בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי מיכאל האנקה שוב מתגרה בצופים

בני זוג פאריסאים בשנות השמונים לחייהם עומדים במרכז "אהבה", סרטו החדש של מיכאל האנקה. בראיון עמו הוא מסביר למה ככל שהוא מזדקן הוא נעשה חסר סבלנות

4תגובות

בפסטיבל הסרטים בקאן הוענק בשנה שעברה דקל הזהב, הפרס הראשון, ל"אהבה", הסרט החדש של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה שזו זכייתו השנייה בפרס בארבע שנים. כמה מבקרים ואף כמה מעמיתיו הקולנוענים של האנקה טענו שהבמאי התרכך. זו טענה מעניינת, שכן במשך 25 שנה כמעט עסק האנקה בתחום שמחבר אחד הספרים העוסקים בו הגדיר במלים "קולנוע של אכזריות".

הסרט, שזכה בחודש שעבר בארבעה פרסים בטקס פרסי הקולנוע האירופי, מספר על בני זוג פאריסאים בשנות השמונים לחייהם, שמגלמים ז'אן-לואי טרנטיניאן ועמנואל ריבה - שבריאותה המידרדרת של האשה מפירה את שלוות נישואיהם המאושרים וארוכי הימים. אבל כשהאנקה נשאל בראיון אם "אהבה" אכן מבשר על גישה חדשה שלו לקולנוע, הוא דוחה מיד את הרעיון בביטול.

"אני מנסה להתמודד עם כל נושא שאני נוגע בו ברצינות וביעילות", הוא אומר. "ופירושו של דבר, למשל, שאם אני עושה סרט על אהבה, הוא יהיה בהכרח עדין יותר מאשר אם אני עושה סרט שעוסק באלימות, כמו 'משחקי שעשוע'", אחת מיצירותיו מעוררות המחלוקת ביותר, סרט שהופק תחילה בגרמניה ב-1997 ולאחר מכן בגרסה אנגלית ב 2008.

"אם לדבר בכנות, אני חושב שככל שאני מזדקן אני רק נעשה עוד יותר חסר סבלנות", הוא מוסיף, מלטף מפעם לפעם את זקנו הלבן המטופח ולוגם מספל התה שלו. "הייתי שמח מאוד אם בשלב מסוים אנשים יגידו, 'מיכאל נעשה חכם יותר ורך יותר בזקנתו'. אבל נחכה ונראה מה יהיה הסרט הבא שלי".

עמדה מוסרית

לפני "אהבה", שיעלה בישראל ב-17 בחודש, האנקה עסק במגוון נושאים מאתגרים
ואף לא נעימים בסרטים שאולי לא נחלו הצלחה קופתית מרשימה, אבל הקסימו את המבקרים, החוקרים ואנשי הקולנוע. סרט הביכורים שלו מ-1989 "היבשת השביעית", מספר על משפחה שמתאבדת יחד, ואילו "סרט לבן", שזכה בדקל הזהב בקאן ב-2009 ובגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר מתאר כפר גרמני שנשלט בידי שלושה גברים ערב מלחמת העולם הראשונה.

"הוא במאי קונצפטואלי מאוד: בכל אחד מהסרטים שלו מופיע רעיון האחריות, למישהו או
למשהו", אומר אוליבר ספק, מחבר "Frames: The Filmic Concepts of Michael Haneke Funny" ומרצה ללימודי קולנוע באוניברסיטת וירג'יניה קומונוולת. "הוא אמן הייצוג של האכזריות, אבל הוא תמיד נוקט עמדה מוסרית" נגד חוסר הרחמים, האלימות והבגידות שהוא אוהב לתאר, לפעמים בפרטנות מכאיבה.

אחד מחסידיו של האנקה הוא טרנטיניאן, כוכב קולנוע שהתפרסם ב"ואלוהים ברא את האשה" עם בריז'יט בארדו מ-1956. הוא בן 82, שברירי וחלש, והוא פרש ממשחק בקולנוע פרט לתפקיד קטן עם בתו מארי בסרט "Janis et John" מ 2003 (היא מתה באותה שנה). סרטו האחרון הופק ב-1998, אבל כשהאנקה שלח לו תסריט שנכתב במיוחד בשבילו, הוא קפץ על ההזדמנות.

"עבדתי ביותר מ-135 סרטים, ובעיני מיכאל האנקה הוא הבמאי הכי גדול בעולם כיום",
הוא אומר. "אני בוחר בסרטים שלי לא על פי התסריט אלא על פי הבמאי, והאנקה הוא אמן בכל הנוגע למשמעות קולנועית, החל בהיבטים טכניים כמו קול וצילום ועד האופן שבו
הוא מדריך את השחקנים. הסרט הזה עוסק בנושאים אפלים מאוד, אבל אף פעם לא נהניתי לעבוד עם במאי כמו שנהניתי לעבוד אתו".

השקפת העולם של האנקה משתלבת להפליא בהשקפת העולם שלו. "לפני תחילת הצילומים ניהלנו שיחות ארוכות, במשך חודשיים-שלושה, על הרעיונות שלו בנוגע לקולנוע ועל מה שהוא רוצה להשיג", מספר טרנטיניאן. "הוא אמר שהוא תמיד אומר לשחקנים לא להחצין, להרגיש את הרגשות עמוק בפנים אבל לא לגלות אותם, ולסמוך עליו ועל המצלמה שיקלטו את הרגשות האלה".

רויטרס

האנקה ידוע כבמאי שדורש משחקניו לתת עוד ועוד, אבל ריבה, בת 85 - הזכורה מהסרט
הצרפתי מהגל החדש "הירושימה אהובתי", ומגלמת בסרט החדש מורה לפסנתר בגמלאות - מספרת שהאווירה באתר הצילומים היתה "מפוכחת, שלווה, פשוטה". היא מתקשה למצוא את התואר הנכון להגדיר בו את האנקה. תחילה היא מכנה אותו "נפח דגול", ואחר כך פונה לעולם המוסיקה, המופיע בהבלטה בסרט ובכמה מסרטיו המוקדמים, ומוצאת שם דימוי אידיאלי, לדבריה.

"הוא עובד כמו מנצח, על פי תסריט שבולטת בו המוסיקליות, ומספק את האפשרות לראות את המציאות, שאינה ריאליסטית אלא היא המציאות עצמה", היא אומרת. "העבודה שלו היא כמעט מוסיקלית, כי חוש הקצב שלו כל כך מדויק".

בעיני הקהל האנקה חידתי לפעמים, ואף סתום. נדמה שהוא נהנה להשתעשע בציפיות הצופים ובמוסכמות הקולנוע. באחד הקטעים בשתי הגרסאות של "משחקי שעשוע", כשהגיבורה יורה באחד מהפולשים לביתה המענים את משפחתה, ונראה שהיא עומדת לברוח, התוקף האחר תופס שלט רחוק ומחזיר את הסרט לאחור כדי למנוע ממנה לברוח.
"אחד הדברים שמופיע לכל אורך עבודתו, הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן, הוא
העמימות", אומר ספק. "אנחנו כקהל רוצים לראות התרה של התסבוכת, אנחנו רוצים
שהמכלול ייראה שלם, מבלי שיישארו שאלות פתוחות. אבל הוא דואג להסביר לנו שאי אפשר לייצג טוטאליות, ושאם מישהו אומר שהוא יכול לעשות זאת, הוא שקרן או פאשיסט".

אבל האנקה לאו דווקא מספק לשחקניו הוראות מדויקות. בסרטו "מחבואים" מ-2005 למשל, גילמו ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי זוג נשוי ששלוות חיי השפע הנוחים שלהם בפאריס מופרת כשעל מפתן ביתם מתחילות להופיע קלטות מעקב של הבית; אחת הדמויות המשניות בסרט, שזיכה את האנקה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן, הוא ידיד של בני הזוג ושמו פייר.

"ז'ולייט שאלה אותי, 'אני מנהלת רומן עם פייר או לא?'", מספר האנקה בחיוך חביב. "השאלה עולה פעמיים בסרט, בפעם הראשונה כשהיא יושבת בבית קפה עם פייר, והשנייה כשהבן שלה מתעמת איתה. אמרתי לה, 'בסצינה עם פייר, תשחקי את התפקיד כאילו יש לך רומן אתו, ובסצינה עם הבן תשחקי כאילו אין לך רומן אתו'".

אותם השמות

עוד מוטיב משותף בסרטיו של האנקה הוא נטייתו להעניק שוב ושוב לדמויות את אותם השמות, בלי קשר למדינה או לרקע שבו מתרחשת עלילת הסרט או הסיפור שהוא מספר. הגברים בדרך כלל נקראים בשם שהוא וריאנט כלשהו של ג'ורג', והנשים אן. במקרים רבים שם משפחתם לורן, כמו במקרה של "אהבה" ¬ ואם יש להם בת, במקרים רבים שמה אווה.

בתחילה מייחס האנקה את מנהגו זה ל"הרגל או עצלות", ואמר שאין לכך "שום משמעות". אבל כשהוא מבין שההסבר אינו משכנע, הוא מספק הסבר אחר: "זה גם קשור לעובדה שבכל הסרטים שלי אני מתבונן באותו רקע ובאותה שכבה חברתית" - המעמד הבינוני-גבוה באירופה - "שזו השכבה שבה גדלתי".

האנקה נולד במינכן בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אביו הגרמני היה שחקן ובמאי גרמני ואמו האוסטרית שחקנית. הוא גדל בפרוור של וינה ולמד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וינה. לאחר תקופה שעבד כמבקר סרטים הוא עבר לטלוויזיה, וכתב וביים
תוכניות בשנות ה-70 וה-80. את "היבשת השביעית", סרט הביכורים שלו, ביים בגיל
מאוחר יחסית, 47. הסרט הוא לדבריו דרמה משפחתית ויש בינו לבין "אהבה" קווי דמיון.

מאז ביים האנקה עשרה סרטים נוספים, ואת כולם גם כתב, פרט לאחד. היוצא דופן הוא
"המורה לפסנתר", סיפור על אובססיה מינית ודיכוי, שזכה בפרס הגדול בקאן ב-2001.
הסרט מבוסס על רומן מאת הסופרת האוסטרית כלת פרס נובל אלפרידה ילינק, ומשתתפת בו איזבל הופר, שמופיעה גם ב"אהבה".

"בכל הסרטים שלי אני מנסה ליצור דיאלוג, שיתגרה בצופים, ידרבן אותם להשתמש בדמיון", אומר האנקה בתשובה לשאלה על המוטיבים החוזרים בעבודתו. "אני לא אומר דברים שהצופים רוצים לשמוע, אני לא מחמיא לאגו שלהם או מסכים אתם כדי לנחם אותם. אני מוכרח להתגרות בהם, להתייחס אליהם ברצינות כפי שאני מתייחס לעצמי. כשאני צופה בסרט או קורא ספר, לזה אני מצפה, שיתייחסו אלי ברצינות. אני רוצה שיגרמו לי לפקפק בעצמי, לפקפק בדברים שהנחתי שאני יודע".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו