שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האהבה הגדולה של מיכאל האנקה

בלי שמץ של סנטימנטליות או נצלנות, יצר מיכאל האנקה את "אהבה", אחד הסרטים המופלאים ביותר שנראו אי פעם על זקנה, חולי ומוות. בשיחה עמו מספר הבמאי האוסטרי מה הוא רוצה שיקרה לצופים בסרטיו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

אל פגישתי הראשונה אי־פעם עם הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה, בפסטיבל קאן האחרון, הגעתי בחשש מסוים. האנקה ביים כמה מהסרטים המטלטלים ביותר בקולנוע בן זמננו, סרטים שלא פעם הביעו אכזריות ושידרו קור, ולא יכולתי שלא לתמוה אם הבמאי עצמו, בפגישה עמו, יביע חומרה דומה לזו שמאפיינת את עולמו הקולנועי.

הפגישה, שבה נכחתי יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים נוספים ממדינות שונות, התקיימה אחרי שבפסטיבל, שהיה בחודש מאי האחרון, נחשף סרטו החדש של האנקה, "אהבה"; סרט שלמרות נושאו הקשה - זקנה, חולי ומוות - הוא אולי סרטו העדין ביותר אי פעם. כך שבדרכי לפגישה גם העליתי בפני עצמי את האפשרות שתתגלה לי דמות שונה מזו שאני מדמיין.

ואמנם, מיכאל האנקה, בן 70, מתגלה בפגישה עמו כאדם שופע עדינות. במראהו יש משהו סגפני. הוא גבוה, רזה, ואת הרושם המיידי מעוררות פניו החצובות הממוסגרות בשיער לבן, ששביל חוצה אותו באמצעיתו, וזקנקן לבן אף הוא. הוא עונה לשאלות בשקט, באדיבות, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נשאל אותן - ואין ספק שכבר שמע אותן בראיונות הרבים שמעניק במאי שסרטו משתתף בתחרות בפסטיבל קאן - ולעתים אפילו חולף חיוך קטן על שפתיו.

כאשר אחד מעמיתי לפגישה הקצרה מדי, כדרכן של פגישות כאלה בקאן, שאל אותו אם צילומי הסרט לא היו קשים לו בשל נושאו, כמו צילומי כמה מסרטיו הקודמים, הוא עונה שדווקא בגלל נושאיהם הוא מקפיד שהאווירה בזמן צילומי סרטיו לא תהיה קשה; מתבדחים הרבה, הוא אומר.

בעת הפגישה כבר התפרסמו הביקורות המהללות את "אהבה", והיה ברור שהסרט יהיה אחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס דקל הזהב, אף שרק שלוש שנים קודם לכן הוא זכה בפרס בעבור סרטו הקודם, "סרט לבן" ‏(בתולדות פסטיבל קאן היו רק במאים מעטים שזכו בפרס דקל הזהב יותר מפעם אחת, ומעולם לא היה במאי שזכה בפרס בעבור שני סרטים רציפים‏). מובן שהוא נשאל במשך הפגישה אם הוא מייחל לזכות שוב, והוא לא התהדר בצניעות מזויפת וענה שישמח מאוד אם זה יקרה. בכלל, הוסיף, פסטיבל קאן היה תמיד טוב אליו. ב–2001 זכה סרטו "המורה לפסנתר" בפרס הגדול של חבר השופטים בקאן, שהוא הפרס השני בחשיבותו ‏(ופרס השחקנית הטובה ביותר הוענק לכוכבת הסרט, איזבל אופר‏). וב–2005 הוא זכה בפרס הבימוי בעבור "מחבואים".

ואמנם, בתום הפסטיבל הוכתר "אהבה" בפרס דקל הזהב לקול תרועות הקהל.
מסע הניצחון של "אהבה", שיוצא השבוע לאקרנים בישראל, נמשך מאז והגיע לשיאו בשבוע שעבר, כאשר נודע כי הוא מועמד לפרס האוסקר בחמש קטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הסרט הזר הטוב ביותר, הבמאי, התסריט המקורי והשחקנית ‏(עמנואל ריבה בת ה–85‏).

בעקבות סיפור משפחתי

עלילת "אהבה" מתרחשת כמעט כולה בדירתם של ז'ורז' ‏(ז'אן לואי טרינטיניאן‏) ואן ‏(עמנואל ריבה‏), בני 80 פלוס, מורים למוסיקה לשעבר. לז'ורז' ואן בת אחת ושמה אווה ‏(איזבל אופר‏), שמבקרת את הוריה מפעם לפעם. אן נדמית במצב גופני טוב יותר מבעלה השברירי, אך היא זו שלוקה בוקר אחד בשבץ. תחילה אין הוא מותיר בה נזק נראה לעין, אך מצבה הולך ומידרדר, וסרטו של האנקה מתאר את ההידרדרות הזאת ואת טיפולו של ז'ורז' באשתו, שהחמלה, התסכול והזעם משולבים בו.

מתוך "אהבה". חונק את הגרון

כאשר נשאל האנקה בפגישה עמו למקור הסיפור, ענה שאמנם אירע מקרה כזה במשפחתו, אך היתה זו האשה שטיפלה בבעלה. זה המקרה השכיח יותר, אמר, והוא רצה דווקא להציג את סיפורו של בעל המטפל באשתו.

"אהבה" חונק את הגרון מהרגע הראשון שלו ועד לאחרון, והחנק הזה נובע בין השאר מכך שהסרט נמנע מכל שמץ של סנטימנטליות. אף שתיאור סיפורם של אן וז'ורז' ישיר וקשה, הוא מצליח לשמור על איזון רגשי שנמנע מכל תחושה של נצלנות. זאת, בניגוד למרבית הסרטים שעוסקים בזקנה, חולי ומוות.

האנקה אומר כי כוונתו היתה ליצור סרט שעוסק במצב הקיומי הזה באופן שונה מהמקובל. "לא רציתי ליצור דרמה חברתית שמציגה את קשייה של הזקנה, כפי שעשו רוב הסרטים שעוסקים בנושא הזה, אלא דרמה אקזיסטנציאליסטית, שמתמקדת בקשר בין ז'ורז' לאן, שנקלע למבחנו הקשה ביותר סמוך לסוף חייהם. לא רציתי ליצור סרט שבו רואים אמבולנסים ובתי חולים, ובוודאי לא סרט שנושא מסר דידקטי, ובדומה לסרטים רבים שעוסקים בזקנה או במשברים אחרים, מתאר את המבחן שהדמויות עוברות כמנוף להתעלותה של הנפש האנושית". כאשר האנקה אומר את הדברים האלה, ניתן לחוש את הבוז שהוא רוחש לסרטים מהסוג הזה.

האנקה השבוע, לאחר שהוענק ל"אהבה" גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותרצילום: רויטרס

"אהבה" הוא סרט קשה לצפייה. כמה מסרטיך הקודמים היו אפילו קשים יותר לצפייה. היו שטענו כי בסרטיך אתה תוקף את הצופים. האם אינך חושש שהקושי הזה ירתיע את הקהל?

"לא. אינני מתחשב בגורם הזה. בסרטי אני רוצה לחלץ את הצופים מהפאסיביות שבה הם נתונים בזמן הצפייה. אני רוצה שהם ירגישו, יחשבו, יגיבו, גם אם הרגש והמחשבה שעולים בהם והתגובה שהם חשים אינם קלים. באופן הזה הם שותפים להוויה האקזיסטנציאליסטית שהסרט מתאר ולא מנותקים ומוגנים ממנה".

תרגיל קולנועי אכזרי

מיכאל האנקה נולד במינכן שבגרמניה ב–1942 וגדל באוסטריה. אביו היה שחקן ובמאי ואמו שחקנית. הוא למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ותיאטרון באוניברסיטה של וינה. לזמן קצר היה מבקר קולנוע, עבד כעורך בתחנת טלוויזיה בדרום מערב גרמניה וב–1974 ביים את סרט הטלוויזיה הראשון שלו.

ב–1989 הוא ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, "היבשת השביעית". עלילתו, ששאבה את השראתה מסיפור התאבדות אמיתי של משפחה אוסטרית בורגנית, סימנה את הכיוון שבו יתפתח הקולנוע שלו. את פרסומו הבינלאומי הראשוני הנחיל להאנקה סרטו הבא, "הווידיאו של בני" מ–1992, שהציג את סיפורו של נער המכור לכוחו המפתה של הווידיאו ונבלע בתוכו עד כדי ביצוע רצח מתועד.

מאז ביים האנקה תשעה סרטים נוספים. המטריד מכולם היה "משחקי שעשוע" מ–1997. הסרט הציג את סיפורם של שני צעירים, לבושים בלבן כטניסאים, שחודרים לבית הקיץ של משפחה בורגנית המבלה בחופשה ומחסלים אותה, בעוד שהצעיר הדומיננטי מבין השניים פונה מפעם לפעם אל המצלמה ושואל את הצופים אם הם נהנים או אם כבר הספיק להם.

זה היה תרגיל קולנועי ספוג באירוניה אכזרית, שביקש לחשוף ואולי גם לבקר את משיכתו של הקולנוע אל האלים. וכדי לממש יעד זה הוא הלך רחוק יותר מכל סרט אחר שאני מכיר; כה רחוק עד שאף כי הסיפור שהציג היה מומצא, היה לתוצאה נפח של מה שמכונה סרט סנאף, כזה המתעד רצח המתבצע מול המצלמות.

ב–2008 ביים האנקה גרסה אמריקאית של "משחקי שעשוע", שהעתיקה את המקור במדויק. מדוע בחר לעשות זאת? האנקה משיב כי הסיבה היתה שהסרט המקורי כמעט לא נצפה באמריקה, והיה לו חשוב להעביר את המסר שהוא נושא דווקא במדינה שהאלימות שוקקת בלב נשמתה והקולנוע שלה.

מטרידים רק מעט פחות מ"משחקי שעשוע" היו סרטיו האחרים של האנקה. הבולטים שבהם היו "המורה לפסנתר", שתיאר את היחסים הסאדו־מזוכיסטיים המתקיימים בין מורה לפסנתר לאחד מתלמידיה ובינה לבין אמה המתגוררת עמה; "מחבואים", שבו זוג בורגני נשוי נתון במעקב של גורם לא ידוע; ו"הסרט הלבן", שהתרחש בכפר קטן בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה: תחושה של רוע שלטה במציאות המתוארת בו, ועוצמתו של הרוע התחזקה בשל מעורבותם של ילדים בעלילה.

אם בתחילת הקריירה הקולנועית שלו פעל האנקה בשולי הקולנוע, וסרטיו היו מוכרים בעיקר לבאי פסטיבלים, הרי עם הזמן חדרה יצירתו יותר ויותר למרכזו של הנוף הקולנועי העכשווי, והוא נמנה עם צמרת הבמאים הפועלים כיום.

סודות ותעלומות מאפיינים רבים מסרטיו של האנקה, והוא מצליח לעצב בהם דמויות מרובות רבדים גם בלי לספק להן מניעים פסיכולוגיסטיים מסורתיים. ב"אהבה" הסיפור לכאורה פשוט יותר, אך גם בו הרבה לא נאמר והרבה נותר מחוץ לסרט.

"לדעתי", אומר האנקה, "מה שאנשים עושים זה למען זה, או זה נגד זה, משמעותי יותר ממה שהם מרגישים זה כלפי זה. לכן קראתי לסרט 'אהבה'. יש שיגידו שזו סתירה, אבל החיים מורכבים מסתירות וניגודים, והם אלה שמעניינים אותי כאשר אני יוצר את סרטי. זו גם הסיבה שאני מסרב לפרש את סרטי בראיונות, ואני מקווה", הוא אומר כשהוא פונה אל הנוכחים בפגישה, "שלא תבקשו ממני לעשות זאת", אומר וצוחק. "כל צופה", הוא מסכם, "רשאי לפרש את סרטי כרצונו".

סרטיו של האנקה קשים, אכזריים, אך דווקא בשל כך רגעי הפיוט המגיחים לתוכם הם בעלי ערך רב כל כך. הפיוטי בסרטיו איננו זה שבא כצפוי, אלא הוא בוקע לעתים קרובות מהיכן שנדמה שהפיוטי איננו קיים בו, ולכן יש לו נפח מופשט בהרבה מזה שמעטר סרטים אחרים. כך זה גם ב"אהבה".

זקנה של כוכבים

אי אפשר לדון ב"אהבה" בלי לדבר על המפגש שמתקיים בו בין שניים מהשחקנים הגדולים ביותר של צרפת מאז שנות ה–50: ז'אן לואי טרינטיניאן ועמנואל ריבה. על השאלה, מדוע בחר לשבץ בסרטו את שני השחקנים הנודעים והמוערכים הללו, עונה האנקה שלהחלטה הזאת היו כמה סיבות. ראשית, מכיוון שאנו מכירים את טרינטיניאן וריבה שנים רבות כל כך, זוכרים אותם מצעירותם והיינו עדים להתבגרותם מול עינינו, הם טוענים את סיפורם של ז'ורז' ואן בהיסטוריה שלהם ואת זקנתם של ז'ורז' ואן בזקנתם שלהם.

שנית, הוא כתב את הסרט למען טרינטיניאן, שחקן שהוא העריך תמיד. השניים נפגשו לראשונה אחרי הקרנה של "מחבואים", והשחקן החמיא לבמאי על סרטו והביע את הערכתו ליצירתו בכללותה. אז החליט האנקה לכתוב לטרינטיניאן סרט והצליח לשכנע את השחקן, שהיה אז בן 81 ולא הופיע בתפקיד ראשי בסרט זה שנים רבות, לחזור לקולנוע.
את עמנואל ריבה, מספר האנקה, הוא העריץ מאז הופעתה ב–1959 ב"הירושימה אהובתי" של אלן רנה, אחד הסרטים המכוננים בתולדות הקולנוע המודרני, אולם מאז לא עקב אחר הקריירה שלה. כאשר חשב מי תהיה השחקנית שתופיע בסרט לצדו של טרינטיניאן, פניה הנפלאות של ריבה עלו בזיכרונו.

את טרינטיניאן, שנולד ב–1930, הכרנו לראשונה כאשר כיכב ב–1956 לצדה של בריז'יט בארדו בסרטו של רוז'ה ואדים "ואלוהים ברא את האשה", סרט ששינה את פני הקולנוע הצרפתי קודם לפריצתו של הגל החדש. אף שלא היו לו היופי של אלן דלון או התוקפנות של ז'אן פול בלמונדו, ואולי דווקא משום כך, היה טרינטיניאן לאחד מכוכבי הקולנוע המרכזיים של צרפת, שיכול היה לגלם תחילה את הצעיר הצרפתי הממוצע ואחר כך את הגבר הצרפתי מן השורה.

רשימת סרטיו מונה יותר מ–130 סרטים. ביניהם "יחסים מסוכנים", אף הוא של ואדים, "הקרב על האי" של אלן קאבאלייה, "התאונה" של הבמאי האיטלקי דינו ריזי, אחד מסרטיו הטובים ביותר, "הצעידה הארוכה" של אלכסנדר אסטרוק, "גבר ואשה" של קלוד ללוש, שהיה ללהיט בינלאומי ענק, "האיילות" של קלוד שברול, "Z" של קוסטה גבראס ‏(שזיכה את טרינטיניאן בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן‏), "הלילה שלי אצל מוד", אחד מסרטיו הפופולריים ביותר של אריק רומר, "הקונפורמיסט", יצירת המופת של ברנרדו ברטולוצ'י, "שכר האמת" של רוג'ר ספוטיסווד, "אדום" של קז'ישטוף קישלובסקי. זו רשימה שרק שחקנים מעטים יכולים להתהדר בשכמותה.

אף שעמנואל ריבה, שנולדה ב–1927, הופיעה ב–80 סרטים בקירוב, מסלול הקריירה שלה היה שונה מזה של טרינטיניאן. תהילתה העיקרית היתה בראשית דרכה. סרטה הראשון היה "הירושימה אהובתי", ובשנים הבאות היא כיכבה בסרטים חשובים נוספים כגון "קאפו" של הבמאי האיטלקי ג'ילו פונטקורבו, יוצרו של "הקרב על אלג'יר" המופתי, שהיה אחד הסרטים העלילתיים האירופיים הראשונים שעסקו בזיכרון השואה; "לאון מוראן, כומר", אחד מסרטיו היפים ביותר של ז'אן פייר מלוויל; ושני סרטים בבימויו של ז'ורז' פראנז'ו, אף הוא אחד מגדולי במאיה של צרפת: "תרז דסקרו", שהתבסס על ספרו של פרנסואה מוריאק ו"תומה המתחזה" על פי ספרו של ז'אן קוקטו.

ריבה המשיכה לעבוד, אך סרטיה הבאים לא זכו להצלחה או להערכה דומה. מהבחינה הזאת מחזיר אותה סרטו של האנקה לתהילת העבר והוא מבחינתה מעין סגירת מעגל. מעטות השחקניות שנחרטו כך בזיכרון הקולנועי וראויות כל כך להערכה מחודשת זאת.
נוכחותם המרגשת של טרינטיניאן וריבה ב"אהבה" מעצבת במידה רבה את כוחו של הסרט, אולם זה רק מרכיב אחד בתוכו המעשיר אותו, וכמו הסרט כולו, האנקה אינו מנצל את נוכחותם בו למטרות סנטימנטליות נצלניות. זוהי הופעה של שחקנים שעודם בשיאם והם עושים בסרט עבודה לא פשוטה, שהצלחתה מעוררת השתאות.

אך כזה הוא הסרט כולו; הוא מסוג הסרטים שמשהו בהוד שהם משדרים מונע את הצורך להכביר עליהם מלים. פשוט צריך לצפות בו. הדירה, שאנו למדים להכירה כאילו גרנו בה ‏(והאנקה הוא רב אמן בתיעוד המקומות שבהם סרטיו מתרחשים; אין במאים רבים הניחנים ביכולת הזאת‏); הופעתה המיומנת כתמיד של איזבל אופר בכמה סצינות ‏(והחיבור בינה לבין טרינטיניאן וריבה יוצר בסרט מעין קשר בין דורי בתוך תולדות הקולנוע הצרפתי‏); ובעיקר סגנון הבימוי של האנקה, שמשקיף מרחוק ומקרוב, מתוך איפוק ומתוך אמפתיה, בעזרת מצלמה סטטית, על המתרחש בסרט - כל אלה הופכים את "אהבה" לאחד הסרטים הנדירים של העת האחרונה, שהתואר יצירת מופת יאה לו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ