בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנווד הנצחי צ'רלי צ'פלין

האם שנשלחה לאשפוז במוסד לחולי נפש והאב שמת מאלכוהוליזם. עם צאת תרגום לעברית של ביוגרפיה מקיפה על צ'רלי צ'פלין, מספר הפסיכיאטר סטיבן וייסמן מה ריתק אותו דווקא בילדותו של כוכב הקולנוע

4תגובות

"לפני כמה שנים התקשר אלי מכר שפגשתי בפסטיבל סרטים. התוצאה היתה השיחה הבאה: 'אולי תרצי לבדוק את זה. סופר צעיר וחצוף אחד כתב מאמר על אבא שלך והוא טוען בו שסבתא שלך היתה יצאנית'. 'סבתא שלי היתה מה?' 'זונה, פרוצה... נערת ליווי!' 'מה?' 'אה, ושהיתה חולה בעגבת'. 'מה?' 'כן, כן. שלחתי לך את המאמר, תראי במה מדובר'".

כך פותחת השחקנית ג'רלדין צ'פלין, בתו של השחקן והבמאי ההוליוודי הגדול צ'רלי צ'פלין, את ההקדמה שכתבה לספר "צ'פלין - סיפור חיים". לאחר הזעזוע הראשוני, היא מספרת שם, קיבלה לידיה את אותו מאמר על אביה, ולהפתעתה גילתה כי מעבר לכך שמדובר במאמר "מרתק, מעמיק ומבוסס על מחקר קפדני", מי שכתב אותו אינו סופר צעיר וחצוף כפי שחשבה בתחילה, אלא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן מכובד, ד"ר סטיבן וייסמן. "פסיכואנליזה לאחר המוות לאבא שלי? אוי אלוהים", חשבה לעצמה צ'פלין לאחר שהבינה כי בכוונתו של וייסמן להרחיב את המאמר שכתב לכדי ספר שיעסוק באביה. אבל התוצאה, הספר "צ'פלין - סיפור חיים", שיצא בימים אלה בתרגום לעברית ‏(הוצאת מודן, מאנגלית נעמי כרמל‏), הוא ניתוח מרתק של האופן שבו נסללה דרכו של צ'פלין אל עולם המשחק והבמה, ושל ההשפעות העזות של הילדות הקשה שהיתה לו והיחסים המורכבים עם הוריו, על אישיותו של צ'פלין וכן על הסרטים הרבים שיצר במשך השנים.

בתחקיר שנמשך שנים ארוכות, ליקט וייסמן פרטים על הוריו של צ'פלין, על ילדותו הקשה שעברה עליו באנגליה, על כניסתו לעסקי השעשועים, ועל מסלול הייסורים שעבר בדרך אל התהילה ואל הפיכתו לכוכב קולנוע ענק, ששבה את לבם של מאות מיליונים ברחבי העולם. וייסמן פורש לפני הקוראים את סיפורו האישי המרתק של צ'פלין, ומלווה אותו בתובנות פסיכולוגיות מאירות עיניים, המאפשרות מדי פעם לצלול אל נבכי נפשו של הקומיקאי המחונן ולהבין את המקור - המודע או הלא מודע - לחלק ממהלכי החיים שלו ולכמה מסרטיו המפורסמים ביותר.

אבל אלה שיחפשו בספר פרטים על צ'פלין ההולל, הגבר המצליח שיצא לו שם של רודף נשים בלתי נלאה, לא ימצאו את מבוקשם בספרו של וייסמן. כל זאת מפני ש"צ'פלין - סיפור חיים" מתמקד בעיקר בפרק חייו הראשון של צ'פלין, עד לימים שבהם התפרסם. וייסמן מסביר כי החליט במודע להימנע מלעסוק בספרו ביחסיו של צ'פלין עם הנשים הרבות שליוו אותו לאורך חייו.

"החלטתי כך מפני שלפסיכיאטר, מאוד מסוכן לכתוב על הפסיכולוגיה של דברים לא מחמיאים בחיי המין של צ'פלין והסקנדלים הרבים שהיה מעורב בהם לאחר שהתפרסם", הוא מסביר בראיון טלפוני שנערך עמו לאחרונה. "זה לא שלא היה לי מה לומר על כך, אבל ידעתי שאם אכתוב על מערכות היחסים המיניות והרומנטיות שלו בתקופת הכוכבות שלו, ואעשה להם פסיכואנליזה, אנשים יתייחסו אל היצירה שלי כאל ביוגרפיה פסיכולוגיות סנסציונית, ואילו לי היה חשוב שהביוגרפיה שלי תהיה רצינית ושקולה, ושתתמקד בדברים החשובים", אומר וייסמן. "צ'פלין הודה בשלב מסוים בחייו ששכב לאורך חייו עם 3,000 נשים, לאחר שנהפך לכוכב קולנוע. אני יודע שכתיבה על חיי המין שלו ועל ימי הכוכבות שלו יכולה היתה להביא לכך שהספר יימכר בהמון עותקים, אבל מצד שני זה עלול היה להיתפש כסנסציוני ולגרור ביקורת שלפיה מדובר בספר מציצני במקום בעבודה של פסיכיאטר רציני. מכך רציתי להימנע".

פרידה כפויה

באמצעות מה שנראה כתחקיר מקיף ומרשים, מצליח וייסמן לצייר תמונה מוחשית ונוגעת ללב של שנות ילדותו של צ'פלין באנגליה. אבל לפני הכל, וייסמן מספר על הוריו של צפלין, שני אנשי תיאטרון לונדונים בני המעמד הנמוך, שהתאהבו, ניהלו רומן מאחורי הקלעים וחלמו על קריירה מזהירה על במות לונדון.

וייסמן מצייר את דמותה של אמו של צ'פלין, האנה היל, כאשה אמביציוזית, בת המעמד הנמוך, שהיתה מוכנה להשקיע הרבה אנרגיה ולהקריב את עקרונותיה, כדי לשדרג את מעמדה החברתי באמצעות בן זוג עשיר ומצליח. היא היתה "מלאת חיים, עגבנית ואימפולסיבית", מציין וייסמן, וכאשר בן אצולה בריטי ממוצא יהודי הציע לה להצטרף אליו לדרום אפריקה, שלוש שנים בלבד לאחר שהתאהבה באביו של צ'רלי, היא הסתנוורה מתואר האצולה ועזבה את אהובה כדי להצטרף אל הלורד המבטיח.

אלסי האל

אבל וייסמן חושף שככל הנראה זה היה מתחזה, סרסור נוכל שפיתה אותה לעבור אתו לדרום אפריקה בתקופת הבהלה לזהב, ושם אילץ אותה לעסוק בזנות. לא רק שבימים הללו היא נכנסה להריון מחוץ לנישואים, שבסופו נולד סידני, אחיו למחצה של צ'רלי, אלא שאז היא נדבקה גם ככל הנראה בעגבת - מחלה שכעבור שנים תביא להתפרצות מחלת הנפש החמורה שלה, לאשפוזים החוזרים שלה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולנטישה הכפויה של שני ילדיה, שבגיל צעיר נאלצו לאורך שנים ארוכות להתמודד עם החיים לבדם, נטולי הורים מגוננים, מעודדים ומפרנסים.

לאחר אותו מסע לדרום אפריקה, האנה היל אמנם חזרה לאביו של צ'פלין ואז ילדה את צ'רלי, אך לא חלף זמן רב עד שהיא נטשה שוב את צ'רלי צ'פלין האב - שצנח אל האלכוהוליזם, שבסופו של דבר גרם למותו - לטובת גבר עשיר ומצליח ממנו. כשגם היחסים הללו התפרקו, הקריירה שלה החלה לדעוך, היא לא הצליחה לפרנס את שני ילדיה, וכשצ'רלי היה בן שבע בלבד, הוא נשלח יחד עם אחיו לבית יתומים.

וייסמן מספר בספר על הטיפולים נגד גזזת וכינמת שהותירו שם את צ'פלין הילד מגולח ראש, מרוח ביוד ואומלל, על הפרידה הכפויה מאחיו האהוב, שהועבר לאחר ארבעה חודשים בלבד למוסד אחר, ועל הבדידות הקשה שהיתה מנת חלקו בבית היתומים מאותו יום והלאה. "אמו של צפלין היתה אשה מאוד שאפתנית, היתה מאוד מודעת לסטטוס החברתי שלה, והפרה את הנאמנות שלה לאביו של צ'רלי בכל פעם שמצאה מישהו שהציע לה הזדמנות להצליח יותר מבחינה כלכלית או חברתית", אומר וייסמן בראיון. "היא היתה אשה בת המעמד הנמוך שנאבקה לפלס לעצמה דרך בעולם, עם הרבה אמביציה, אנרגיה וכישרון. היא היתה מוכנה להתפשר על ערכים מוסריים למען האפשרות להתקדם ולהתפתח.

עם זאת, גם ההיפך נכון בנוגע אליה: דווקא בסוף ימיה, כשנאלצה להתמודד עם מחלות ועוני, היא הציגה אישיות נהדרת, אהבה גדולה לילדיה, ונשארה אתם כדי לתמוך בהם ולדאוג להם. כך שהיא היתה אדם מרתק. היו בה חולשות ותכונות פחות נערצות, אבל גם עוצמה מופלאה. כמו כן היה לה גם כישרון משחק יוצא דופן, והיא הקדישה זמן רב כדי להחדיר בצ'רלי ובסידני את אהבת התיאטרון ואת טכניקת המשחק. היא גוננה עליהם, שימשה להם השראה, אבל מזלה בגד בה כאשר בשלב מסוים התפרצה אצלה מחלת הנפש, והיא נהפכה לפסיכוטית".

אבל וייסמן אינו מסתפק בתיאורי הילדות הקשה שעברה על צ'פלין. אחד הדברים המרתקים בספר הוא יכולתו להצביע על המקומות שבהם הבליחו, כעבור שנים רבות, חוויות החיים העגומות הללו בקומדיות הפרועות שצ'פלין הוציא תחת ידיו. "בדומה לדיקנס, שהיה רדוף זכרונות מעבודתו כילד בבית החרושת למשחות נעליים והמאסר של הוריו בבית סוהר לבעלי חוב, גם צ'רלי צ'פלין לא שכח את הצלילה הרת האסון של משפחתו אל הדלות, ואת הרגעים האכזריים שהיו חלק מילדותו ברחובות לונדון", כותב וייסמן בספר. "הוא החיה אותם שוב ושוב בדמותו של הנווד הקטן. לא זו בלבד שהדמות של צ'רלי חיה מחדש את סבלות ילדותו ולפעמים גברה עליהם, אלא שלעתים נדמה שהנווד שלו נחוש בדעתו לתקן את המצוקות של הוריו, הגם שבסלפסטיק".

הבחורות הענוגות אך העניות, טובות הלב אך מוכות הגורל, שהנווד של צ'פלין נחלץ להציל בסרטיו, אולי אינן מופת פמיניסטי מעורר השראה, אבל לאחר קריאה בספרו של וייסמן מתבהר המקור הרגשי שממנו שאב הקומיקאי המופלא הזה את הרעיונות לעיצוב דמויותיהן. וייסמן רואה את אמו של צ'פלין משתקפת בדמויותיהן של הנשים העניות ומוכות הגורל שהנווד מושיט להן עזרה בסרטיו, ומצביע על השתקפות דמותו של אביו השיכור באין ספור השיכורים המשעשעים שמבליחים בקומדיות של צ'פלין. לאלה וגם לאלה, מציין וייסמן, מתייחס צ'פלין בסלחנות אוהבת.

"למרות חזותו החלושה וחסרת האונים, הגיבור־נווד של צ'רלי, המקרטע ומתנדנד, מגייס נחישות פראית כדי להציל צעירות עגומות מוכות עוני אבטלה, בדידות, אשפוזים כפויים, מחלות חשוכות מרפא, זנות, תינוקות גנובים וצרות צרורות אחרות", כותב וייסמן. "ובהלך רוח כזה, בעשר הזדמנויות סינמטוגרפיות לפחות, מפלס לו הנווד הקטן של צ'פלין את דרכו המפותלת בין מטעני נפץ, מלכודות מוות ונפילות קומיות על הישבן, שנועדו להרוס הכל חוץ מאלכוהוליסטים זריזים ביותר. לשיכורים של צ'פלין יש תמיד מלאך שומר שמשגיח עליהם לבל יאונה להם כל רע, תודות לנסים הכוריאוגרפיים של כושר ההמצאה של יוצרם".

לאור זאת, הניתוח של וייסמן את "אורות הכרך", למשל, מרתק. הוא מצביע על כך שגיבור הסרט, הנווד חסר הבית שנאלץ לגור ברחובות, מזכיר כי כשצ'פלין היה ילד אמו אושפזה בגלל מחלת הנפש שלה והוא נשלח לגור אצל אביו השיכור ונאלץ לבלות לילות רבים ברחובות ‏(לאחר שאשתו החדשה של האב גירשה אותו‏). ובדיוק כמו אביו של צ'פלין, גם דמותו של הנדבן העשיר וחובב השתייה בסרט, נוטה לנדיבות בזבזנית ודיכאון בזמן שהוא שרוי בגילופין. בניגוד לאביו של צ'פלין, שמת בסופו של דבר עקב אלכוהוליזם, את השיכור הקולנועי שמנסה שוב ושוב להתאבד על המסך, דמותו הקולנועית של צ'פלין - הנווד - דווקא מצליחה להציל.

ואילו גיבורת הסרט, מוכרת הפרחים העיוורת, חיה בדיוק כמו הנווד בשולי החברה, ומעוררת בו רגשות אבירות בלי רמז קל שבקלים לעניין אירוטי. "בדמיון היצירתי של צ'פלין, עיוורון היה במובן מסוים תחליף אינטואיטיבי לשיגעון", מציין וייסמן לאחר שהוא מצביע על קווי הדמיון בין מוכרת הפרחים לבין אמו של צ'פלין. לטענתו, פנטסיות הילדות של צ'פלין על האפשרות שהוא יחלץ את אמו משיגעונה הזדקקו על מסך הכסף לכדי סיפור על הנווד שנחלץ לעזרתה של מוכרת הפרחים העיוורת, והופך עולמות כדי לממן את הניתוח שיוכל להשיב את מאור עיניה. ואילו הפנטסיות של צ'פלין הילד על אמו שתיחלץ מהאשפוז הפסיכיאטרי שלה ותציל אותו מחייו העלובים, טוען וייסמן, הן שסיפקו את הרגש לסצינת האיחוד המקסימה בין הקבצן לבין מוכרת הפרחים שראייתה הושבה לה, בסופו של הסרט.

לאורך הספר מצביע וייסמן על שימושים יצירתיים נוספים שעשה צ'פלין בניסיון חייו לצורך היצירה הקולנועית שלו. בין היתר, הוא מזכיר שניים מהגורמים שהביאו להתמוטטות הנפשית של אמו - עבודה קשה ותת תזונה שגבלה ברעב - ומציין כי אלה שימשו ברבות הימים בסיס לשתיים מהסצינות המצחיקות והמפורסמות ביותר של צ'פלין. "כשצ'פלין בחן את ההנחה המגוחכת, גם אם רצינית, שרעב עלול לשגע מישהו עד שישגה בהזיות ויאכל בשר אדם, או לחלופין שמישהו ירעב כל כך עד שיאכל נעל כאילו היתה מעדן, התגלגלו הצופים מצחוק במעברים של אולמות הראינוע בסרטו 'הבהלה לזהב'", כותב וייסמן. "וכשדעתו של הגיבור חסר הבית ב'זמנים מודרניים' נטרפה בגלל הקצב הרצחני של העבודה על פס הייצור בבית החרושת, הוא שוחרר להחלים מהתמוטטות העצבים שלו לאחר פרק זמן קצר במוסד לחולי נפש".

לשרוד את הטראומה

במשך השנים נכתבו ספרים רבים על צ'פלין ועל יצירתו הקולנועית. צ'פלין עצמו פירסם אוטוביוגרפיה כשהיה בן 75 ועם השנים ראו אור כמה ביוגרפיות נוספות שכתבו עליו אנשים אחרים. ובכל זאת, החליט וייסמן לכתוב ביוגרפיה נוספת שלו. "היו דברים הקשורים בילדותו, שאיש מעולם לא קישר, במובן של איזה ילד היה ולמה הצליח להפוך", הוא מסביר את החלטתו. "וכך גם בנוגע להתפתחות שלו כאמן ואופן ההתמודדות שלו עם המצוקה שאיפיינה את חייו המוקדמים - לא רק שהוא הצליח להתגבר עליה, אלא שהוא גם תירגם אותה לסיפורים שעמדו בבסיס רוב הסרטים שלו.

"כך שמבחינתי, דמותו היתה מעניינת כפליים: לא רק שהוא הצליח לשרוד את הטראומה הקשה שחווה, אלא שהוא גם הצליח לקחת את התוכן של הטראומה הזאת, להסוות אותה כתוכן הומוריסטי, ולהציב אותה במרכז העלילות שפירנסו את סרטיו. דוגמה טובה לכך היא למשל 'הנער', סרטו הראשון באורך מלא שהתמודד עם החוויה של להיות יתום ולהתגורר ברחובות. אבל ההתמודדות הזאת הופיעה לא רק בסרט הזה, אלא חזרה על עצמה שוב ושוב במשך הקריירה שלו. מתוקף היותי פסיכיאטר ופסיכואנליסט, היתה לי דרך מיוחדת להתבונן על הדברים הללו. זה איפשר לי להתבונן על אותם הדברים שרבים אחרים כבר בחנו לפני, אבל לעשות זאת דרך עדשה שונה, וכך להגיע לתובנות אחרות".

וייסמן מספר גם שתוך כדי התחקיר המקיף שערך הוא למד על צ'פלין דברים חדשים, שבחלקם סותרים את מה שנכתב עליו עד כה. "באוטוביוגרפיה שלו למשל, צ'פלין כתב 'אינני זוכר את אבי', וכל הביוגרפיות שנכתבו עליו לפני הספר שלי דיברו על אביו כעל דמות שלא היתה קיימת בחייו", אומר וייסמן. "כולם לקחו את מה שצ'פלין אמר על אביו, צירפו לכך את העובדה שהיה מעט מאוד מידע זמין על האב, והסיקו מכך שלא היה הרבה מה לומר עליו. אבל על ידי תחקיר נוסף ועל ידי בנייה מחדש של המידע הקיים על מה שעשה האב על הבמה, יחד עם קריאה בין השורות של כמה מהדברים שצ'פלין עצמו אמר, מצאתי שגם אם הנוכחות של אביו לא היתה חזקה במיוחד בחייו, בהחלט היתה לו השפעה ניכרת עליו".

כפסיכולוג קליני, האם כתיבה של ביוגרפיה כזאת מזכירה באופן כלשהו טיפול פסיכולוגי?
"בהחלט. בשני המקרים זהו ניסיון להבין את האופן שבו חוויות חיים שונות עוזרות לעצב את אישיותו של אדם מסוים ומשפיעות על גורלו. זה דבר שאני עושה הרבה בעבודה שלי עם מטופלים. אחד הדברים שאני מרבה לעשות עם מטופלים שלי בפסיכותרפיה, זה לבקש מהם לכתוב את האוטוביוגרפיה שלהם. ואחד הכלים המרכזיים שעזר לי ללמוד את צ'פלין ולהבין אותו, לא היו הביוגרפיות הרבות שכל מיני אנשים כתבו עליו - אם כי בהחלט נעזרתי בהן לצורך איסוף מידע - אלא האוטוביוגרפיה שהוא עצמו כתב. אוטוביוגרפיות שאנשים כותבים הן דרך מצוינת להבין את העבר שלהם, מי הם וכיצד התעצבה דמותם".

מדוע בחרת להסתמך בספר הזה גם על אוטוביוגרפיה של צ'פלין, שנכתבה כשהוא היה בשנות ה–20 שלו, אף שצ'פלין עצמו התנער ממנה וטען שהוא לא כתב אותה?

"האוטוביוגרפיה הזאת נכתבה כשצ'פלין היה מאוד צעיר, רגע לפני שהתפרסם. כמעט כל החוקרים טענו כי היא מזויפת וכי לא הוא כתב אותה, אלא שכתבה אותה מישהי אחרת אתו, וצ'פלין עצמו התנער ממנה כי היה נבוך ממה שהיה כתוב בה. אני, לעומת זאת, הייתי משוכנע כי אף שבסופו של דבר הוא השתמש בעורכי דין כדי שימנעו את פרסום הספר הזה, הוא שיתף פעולה עם מי שכתבה אותו. בעקבות זאת, הקמתי פורום של סטודנטים לפסיכואנליזה בסמינר שלימדתי, כדי להציב את שתי האוטוביוגרפיות הללו זו לצד זו, וכן לצד סרטיו של צ'פלין, כדי לשמוע דעות נוספות לשלי. רציתי לבדוק כך אם הספר הראשון, שרוב החוקרים גינו, הוא בעל תוקף כלשהו. אז יצרנו פורום שבו בחנו יחד חלקים משני הספרים ודנו בהם, צפינו בסרטיו של צ'פלין וקראנו את הביוגרפיות שלו. בסופו של דבר, העמדה שלי זכתה לתמיכתם של הסטודנטים. חשוב לציין, שאף שאני הייתי הבכיר בחבורה, דעתי לא נחשבה יותר מדעתם של הסטודנטים".

מדוע העבודה על הספר נמשכה זמן כה רב?

"עבדתי עליו במשך כשש שנים, הפסקתי לכתוב למשך עשר שנים, ואז חזרתי לזה לשנתיים-שלוש נוספות. מה שקרה הוא שקיבלתי מקדמה מהוצאת ספרים מאוד מכובדת באמריקה כשהתחלתי לכתוב את הספר, ואז , אחרי כשש שנים של עבודה, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לכתוב את הסיפור המלא על הנשים של צ'פלין. הבנתי שבספר שלי אני רוצה להתמקד רק בשנות ילדותו ובשנים הראשונות שלו בתעשיית הסרטים. אבל העורך שלי בהוצאה קנופף אמר לי שהם מעוניינים אך ורק בסיפור חייו המלא. אז אני אמרתי שאין בכוונתי לעשות זאת, החזרתי את המקדמה ששילמו לי והפסקתי לכתוב. רק אחרי עשר שנים חזרתי לפרויקט הזה, ולאחר שסיימתי לכתוב את הספר שלחתי אותו לכמה הוצאות, ואחת מהן בחרה להוציאו לאור".

אחרי שנים כה רבות שהקדשת לצ'פלין, מהו בעיניך ההיבט המעניין ביותר בסיפור החיים שלו?

"היכולת שהיתה לו לתרגם מצוקה לאמנות. הדבר יוצא הדופן ביותר והדבר שריגש אותי ביותר היה שסרטו הראשון באורך מלא, 'הנער' מ–1921 - צ'פלין קם והחליט שהוא הולך לעשות אותו שבועיים בלבד לאחר מות בנו הראשון. הוא לא ידע על מה יהיה הסרט, אבל במקום להתאבל על התינוק המת שלו ולבכות אותו, כפי שכל הורה רגיל היה עושה, צ'פלין קם אחרי שבוע או שבועיים, חזר לאולפן והחליט לעשות סרט שבו הדמות הקולנועית שלו, הנווד, מוצא תינוק נטוש ומחליט לגדל אותו. זה היה כמובן אופן ההתמודדות שלו עם האובדן שחווה זמן כה קצר קודם לכן. גם כשאני הייתי צעיר חוויתי מוות של תינוק שלי בזמן הלידה, אבל אותי זה שיתק לאורך חודשים ארוכים, שבהם לא יכולתי לעשות כמעט דבר. לכן, זה היה מאוד מרגש לגלות שמישהו מסוגל לחוות דבר כזה ולהפוך אותו ליצירת מופת. זה הדהים אותי".

אילו צ'פלין היה נכנס לקליניקה שלך ונשכב על הספה, מה היית רוצה לשאול אותו?

"קודם כל, הדרך היחידה שהוא היה מגיע אל הספה שלי - ורק למען הרקורד, אצלי בקליניקה לא שוכבים אלא יושבים, פנים מול פנים - היא אם הוא היה מדוכא או היה נתקל במחסום יצירתי כלשהו. אני לא מאמין שהוא היה טורח אי פעם להגיע לטיפול בשביל אנליזה כללית של עצמו. אבל אם בכל זאת הייתי יכול לשאול אותו משהו, אני מניח שהייתי מנסה לבדוק עד כמה הוא מצליח לזכור את היחס שהפגינו הוריו זה כלפי זה, ועד כמה הוא הצליח להבין בילדותו את ההתנהגות המורכבת ורבת הסתירות של אמו".

כוכב הקולנוע ישראל תורנשטיין

האם צ'רלי צ'פלין היה יהודי? השאלה הזאת העסיקה במשך שנים רבות את מעריציו של הקומיקאי והקולנוען. במשך שנים חשו יהודים רבים ברחבי העולם הזדהות מוחלטת עם דמותו הקולנועית של צ'פלין, הנווד. ואכן, האנטי גיבור הקולנועי הזה, החלוש והצנום, חסר הבית שנרדף לא פעם על ידי גברתנים זועמים שאינם מבחינים בלב הזהב שלו, כמעט הזמין את הציבור הרחב לזהות אותו כיהודי.

גם כאשר נטש צ'פלין את דמות הנווד שלו בסרטו "הדיקטטור הגדול" מ–1940 זה היה לטובת שני תפקידים שלא פגעו בהשערה על יהדותו. בסרט זה הוא גילם את דמויותיהם של דיקטטור נאצי אכזרי ושל ספר יהודי צנוע. הנימה הביקורתית העוקצנית והחריפה שנקט צ'פלין בסרט הזה, כלפי אדולף היטלר, המשטר הנאצי, מכונת התעמולה המשומנת שלו ורדיפת היהודים, היתה נקיטת עמדה ברורה של צ'פלין. הסצינה המפורסמת שבה נושא הדיקטטור נאום בג'יבריש, ומצליח להפגין שנאת יהודים באמצעות צווחות רמות, נפנוף אגרופים ולהט אינסופי, היתה התייצבות ברורה של צ'פלין לצדם של היהודים והצהרה פוליטית אמיצה וחד משמעית שלו נגד רדיפתם.

ואולם, ההתנגדות הפומבית והנלהבת שלו למשטר הנאצי בסוף שנות ה–30 ותחילת שנות ה–40 ו"הדיקטטור הגדול" שהשפיע על דעת הקהל האמריקאית לתמוך בהצטרפות למלחמה, גם עזרו לצ'פלין להפוך לאחד הנרדפים המפורסמים ביותר של שירותי הביטחון האמריקאים בתקופת המקראתיזם. בתיק האף־בי־איי שלו, למשל, העניקו לו את התואר הפוליטי המוזר "אנטי פאשיסט בטרם עת", מציין וייסמן בספרו. "בטרמינולוגיה של התקופה זו היתה לשון נקייה לאדם בעל נטיות שמאלניות חזקות שאינו חבר רשמי במפלגה הקומוניסטית", כותב וייסמן.

במהדורת 1948 של "האנציקלופדיה היהודית" נכתב כי צ'פלין הוא כוכב קולנוע יהודי, והשם ישראל תונשטיין מצוין שם כשמו המקורי, לצד הטענה כי הוא נצר למשפחה יהודית ממזרח אירופה. צ'פלין עצמו נהנה לאורך השנים לזרות מסתורין סביב שורשיו, וטען לא פעם באוזניהם של אנשים שונים כי הוא יהודי. עם זאת, כאשר זומן לחקירה באף־בי־איי, הוא הכחיש זאת מכל וכל. בניסיון להתחקות אחר שורשיו של צ'פלין פנה האף־בי־איי לשירותי הביון הבריטיים, אבל גם אלה לא הצליחו לספק כל ראיה לטענה כי הקומיקאי הבריטי הגדול היה יהודי.

הוודאות היחידה בנוגע לשורשים יהודיים במשפחת צ'פלין נתונה נוגעת דווקא לאחיו למחצה, סידני. אביו של סידני היה סוכן הימורים, שפיתה את אמו של צ'פלין לנסוע עמו לדרום אפריקה. וייסמן מעריך בספרו כי הגבר הזה הונה אותה להצטרף אליו כדי שתעבוד שם בזנות, וכאשר נמלטה מידיו וחזרה לבריטניה, היא לא רק נשאה עמה את מחלת העגבת, אלא גם נשאה ברחמה את סידני, בנה הבכור, החצי יהודי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו