור המקורי זה מרומז, זה כתם שחור", אומרת אריאלי, "אבל בעיני כל חלל שחור מרובע זה קולנוע, אז למה לא לשים שם סרט? אני מתה על הקטע הזה כי אנשים מגיבים לזה. בשביל מה יש קולנוע אם לא כדי להגיב, להרגיש. גם ככה קשה להרגיש".

למה קשה?

"אנחנו כל כך מוצפים בדימויים חזותיים ובאינפורמציה עד שאנחנו נהיים קהים. קשה לרגש היום".

פריד: "ובמיוחד קשה לרגש בסרטים קצרים. הנושאים שם תמיד קשים כי צריך למשוך תשומת לב בזמן קצר מאוד. זה קל מדי לעשות סרט על רוצח סדרתי; אתה רוצה למשוך תשומת לב ואתה עושה משהו נוראי. אבל לעשות סרט על מסיבת תה וילד זה כבר יותר קשה".

מתי בדיוק לחזור?

אחד המאפיינים של הסרטים שיוצרים השניים הוא שמצד אחד הם חסרי מקום אבל מצד שני יש בהם בכל זאת משהו בריטי, אפור ועגמומי. "שואלים אותנו הרבה למה אנחנו לא יוצרים גם בישראל", אומרת אריאלי. "אבל אנחנו לא חוזרים", משלים אותה פריד, "כי עוד שנייה אולי נצליח. אתה נוסע הרבה פעמים לרדוף משהו וההצלחה בורחת ממך. נדמה לך שהיא מעבר לפינה, זה דוחף אותנו קדימה. מה אני אגיד, 'עכשיו אני אעזוב כשבדיוק הייתי מועמד לבפט"א?'.

"הרבה ישראלים חוזרים כי הם חטפו מכות, נשברו. זה קשה. אני לא יודע להגיד איך היינו מתנהלים אם לא היינו מצליחים בכלל. יכול להיות שהיינו חוזרים. אנגליה היא מדינה קשה, קר שם, לא קל, אין לנו שם חברים. אנחנו הרבה פעמים בודדים ועסוקים אין לנו ארוחות ערב שישי של הדודה".

איך קיבלתם את האישור של ויל סלף לעבד את "Flytopia" שלו לסרט?

אריאלי: "שאול שלח אותי למפגש שהוא ערך עם קוראים. גם זה מאוד ישראלי. במפגש שאלתי אותו אם הוא חשב פעם להפוך את הספרים שלו לסרטים והוא אמר שלא, שהם לא מספיק נרטיביים. כשהמשכתי עם השאלות שלי הוא אמר בואי נדבר אחרי שהמפגש ייגמר. נתתי לו עותק של 'Turning' ואחרי שהוא ראה אותו הוא הסכים. גייסנו את אדריאן (אוטלי) מפורטיסהד שיעשה את המוסיקה, ידענו שזו ההזדמנות שלנו למשוך עוד תשומת לב. הסיפור הוא 'קילר', ואדריאן יושב בול על התחושה האורבנית שלו, על ההתנוונות של המין האנושי".

מה מושך אתכם בחיות? הזבובים ב-"Flytopia", העש והעכביש בפרסומת לרדיו הדיגיטלי של הבי-בי-סי, הסוס בקליפ של מייק פלווס, ועוד.

"אני לא יודעת. אולי זה חלק מהפנטזיה להכניס את הטבע לבית, אבל מצד שני זו גם ההרגשה כשנכנסת לך חיה הביתה ואתה כבר לא מרגיש בטוח".

מה אתם עונים אם כך כששואלים אתכם על מה הסרט?

אריאלי: "בסינופסיס כתוב שהוא על בן אדם שיש לו קשר עם החרקים שיש לו בבית. אבל אני רוצה שמי שיראה את הסרט יעבור חוויה, שזה ייגע בו. זה לא חייב להיות אחד לאחד. האשה שמופיעה בסרט ¬ לא בטוח שהיתה שם בכלל אשה, אולי היא חלק ממנו. הטיפול הקולנועי שלנו משאיר שאלות שלא כל אחד יבין ולא כל אחד יאהב, ואין לנו בעיה עם זה".

פריד: "זו מטאפורה לטירוף, ליצירה, לאיבוד שליטה, לאיפה המציאות נגמרת והדמיון מתחיל. ההסבר הכי טוב ששמעתי על הסרט היה מהשכן שלנו, שאמר שזו מטאפורה על יצירתיות, על הדיל שהגיבור עושה עם השטן כדי להיות יצירתי. לי קשה להסביר את העבודות שלי, אני מנסה לא לנתח אותן יותר מדי. היו אנשים שאמרו שזה כמו התמכרות לסמים, או כמו בלוק כתיבה".

אריאלי: "זה עוסק בשאלה מתי אתה יצירתי ומתי איבדת את זה. שגעון ויצירה הרי די קרובים אחד לשני".

פריד: "בגלל שאנחנו באים לקולנוע ממקום אחר, הדיאלוג שלנו עם נראטיב שונה מאוד לעומת מי שבא מעולם הקולנוע. אנחנו מראים את התמונה ולא תמיד נותנים את התשובות. התשובה שלנו טובה כמו של כל אחד אחר".

לא ברור איפה מתרחשת העלילה בסרטים שלכם.

פריד: "זה קצת מכוון. אולי בגלל שאנחנו חיים במנותק מאיפה שגדלנו, אין לנו חשק לספר סיפורים קונקרטיים. בתהליך העשייה של הסרטים אנחנו מוציאים הרבה פעמים שוטים שמסבירים מה קורה בהם. אנחנו אף פעם לא נראה שלט של רחוב, לדוגמה".

מה הלאה? מה הדבר הבא?

אריאלי: "הסרט התקבל לכמה פסטיבלים, אנחנו מחכים לראות אם הוא יהיה חלק מהשורטליסט לבפט"א. והתחלנו לכתוב פיצ'ר באורך מלא שיתרחש באיסלנד".

אז יש מקום לסרט הבא.

אריאלי: "היית פעם באיסלנד? זה הכי שום מקום".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו