בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טובי ג'ונס נכנס לנעליים של היצ'קוק

טובי ג’ונס עוטה חליפת שומן וסנטר תותב ומגלם את היצ’קוק בדרמת הטלוויזיה “הנערה של היצ’קוק” שתוקרן בישראל בסוף השבוע. על הצד האפל של הבמאי הגדול, על כישלון ועל בגדים מטורפים

תגובות

נדמה שהמסעדה ההיסטורית “סימפסונ’ס אין דה סטרנד” שבלונדון לא השתנתה מאוד מאז סעד בה אלפרד היצ’קוק: חיפוי העץ על הקירות, הנברשות המפוארות, הטבחים בחלוקים הלבנים החותכים בסכין חדה נתחי בשר על עגלות כסף. מרוב אהבה למקום ייחד לו היצ’קוק מקום בסרטו “חבלה” מ–1936, אף שבאותם ימים היה על הכוכבת סילוויה סידני ועל אחיה הקטן לאכול בקומה העליונה, משום שנשים לא הורשו לאכול באולם המסעדה המרכזי.

גם הלקוחות כמו לא השתנו מאותם ימים. הן טובי ג’ונס והן אני בשנות ה–40 לחיינו, ובכל זאת אנחנו צעירים ממרבית הסועדים שמסביב בכמה עשרות שנים. אנחנו נפגשים כאן משום שהיצ’קוק מופיע שוב בתפריט. ג’ונס משחזר את אמן המתח בשיא מפלצתיותו הגמלונית, בסרט הטלוויזיה החדש “The Girl” ‏(“הנערה של היצ’קוק” - ישודר ביום שישי בערוץ יס 3 וביום שבת בהוט גולד‏), המספר על יחסיו של היצ’, כפי שכונה, עם השחקנית טיפי הדרן ‏(שמגלמת סיינה מילר‏). ג’ונס מעולם לא אכל במסעדה, אבל הוא מבין מיד למה היצ’קוק היה ודאי שמח לבקר בה היום. “אפשר לראות ששומרים כאן על הסטנדרטים הגבוהים”, הוא מעיר.

HBO

היצ’קוק, בנו של בעל מכולת וחובב אוכל כל חייו, היה ללא ספק מזמין מנה דשנה כגון ביף ולינגטון ותפוחי אדמה ‏(רק לעתים נדירות אכל ארוחה שלא כללה תפוחי אדמה‏), ומלווה אותה ביין קלארט טוב; ג’ונס מזמין שרימפס ודיאט קוקה קולה. הוא לאו דווקא מזכיר את היצ’קוק בחיצוניותו. קודם כל היקף מותניו קטן בכחצי, ושנית אין בו שום דבר קודר או מאיים, נהפוך הוא.

אלא שבסרט, כפי שהוא עושה לעתים קרובות, ג’ונס נעלם בתוך הדמות שהוא מגלם. השינוי הוא פיסי בחלקו. כדי להקנות לו את מראה סוס הים של היצ’קוק היה עליו לבלות בחדר האיפור ארבע שעות מדי יום: תותבי לחיים ואף, פיאת קרחת, הלסת התחתונה הנסוגה המזוהה עמו, חליפת השומן.

“אבל כל זה חיצוני”, אומר ג’ונס. “הייתי מוטרד יותר מהגיל שלו ‏(היצ’קוק היה אז בן 60‏) ומהקול שלו, שניכרו בו חיים שלמים שבהם עישן סיגרים ואכל ושתה במקומות כמו המסעדה הזאת”. היה לו קל יותר להמשיך לדבר בנגינת הקול המיוחדת של היצ’קוק גם כשהמצלמות לא פעלו. “יש בקול שלו יופי מסוים”, הוא אומר, בהגיה היצ’קוקית מושלמת - שילוב ייחודי של מבטא קוקני, קליפורני ואנגלית בריטית אצילית, שנהגית כאילו הוא מבוסם מעט ומוצץ סוכריית מנתה.

חקיינים טובים בדרך כלל זוכים להערכה שהם ראויים לה רק לעתים נדירות. בין השאר, ג’ונס היה טרומן קפוטה ‏(ב”ידוע לשמצה”‏), סוכן העל ארווינג “סוויפטי” לזאר ‏(ב”פרוסט/ניקסון”‏), וקארל רוב ב”W” של אוליבר סטון. היה אפשר לצפות שגובהו ‏(1.6 מטר‏) ותווי פניו המובהקים ‏(שלעתים קרובות מגדירים אותם “שדוניים”‏) יגבילו אותו, אבל מתברר שלא.

חיקוי קולנועי הוא מין פרדוקס, הוא אומר. “מצד אחד, אתה צריך להיראות ולהישמע כמו האיש שאתה מחקה. אבל ברמה אחרת, המאפיינים האלה מעניינים רק אם הם מספרים לך משהו שאתה עדיין לא יודע. אז אמנם צפיתי בהמון חומר ארכיוני על היצ’קוק, למדתי איך הגוף שלו מתנועע ואיך הפנים שלו זזות - אבל יש מרחב עצום לפרשנות, וזה בעצם הדברים שאף אחד לא יודע. כשאדם נמצא לבד, כשהוא מתייסר בגלל משהו, כל הדברים האחרים”.

יותר מדי ציפורים

חלק מהקסם המתמשך של היצ’קוק נובע מהעובדה שהוא “הסתיר לראווה” את הנוירוזות והפתולוגיות שלו, כלומר הציג אותן על האקרן. “הנערה של היצ’קוק”, המבוסס על הביוגרפיה המוערכת שכתב עליו דונלד ספוטו, מתאר אותו בשנת 1962 - בתקופת שיא אמנותית, שהיתה גם נקודת שפל מינית. הוא השלים זמן קצר קודם לכן את “ורטיגו”, “מזימות בינלאומיות” ו”פסיכו”, בזה אחר זה, אך יחסיו עם אשתו אלמה ‏(שעזרה לו בכתיבת התסריטים שנים ארוכות‏) נעשו לקשר מקצועי ותו לא כמעט.

השלד של הסיפור ידוע היטב: היצ’קוק שלף את טיפי הדרן מפרסומת בטלוויזיה והכתיר אותה ככוכבת העל הבלונדינית החדשה שלו. הוא עיצב את דמותה ולימד אותה בדיוק כפי שדמותו של ג’יימס סטיוארט עיצבה את קים נובאק ב”ורטיגו”. ב”נערה של היצ’קוק”, הקשר משתנה מ”פיגמליון” ל”היפה והחיה”, ולבסוף מתגבש למערכת יחסים הרסנית לשני הצדדים, ואולי אף להתעללות. הדרן דוחה את מחוות החיזור של היצ’קוק, והוא מצלם את הסצינה מתוך “הציפורים” שבה תוקפות אותה ציפורים אמיתיות, שוב ושוב, במשך חמישה ימים, עד שרופא מתערב ומפסיק אותם. לא צריך להיות פסיכולוג כדי לגלות את המניע הסמוי.

העובדות האלה צובעות את הסרטים המשותפים להיצ’קוק ולהדרן בגוון אפל. בסרט נוסף, “מארני”, שון קונרי כופה על הדרן קלת הדעת נישואים חסרי אהבה. בתום הקרנה פרטית של “הנערה של היצ'קוק” בארצות הברית, קפצה בתה של הדרן, מלני גריפית, על רגליה, על פי הדיווחים, ואמרה, “יופי, עכשיו אני צריכה לחזור לטיפול”.

ג’ונס, שמעיד על עצמו שהוא מעריץ של היצ’קוק, הופתע כשגילה את הסיפור האמיתי. “חשבתי שבסך הכל זרקו עליה כמה ציפורים יום אחד כשהיא לא ציפתה לזה, וזה לא היה יפה”. הוא היה קצת חרד וגם מלא יראת כבוד כשפגש בהמשך את טיפי הדרן עצמה. “הדבר הראשון שצריך להגיד הוא שאי אפשר להאמין שזה הגיל האמיתי שלה”, הוא אומר. “יש בה הזוהר של עידן אחר”.

הוקל לו כשהתברר שהיא מרוצה מהאופן שבו הוא גילם את היצ’קוק. “ברור שהיו שם כמה דברים שהיה לה קשה לעכל בכל מה שנוגע להתעללות, אבל היא חשבה שאיזנתי את זה - וזה היה הדבר שהכי הטריד אותי - בפאתוס שאפיין אותו. היה בו מין פצע”.
יש הטוענים שניסיונותיו של היצ’קוק להחזיק את הדרן בכלוב מוזהב הרסו את הקריירה שלה. הציעו לה תפקידים ראשיים בכמה סרטים, לרבות “פרנהייט 451” של טריפו, אך אנשיו של היצ’קוק הודיעו שהיא אינה פנויה לשחק בהם. אבל גם הקריירה שלו לא שגשגה. “מארני” היה למעשה סרטו החשוב האחרון. הסרט הבא שלו, “המסך הקרוע”, נכשל יחסית; חלה הידרדרות בבריאותו ובתפוקתו. משהו בהדרן הכריע אותו.

קללת העיתוי

הקריירה של ג’ונס, לעומת זאת, מתקדמת בקצב מהיר ויציב. אביו, פרדי, הוא שחקן אופי ותיק, שהשתתף בפרויקטים רבים ומגוונים בקולנוע ובטלוויזיה, מ”איש הפיל” ו”לב פראי” של דייוויד לינץ’ ועד אופרת הסבון הבריטית “Emmerdale”. הוא לא דירבן את טובי ללכת בעקבותיו, אבל הבן למד משחק באוניברסיטת מנצ’סטר, וגילה שאינו יכול להתנגד למשיכה שהוא חש אל הבמה, ובשנת 2001 זכה בפרס אוליבייה על תפקידו הרב־גוני בפארסה התיאטרלית “The Play What I Wrote”.

האם אביו תמך בהחלטתו? “אי אפשר להגיד שהוא היה ממש בעד. הוא גם לא היה נגד. אבל אני חושב שלילדים של שחקנים יש גישה פרגמטית לעניין. נמנע מהם המרכיב הזוהר של ‘לברוח עם הקרקס’ בדמותו של השחקן. אצל אבא שלי בלט במיוחד שהיו תקופות נהדרות, תקופות טובות, תקופות פחות טובות. הוא צילם סרט של פליני במשך שישה חודשים, ואחר כך לא עבד חודשיים. אני רגיל לדינמיקה הזאת”.

לא שחסרה לג’ונס עבודה. השנה ראינו אותו בתפקיד בולט ב”Berberian Sound Studio”, סרט בריטי מבריק וממזרי, מחווה לסרטי האימה האיטלקיים משנות ה–70. בתפקיד קומי של אמן קולות קולנועי שנקלע לעולם קלאוסטרופובי של איטלקים ראוותניים, טכנולוגיה אנלוגית ואפקטי קול מפחידים, ג’ונס סיפק את האימה שהקהל לא ממש ראה. הוא גם עושה גיחות מפעם לפעם אל עולם שוברי הקופות: בתפקיד גמד ב”שלגייה והציד” ובתפקיד הפרשן העתידני ותפוח התסרוקת ב”משחקי הרעב”.

התפקיד הזה, הוא אומר, היה המהנה בכל תפקידיו. הוא סיים זה עתה את צילומי סרט ההמשך בסדרה. “זה לא היה התפקיד הכי קשה שהתבקשתי לעשות בחיי”, הוא צוחק. “בסרטים כמו ‘The Berberian’ או ‘הנערה של היצ’קוק’, אתה נמצא באתר הצילומים כל יום, מגולל את הסיפור של הדמות בהדרגה דרך הסיפור. לעומת זאת, לשבת בחדר עם סטנלי טוצ’י ולאלתר במשך כמה ימים, לבוש בבגדים המטורפים ביותר שאלבש אי פעם - זה היה פשוט תענוג”.

אבל מבחינה מסוימת אפשר לומר שרובצת קללה על הקריירה של ג’ונס: העיתוי. קחו למשל את “טרומן קפוטה” שלו. זה היה התפקיד הגדול הראשון שלו, ההזדמנות שלו לפרוץ. היצ’קוק הוא משחק ילדים לעומת קפוטה, על קולו שנשמע כאילו שאף הליום, על הילוכו בצעדי ציפור, על העוקצנות המנומסת. ג’ונס השקיע בתפקיד את כל כולו: “הייתי מלא חרדה, משותק מרוב פאניקה, ולכן עשיתי הכל, שקעתי בתפקיד לגמרי במשך חודשיים לפני תחילת הצילומים, ירדתי לפרטים קטנטנים, אפילו חיקיתי את כתב היד שלו. אני לא חושב שאעשה שוב דבר כזה אי פעם”.

התוצאה היתה דמות מרהיבה ורבת רבדים, שחשפה מאחורי שריון השנינות העוקצני של קפוטה את נשמתו הרגישה והפגיעה. אבל איתרע מזלו ו”ידוע לשמצה” עלה לאקרנים שנה אחרי שפיליפ סימור הופמן זכה באוסקר על התפקיד שעשה ב”קפוטה”. ג’ונס דמה לקפוטה הרבה יותר, אבל הופמן פשוט הקדים אותו. “ברור לחלוטין שזה הרס את הסרט שלנו בקופות, וזאת היתה תחושה קשה מאוד”, מודה ג’ונס וממולל את המפית באצבעותיו. “אבל אני לא חושב שפרסים מעסיקים את השחקנים באובססיביות, כפי שמקובל לחשוב”.

נקווה שלא, משום שהקללה הכתה שנית. היצ’קוק של ג’ונס אינו ההיצ’קוק היחיד שמופיע בימים אלה בתפריט. בימים אלה יצא סרט נוסף על היצ’קוק, בכיכובו של אנתוני הופקינס. הסרט, "היצ'קוק", שיעלה בישראל ב-31 בחודש, עוסק בפרק קודם בחיי היצ’קוק, התקופה שבה ביים את “פסיכו”. ולעומת סרטו של ג’ונס, הסרט הזה הוא קומדיה וסיפור הצלחה, המספר איך ההימור הענקי של הבמאי השתלם, ואיך ניצת מחדש הקשר שלו עם אלמה ‏(הלן מירן‏). לא יהיה אפשר להימנע מהשוואות.

“כן, אני בטוח שישוו בין הסרטים”, אומר ג’ונס בעייפות מופגנת. “זה מה שאני הייתי עושה אילו הייתי צופה ניטרלי, אני מניח. אבל זה קצת כמו מדע מזויף, ההשוואה הזאת, ראש בראש, לא? אני עדיין טיפש גמור בעניין, אין לי שום דרך להבין את זה, ואני לא טירון בשטח. אי אפשר לעשות כלום בעניין. זה פשוט אקראי”.

הניתוק שלו מרגיע. במקרים רבים, שחקנים שמתעמקים בתפקיד מתקשים לחזור ולהיות עצמם. אילו היה היצ’קוק משתלט על ג’ונס, הוא היה ודאי קוצץ עכשיו את ראשו של סיגר לאחר הארוחה, או עוקב אחר להב סכין הבשר בניצוץ בעינו; אבל הוא מתנצל ומודה לי שהבאתי אותו לכאן. בימים אלה הוא עסוק בצילומים במזרח לונדון ‏(דרמה על מחפשי מקלט‏), וזה טוב, הוא אומר, משום שהדבר מאפשר לו ללכת הביתה בסוף היום אל אשתו, פרקליטה, ושתי בנותיהם. “יש לי עכשיו שפע של זמן לחזור ולחיות בעולם שאני מנסה לתאר, כך שאני לא תמיד חי בעולמות מקבילים”, הוא אומר. הוא לא שכח איך לחקות את עצמו.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו