דנזל וושינגטון שוב ממריא

עם צאת סרטו החדש "הטיסה", שבו הוא מגלם טייס אזרחי, מגלה השחקן המוערך כמה מסודות המשחק שלו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טרנס רפרטי, ניו יורק טיימס

אמנות המשחק היא עניין מוזר, עד כדי כך שאפילו השחקנים המוכשרים ביותר (ועמיתיהם שאוהבים אותם) אינם יודעים להסביר בדיוק איך הם עושים מה שהם עושים.  כשצופים במשחקו של דנזל וושינגטון ב"הטיסה", סרטו של רוברט זמקיס שעלה בישראל אתמול, מתחשק לרדת לעובי הקורה ולהבין ממה עשוי הדבר המופלא הזה ואיך הוא נשאר באוויר, בניגוד לציפיות, במשך שעתיים מלאות סכנה. אבל כששואלים את וושינגטון או את השחקנים שמככבים לצדו איך זה קורה, הם ברובם אינם יודעים את התשובה, או שהם מדברים סחור סחור ומנסים לשים את האצבע על המנגנון המסתורי באמצעות מטאפורות, אנקדוטות והכללות.

ג'ון גודמן, שהופיע לצד וושינגטון פעמיים (ב"הטיסה" ובמותחן "נקודת מגע" מ-1998), אומר עליו, "הוא אחד השחקנים שבאים לתפקיד מוכנים מאוד, ולכן קל מאוד לעבוד אתו". בסרט החדש וושינגטון מגלם טייס אזרחי שבתחילה רואים איך הוא מנסה להתעורר בבוקר של טיסה: הוא מתגלגל לצד השני של המיטה בעיניים טרוטות, לוגם מאחת מפחיות הבירה הפתוחות הרבות שסביב, ממלמל כמה מלים לא ברורות לדיילת שזה עתה קמה ממיטתו, מסניף כמה שורות קוקאין, ואז הוא מוכן לצאת לדרך. פחות או יותר.

דנזל וושינגטון בסרט "הטיסה"צילום: רוברט צוקרמן

לא על הכנות כאלה גודמן מדבר, כמובן. וושינגטון מספר שבילה שעות בסימולטור טיסה
כדי להתכונן לסצינות המותחות המתרחשות בתא הטייס בשלב מוקדם בסרט. ויפ ויטאקר, הדמות שהוא מגלם, צריך להנחית את המטוס נחיתת אונס קשה. "פשוט צריך להרגיש שם בנוח", הוא אומר. "צריך לדעת מה הרוטינה".

הוא ממשיך: "כל דבר קטן יכול לעזור לך ליצור מציאותיות. אחד הטייסים שעבדתי איתם
נתן לי להשתמש בתיק הטיסה שלו בסרט; החזקתי ביד תיק ישן ובלוי. אני תמיד אומר
שהפרטים הקטנים יוצרים את האוניברסליות".

לשחק את הדואליות

אבל באיזו מידה המחקר שעשה מסביר את האינטנסיביות הפראית שהוא יוצק בסצינה,
את האופן שבו הוא מפנה את תשומת הלב של הצופה הן להשפעה של הכימיקלים על ויפ והן ליעילות האינטואיטיבית שלו, שבה הוא מחלץ את המטוס מצלילה ללא עזרת מכשירים
ומנחית אותו על הקרקע? כפי שאומר דון צ'ידל, המככב גם הוא ב"הטיסה", "הוא צריך
לשחק את הדואליות ¬ מצד אחד הוא בשליטה מוחלטת, מצד אחר הוא גם מנסה לא להתפרק".

ג'ונתן דמי, שביים את וושינגטון ב"פילדלפיה" (1993) וב"המועמד ממנצ'וריה" (2004),
מנסה לתאר את צורת עבודתו של השחקן בכמה דרכים. "דנזל הוא שחקן ששוקע בדמות", אומר דמי. "ב'פילדלפיה' הוא היה משוחרר על הסט, התבדח, התנהג בפשטות. אבל הוא היה קצת מדוכא כשצילמנו את 'המועמד ממנצ'וריה', כי הדמות היתה מדוכאת. לסרטים האלה הגיעו שני אנשים שונים לגמרי".

מאוחר יותר אומר דמי: "הוא כמו אדריכל. כשהוא מגיע לצילומים הוא מוכן להתחיל
לבנות את הסצינה". וניסיון נוסף: "דנזל הוא שגרם לי להבין שהשחקנים הם מספרי
הסיפורים המודרניים. אנחנו מכינים את ההפקה ומסדרים את הרקע לצילומים, אבל אז
המצלמה מתחילה לפעול, והשחקנים מספרים את הסיפור של הסרט. כל השחקנים הגדולים הם מספרי סיפורים גדולים, הם מוכרחים להיות כאלה".

זו דרך יפה לראות את הדברים, ובכל זאת: מה עושה שחקן כמו דנזל וושינגטון, ואיך
הוא עושה זאת? וושינגטון, בן 57, אומר, 'זה תהליך. אני לא יודע אם דמות היא יעד
שאתה כובש ביום הראשון או ביום ה 15 או אי פעם, אבל אתה תמיד עובד על זה. אני אף פעם לא אומר, 'האיש הזה, אני יכול להפעיל אותו ברגע שמתחשק לי.' אם אתה נכנס
לסצינה כשאתה יודע יותר מדי, סביר להניח שלא תגיע לתוצאות מרשימות".

נורמן ג'ואיסון, שליהק את וושינגטון לתפקיד הקולנועי המשמעותי הראשון שלו
ב"סיפורו של חייל" (1984), ובהמשך ביים אותו ב"הוריקן", אומר, "ראיתי מיד שיש לו
יכולת ריכוז מדהימה. הוא אדם אנליטי מאוד. ב'סיפורו של חייל' ראיתי כמה הוא
מתעניין ביחסים בין השחקן לבין המצלמה. הוא שיחק את התפקיד בצורה תיאטרלית, וככל שהצילומים התקדמו ראיתי אותו מפנים את המשחק, הופך אותו למאופק יותר".

כשהיה צעיר, "לא חשבתי בכלל בכיוון של להיות שחקן", אומר וושינגטון. "לקחתי קורס
משחק באוניברסיטת פורדהאם, וזה היה לי קל, ליתר דיוק זה היה מהנה, ואמרו לי שאני
טוב. בתחילת דרכי חשבתי רק על הבמה; לא חשבתי להגיע להוליווד. אבל הגעתי". בסרט הטלוויזיה הראשון שלו (Wilma ,1977), הוא אומר, "הייתי ממש בפאניקה". הוא צוחק.

"היתה שם סצינה שהמצלמה צריכה להתקרב אליי ממש, והתחלתי להתכווץ, ניסיתי לפנות לה את הדרך. לא הייתי רגיל למכונה הענקית הזאת ולכל האנשים שמתקרבים אלי. עם הזמן התגברתי על זה".

הוא בהחלט התגבר על זה. בעשר השנים שלאחר מכן למד וושינגטון להתיידד עם המכונה הגדולה. יתרה מזו: הוא פיתח סוג של אינטימיות בינו לבין המצלמה, אינטימיות שהופכת שחקן טוב למשהו אחר - לכוכב קולנוע. במשך שש שנים הוא גילם רופא צעיר בסדרה "מקום אחר" משנות ה-80, שלדבריו, סייעה לו להרגיש נוח כשהתחיל לשחק בקולנוע. בסוף שנות ה-80 הוענק לו פרס אוסקר על תפקיד המשנה בדרמה המרטיטה "גלורי" על מלחמת האזרחים, בבימוי אדוארד זוויק.

הסרט הזה, לצד "זעקה לחופש" של ריצ'רד אטנבורו מ-1987 על האקטיביסט הדרום-אפריקאי סטיב ביקו, הבהיר את יכולתו הנדירה של וושינגטון להיכנס לנעליהן של דמויות
מתקופות מוקדמות, ועם השנים הוא היה לשחקן מבוקש בדרמות תקופתיות. הוא גילם את מלקולם X בסרטו הביוגרפי של ספייק לי מ-1992, את המתאגרף רובין קרטר המואשם ברצח בסרטו של ג'ואיסון "הוריקן", וגם דמויות היסטוריות מפורסמות פחות: מאמן הפוטבול הרמן בון בסרטו של בועז יכין "לזכור את הטיטאנים" (2000), מלך הסמים פרנק לוקאס מהארלם ב"אמריקן גנגסטר" של רידלי סקוט (2007) והסופר והמורה מלווין טולסון ב"The Great Debater", סרט שביים בעצמו (משימה שהוא מגדיר בקצרה במלים "כאב ראש"). בדרך - בין השאר, הוא אומר, כדי להימנע מתיוג בתור "איש הביוגרפיות" - הוא גם גילם תפקידים ראשיים בלא מעט מותחנים וסרטי פעולה, חמישה מהם בבימויו של טוני סקוט המנוח. "יש מקום גם לבידור פשוט", הוא אומר. "זה שאני חושב שמשהו חשוב ומשמעותי..." הוא מותיר את המשפט תלוי באוויר וצוחק.

טריקים קטנים

כשצופים בו בכל הגלגולים השונים האלה או ב"יום אימונים מסוכן" של אנטואן פוקואה, שבו הוא מגלם את השוטר הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ושזיכה אותו
בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, אפשר להבחין בכמה טכניקות חוזרות. לוושינגטון יש
שני סוגים של חיוך; למשל, חיוך גדול ופתוח שהוא משחרר כשהדמות שהוא מגלם מדושנת עונג במיוחד, וחיוך קטן וקפוץ המסמל משהו קודר יותר (זה החיוך שהוא משתמש בו ב"יום אימונים מסוכן" וב"אמריקן גנגסטר"). הוא מרחיב את העיניים, או מצמצם אותן מעט, כדי להביע כוונה. כשהוא מגלם איש צבא, כפי שהוא מרבה לעשות, הנוכחות שלו נעשית קשוחה מעט, יציבתו מביעה עקשנות. אבל אלה רק טריקים קטנים שהוא אימץ, קלפים שהוא שולף מהשרוול כשהוא נזקק להם. הרגעים המסתוריים יותר במשחקו, שב"הטיסה" יש רבים מהם, תלויים פחות בטכניקה צרופה ויותר באינסטינקט מושכל, תערובת מוזרה של תכנון וספונטניות.

ג'ואיסון מזכיר סצינה מתוך "הוריקן", שבה וושינגטון מדבר עם עורכי הדין בחדר הביקורים בבית הכלא, "ופתאום - ולא ידעתי שהוא עומד לעשות את זה - הוא הרים את
המיקרופון שהוא דיבר לתוכו ופשוטו ניפץ אותו על הזכוכית, בזעם כזה, שהשחקנים
האחרים פשוט נבהלו". ודמי מספר בגיחוך על רגע לא מתוכנן מתוך "פילדלפיה", שבו
וושינגטון גילם עורך דין פשוט והומופובי: "צעיר בחנות פונה אל הדמות שהוא מגלם,
ג'ו מילר, והם מנהלים שיחה נעימה, ופתאום ג'ו תופס שהבחור מתחיל אתו, והוא תופס
את הבחור בחולצה, מסובב אותו על המקום ומדביק אותו לקיר. זה אחד הדברים שיכולים
לקרות אצל דנזל על הסט. מין פרץ מציאות שכזה".

כשוושינגטון מנסה, בפעם האחרונה, להסביר איך הוא גורם לרגעים כאלה לקרות - או
לפחות איך הוא יוצר את התנאים שיאפשרו להם לקרות - הוא נדרש למטאפורות מעולם
התעופה. "הרגע הנכון לדאוג בעניין טיסה הוא כשאתה על הקרקע", הוא אומר. "אם אתה
לא בוטח בטייס - בבמאי - אל תעלה על המטוס. כשאני מצלם סצינה, אני לא יכול להסתכל על עצמי מבחוץ בעין ביקורתית. כמו שאמרתי, אני צריך לבטוח בטייס". זה אולי נשמע מוזר, בהתחשב בדמות הטייס השנוי במחלוקת שהוא מגלם ב"הטיסה", אבל יש בזה היגיון מסוים.

אמנם השיטות שבהן ויפ ויטאקר מתכונן שונות למדי משיטותיו של דנזל וושינגטון, אך
הן משרתות מטרה דומה: להיות מוכן לכל, גם לדבר הכי בלתי צפוי, כדי שיהיה מסוגל
לשחק - או לפעול - מבלי להיעצר ולחשוב. וכשהסצינה נגמרת, והמטוס הגדול מגיע
איכשהו בשלום לקרקע, אפילו הטייס אולי לא יודע איך בדיוק גרם לזה לקרות. כך
עובדים השחקנים הטובים ביותר, שם למעלה בתא הטייס, נסתרים מעיני הנוסעים הבוטחים. "הטיסה" מרמז שאולי מוטב שאנחנו לא יודעים מה בדיוק הם עושים.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ