בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לז'אן-לואי טרנטיניאן יש מה להסתיר

הוא לא היה גיבור מעמד הפועלים כמו ז'אן גאבן, לא פרחח כמו ז'אן-פול בלמונדו ולא שובר לבבות אקזיסטנציאליסטי כמו איב מונטאן. מה הופך את ז'אן-לואי טרנטיניאן לשחקן שגם בגיל 82 יכול לשאת סרט שלם על כתפיו?

תגובות

ז'אן-לואי טרנטיניאן הוא אחד השחקנים הנפלאים והערמומיים ביותר בקולנוע זה יותר מ-50 שנה. הוא יודע איך לתפוס את הקהל לא מוכן.

בסרטו החדש, "אהבה" של מיכאל האנקה, שיעלה בישראל ב-17 בחודש, ההפתעה הראשונה היא מבחינה מסוימת עצם נוכחותו על המסך. הוא לא כיכב בסרט במילניום הזה - תפקידו החשוב האחרון היה בסרט המצועצע של פטריס שרו, "Those Who Love Me Can Take the Train", לפני 15 שנה - ורוב צופי הקולנוע הניחו שהוא פרש.

מפתיע ומשמח עוד יותר המשחק הבטוח והשקט שהוא מפגין. הוא כמובן נראה שברירי
משזכרנו; פניו חרוצות קמטים ותפוחות מעט, ושערו, שהיה בעבר שופע, נראה עכשיו דליל ופרוע כפי שאופייני לזקנים. בתחילת הסרט אנחנו חוששים לו מעט, משום שהתפקיד (שהאנקה כתב במיוחד בשבילו) תובעני כל כך.

אי–פי

טרנטיניאן מגלם איש שמטפל באשתו הגוססת (עמנואל ריבה), והוא מופיע כמעט בכל סצנה בסרט שהוא יצירה קאמרית, גם במובן המילולי (קאמרה - חדר): אחרי הדקות הראשונות ההתרחשויות קורות כולן בין כותלי הדירה הפאריסאית של בני הזוג. אבל הוא מבצע את המשימה בקלות, ואף שהילוכו, בנעלי ספורט שחוקות, זהיר ואטי מבעבר, הרי מבחינה רגשית צעדו בוטח כתמיד. טרנטיניאן לא היה מעולם גבר גדול ממדים, והגיל עוד הקטין אותו, אבל בגיל 82 הוא עדיין שחקן שיכול לשאת סרט שלם על כתפיו.

"השחקנים הטובים ביותר בעולם", אמר פעם, "הם אלה שמרגישים הכי הרבה ומחצינים הכי פחות". האסתטיקה הזאת, של להרגיש הכי הרבה ולהראות הכי פחות, עלולה להיות בעייתית - הגבול בין משחק מאופק לבין העדר משחק הוא דק - ולא תמיד היא מתוגמלת בפרסים; בדרך כלל מוענקת תשומת הלב לתפקידים ראוותניים יותר. פרס השחקן הטוב ביותר שהוענק לו (על "אהבה") בחודש שעבר בטקס פרסי הקולנוע האירופי היה הפרס הראשון שקיבל בארבעים השנה האחרונות. למען האמת הוא לא פונק בפרסים גם בשיא הצלחתו, בשנות ה-60 וה-70, כשכיכב בסרטים רבים שהיו ללהיטים בינלאומיים - ובהם "גבר ואשה" (1966), בבימויו של קלוד ללוש; "הלילה שלי אצל מוד" של אריק רוהמר (1969); "Z" של קוסטה גבראס (1969); ו"הקונפורמיסט" של ברנרדו ברטולוצ'י (1970). נדמה שהוא עבד ללא הפסקה, בייחוד בצרפת מולדתו, ולפעמים במקומות אחרים בעולם.

אלא שהוא תמיד היה שחקן שקשה לתייג, משום שלא היה טיפוס מובהק ומסוים, והוא גם לא קיבל על עצמו תפקידים ראוותניים במיוחד, תפקידים שקורצים לפרסים. הדבר שהיה בו - ושבזכותו הביקוש אליו לא פסק - היה כישרון יוצא דופן לגלם אנשים רגילים. הוא ניחן
בתכונה הזאת כבר בתחילת הקריירה שלו, כפי שאפשר לראות בסרט הקולנוע הראשון שלו, "ואלוהים ברא את האשה" (1956), שבו המצלמה כמו אינה מבחינה בו זמן רב מאוד - היא עסוקה בדברים אחרים, מכוונת מבט בוחן אל בריז'יט בארדו הצעירה והמהממת - עד שהוא נהפך לאטו לדמות המעניינת ביותר בסרט. הוא אינו חושף את מחשבותיו ותחושותיו עד שהוא נזקק להן. לקראת הסוף, כשהוא מזניק את הרגשות המפתיעים, האפקט שלהם רב עוצמה.

סוג העבודה הזה - משחק שנבנה לאט, בסבלנות ובכישרון, נהפך עם הזמן לסגנון המזוהה אתו, ובמאים התחילו להבין שהוא כוכב קולנוע יוצא דופן וייחודי: הוא אינו זקוק
לסצינות גדולות כדי להבהיר את כוונתו. הוא אפילו לא זקוק לזמן מסך רב.

במותחן הפוליטי "Z" (שעליו הוענק לו אחד הפרסים הנדירים שקיבל, הפרס לשחקן הטוב
ביותר בפסטיבל קאן), טרנטיניאן גילם תובע, והוא צץ קצרות באחת הסצינות המוקדמות,
ונעלם עד למחצית השנייה של הסרט, שאז חקירת הרצח שמנהלת דמותו היא הגורם המניע למתח המואץ של הסרט. לכל אורך הסרט הוא מרכיב משקפי קרן עבים, לובש חליפה אפורה סטנדרטית ועוטה הבעה סתומה, ללא חיוך, של פקיד משועמם. אבל עורך הדין האפרורי הזה, כך מתחוור לנו בהדרגה, הוא הרבה יותר חכם ואכזרי משנדמה. אילו ידענו זאת מלכתחילה, המשחק (והסרט) היה הרבה פחות אפקטיבי. טרנטיניאן מספק לנו את עונג הגילוי.

"Z" הוא רק אחד מהסרטים הרבים שבהם הדמות שמגלם טרנטיניאן נחשפת בשלב מאוחר יחסית. גם "Vous Rendez" של אנדרה טשינה (1985), "שלושת הצבעים: אדום" של קז'ישטוף קישלובסקי (1994) ו"Those Who Love Me Can Take the Train" גורמים לנו לחכות לו, ובכל אחד מהמקרים - בייחוד ב"אדום" - מתברר שהיה כדאי לחכות. קשה להעלות על הדעת עוד שחקן שמבטל את עצמו בכישרון כזה; רוב השחקנים לא היו מעזים לעשות זאת.

טרנטיניאן הבין בשלב מוקדם כנראה שעל פי אמות המידה המקובלות של כוכבי קולנוע הוא שחקן ממוצע: לא גבוה, לא יפה במיוחד, קולו נעים ורב הבעה, אבל לא בלתי נשכח. והוא גם לא היה מובהק דיו להינעל על טיפוס מסוים: הוא לא היה גיבור מעמד הפועלים כמו ז'אן גאבן, לא אריסטוקרט כמו פייר פרנה, לא פרחח כמו ז'אן-פול בלמונדו, ולא שובר
לבבות אקזיסטנציאליסטי כמו השחקן שכיכב לצדו ב"Z", איב מונטאן.

הבחירה שלו מרשימה. הוא הפך את חוסר המובהקות לצורה מוזרה של כוח. סרט אחר סרט הוא הציג את עצמו כאדם חסר ייחוד במידה שגרמה לצופים לתהות אם משהו מתרחש בכלל מתחת לפני השטח הסתמיים האלה. ואז, לאט ובשקדנות, הוא הסיר את העטיפה מהחבילה והראה להם מה יש בפנים. הוא נראה תמיד זהיר ודרוך, מחכה לרגע שבו יוכל (או ייאלץ) להיחשף.

ברבים מסרטיו דמותו נראית במסגרת של חלון, תמיד מביטה מבפנים החוצה (יש שוט יפהפה כזה בסוף "אדום"). משהו בטרנטיניאן - מין מסתורין עקשני ונחוש - כנראה גורם
לבמאים לראות אותו כך.

אי–פי

ב"הלילה שלי אצל מוד", שבו טרנטיניאן מגלם מהנדס כפרי שמנסה ליישב את הסתירות
הפילוסופיות שבין רגשותיו לבין עקרונותיו, רוהמר מאפשר לשחקן להתענג על הססנותו
של הגיבור - לחקור כל אחת מדקויות החיים המבולבלים וחסרי ההחלטיות - ונדמה
שטרנטיניאן מרגיש בבית בתפקיד הזה. הוא מפליא לגלם גברים שהם חידה לעצמם, כישרון שברטולוצ'י משתמש בו (באופן פיוטי יותר) ב"הקונפורמיסט", שם הגיבור משתוקק לנורמליות חברתית שאינו מרגיש למעשה.

הפאשיסט המתוח שמגלם טרנטיניאן בסרט הזה הוא אדם כל כך מעונב, עד שנדמה שהוא עומד להתפוצץ כל רגע ולהתרסק למיליוני רסיסים זעירים. בתפקיד הזה הוא מרסן את תנועותיו עוד יותר מהרגיל. צעדיו קטנים ומהירים, ידיו נתונות בכיסיו; אפילו כובעו נראה כאילו הוא קטן עליו בחצי מידה. הוא מתנועע בעולם כמו קליע שמחפש מטרה.

אפשר לראות רמזים לסגנון הזה, הנועז בסגירותו, בדמות נוספת של אאוטסיידר
שטרנטיניאן מגלם ב"Le Combat Dans Iile" של אלן קוולייה, מותחן מרתק שהופק
ב-1962. ואם מטים אוזן אפשר לשמוע הד קלוש שלו גם ב"שלושת הצבעים: אדום", שבו טרנטיניאן מופיע בתפקיד שופט בגמלאות, אדם מתבודד ומריר, ויוצר דמות של אדם שנעלם לתוך עצמו באופן מוחלט, עד כדי כך שהוא מסוגל לתקשר עם העולם רק כשהוא מרגל אחריו. ספון בביתו הגדול, עטוף בקרדיגנים עבים, הוא מצותת לשיחות הטלפון של שכניו ושומר על שתיקתו ההרמטית והמנוכרת (חבל שטרנטיניאן לא שיחק מעולם דמות
מהאנטי-גיבורים של קאמי).

אבל הדמות הזאת משתנה, כפי שקורה רבות לדמויותיו של טרנטיניאן, בהדרגה. זה קורה גם ב"אהבה", בקצב שנראה אטי להחריד אפילו באמות המידה שלו, אבל הולם את שנותיו: קצב גריאטרי.

הוא שחקן שהפך את מגבלותיו ליתרונות ואף שהמגבלות האלה בולטות מתמיד, הוא עדיין עושה זאת. הקשיים הרבים והפתאומיים של הזקנה מוצגים במלוא היושר בתפקיד החדש - ההיסוסים המייגעים של המחשבה האטית יותר והקושי להתנועע, העייפות שאי אפשר להתנער ממנה, קוצר הרוח הנפיץ. הדמות שיצר נראית כמו גולת הכותרת של אמנותו הקודרת.

הסיפור של "אהבה" מכין את הצופים באופן מובנה וכואב, רגע אחר רגע, לסוף בלתי צפוי. טרנטיניאן מספק את ההפתעה כפי שהוא עושה תמיד, וכתמיד הוא גורם לה להיראות בלתי נמנעת.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו