די-וי-די

איך נראית מכונת הכתיבה של וודי אלן

הסרטים המפתיעים של 2012 בגזרת הצפייה הביתית

נדב הולנדר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נדב הולנדר

היבול השנתי העצום של הדי־וי־די נותן משמעות חדשה למושגים מוץ ותבן - סרטים טובים הם מחטים בודדות בערימה של שחת קולנועית. שלב הסיכומים של 2012 הוא הזדמנות טובה לחזור אל כמה מהמחטים הטובות שנחתו השנה על המדפים; הנה ששת הסרטים המפתיעים של השנה בגזרת הצפייה הביתית.

הדרמה הקומית האמריקאית “Safety Not Guaranteed”, שהוקרנה בהצלחה בפסטיבל סאנדנס וזכתה לאהדה רבה גם בהקרנות ספורות בארץ, עוסקת בשלושה עיתונאים צעירים ובראשם דריוס חדת הלשון ‏(אוברי פלאזה‏) שיוצאים בעקבות אדם שטוען כי המציא מכונת זמן. המסע המתעתע שלהם אחריו, שמתפצל לכמה מסעות שונים, חושף בסופו של דבר על עברן של הדמויות יותר מאשר על עתידן. ככל שהסרט מתקדם, התשובה לשאלה המרכזית, שהיא האם הסיפור הזה הולך להסתיים במסע בזמן, הולכת ונהפכת מסקרנת, אבל גם נותנת מקום לסוג אחר של מסע, כזה שמתחקה אחר טראומות אישיות מהעבר. זהו לא סרט נטול פגמים, אבל התסריט היפה והעשייה העצמאית הפכו את הסרט ‏(שנקרא בארץ “על אחריותכם בלבד”‏) למוצלח מאוד.

מתוך "וודי אלן - דוקומנטרי"

האל הארטלי, כך נראה, ירד מהרכבת השגרתית של הקולנוע הממסדי, או שהוא מעולם לא נסע בה. סרטו “Meanwhile”, שיצא השנה, נושא את האורך המוזר של שעה, ונוצר בין היתר במימון גיוס כספי מעריצים באינטרנט. אלו המתינו לקבל את הדי־וי־די שהובטח להם בתמורה למגבית כדי לראות אם זה היה שווה את ההשקעה: התשובה היא כן. כיאה לסרט של הארטלי ‏(“האמת שלא תיאמן”, “אמון הדדי”, “גברים פשוטים”‏) גם היצירה הזאת מלאה ברגעים אילמים ומשונים, רצפי פעולות טריוויאליים אך מהונדסים למופת. זה נראה כמו מציאות שהופרדה למרכיביה השונים והורכבה מחדש. הסרט מתאר את קורותיו של אדם, ג’ו פולטון ‏(המוסיקאי די־ג’יי מנדל‏), במשך יום אחד, שרובו עובר עליו בהליכה מברוקלין למנהטן. סרט יומיומי קטן, צנוע ומקסים באופן לגמרי לא שגרתי.

הסרט התיעודי “Into the Abyss” של ורנר הרצוג, שהגיע ב-2012 לספריות הדי־וי־די, עוסק במקרה רצח משולש שאירע בטקסס לפני יותר מעשר שנים, ומתמקד בשני הצעירים שהואשמו בפשע. איך נראים חייו של אדם שיודע כי הוא עומד בפני הוצאה להורג? מדוע עשה מה שעשה? הסרט חושף פרטים מזוויעים על הרצח שביצעו, ובוחן את השפעתו על הצדדים האפלים והנשכחים ביותר במשפחותיהם של השניים. הרצוג מראיין גם אנשי מקצוע שאחראים על ליווי הנידונים למוות, ומתאר בפרוטרוט את יומו האחרון של הנאשם. הבמאי מתעד את המציאות הזאת בעדינות רבה, והראיונות שהוא עורך משרטטים דיוקנאות מורכבים של פושעים שהם גם קורבנות.

תערוכות של מרינה אברמוביץ’ הן תמיד מאורע משמעותי בעולם האמנות. אבל התערוכה הרטרוספקטיבית שנפתחה ב–2010 במוזיאון מומה בניו יורק היתה משמעותית לא רק בגלל היקפה העצום, אלא בגלל העבודה שהועלתה בו במיוחד - “the Artist is Present”. במהלך המיצג, שפעל במשך כל שעות הפעילות של המוזיאון ובמשך כשלושה חודשים, ישבה האמנית על כסא, ומולה כסא נוסף שעליו התיישבו בזה אחר זה אלפים רבים ממבקרי המוזיאון. היא הביטה בהם והם בה, חלקם צחקו במבוכה, חלקם פרצו בבכי. הסיטואציה הקיצונית הזאת משני הצדדים עומדת במרכז הסרט התיעודי היפה שנושא את שם המיצג, ומלווה את תקופת העבודה עליו, את חודשי פעילותו וכמו כן את ההיסטוריה האישית של האמנית הנערצת.

איך נראית מכונת הכתיבה של וודי אלן? ומה מוצאים כאשר פותחים את מגירת הרעיונות הבלתי נדלית שלו? “וודי אלן - דוקומנטרי”, סרט תיעודי בן שלוש שעות של רשת פי־בי־אס, שנחת גם הוא על המדף השנה, מתעד את מאחורי הקלעים של יצירתו, כולל ראיונות אינטימיים עמו ועם שחקניו. את הסרט יצר רוברט ווידה, מעריץ ותיק ובמאי שידוע בעיקר מהפרקים שיצר בסדרת הטלוויזיה “תרגיע”. שיטות העבודה של אלן, שמקפיד ליצור סרט כל שנה כבר יותר מ–40 שנה, נחשפות בסרט התיעודי הזה במלוא קסמן, משלבי הכתיבה דרך בימוי השחקנים ועד ההחלטה שלא לצפות בסרט אחרי שהוא גמור.

מספרים ש”This Is Not a Film”, סרטו האחרון של הבמאי האיראני ג’אפר פנאהי ‏(“הבלון הלבן”, “המראה”, “המעגל” ו”אופסייד”‏), הוברח לפסטיבל קאן על גבי עוגה. הסרט מתאר את שגרת חייו של הבמאי, שנמצא במעצר בית ונאסר עליו ליצור קולנוע. הוא יושב וחושב מה יכול לעשות במאי במצב כזה. “זה לא סרט” ‏(כותרת שמתייחסת לציור המפורסם של מגריט וגם משמשת לבמאי כתב הגנה מול השלטונות‏), שנעשה בדם לבו וסיכן את חייו, שואל את השאלות הללו וגם מספק להן תשובה מרתקת.

יש לכם המלצה נוספת ליום סגרירי מול המסך? ספרו לנו

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ