כוכב "מונטי פייתון" חוזר לחיים בסרט חדש - קולנוע - הארץ

כוכב "מונטי פייתון" חוזר לחיים בסרט חדש

עובדות ביוגרפיות לצד סיפורים בדיוניים, בדיחות מטורפות לצד אנימציה צבעונית - יוצרי הסרט סיפורו של שקרן, בטוחים שזו הדרך ללכוד את דמותו של איש המונטי פייתון גרהם צפמן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן

ניו יורק, 1976, חבורת “מונטי פייתון” מופיעה בברודווי עם המופע שלה "הקרקס המעופף". באחד המערכונים, צוללים שניים מבני החבורה הקומית הבריטית המפורסמת - גרהם צ'פמן וג'ון קליז – להתנצחות מילולית סוערת, עוקצנית וכמובן מצחיקה מאוד. צ'פמן מגלם את דמותו של אוסקר ויילד. הוא מנסה נואשות להרשים את הנסיך מווילס שניצב לצדו על הבמה, מתנצח עם קליז, שוכח את הטקסט שלו, דורך מבלי משים על כדור ביליארד, מועד ומתרסק על הרצפה.

פתח נפער בתקרה ואלומת אור מפלחת את הסצינה הזאת שנוצרה באנימציה בתלת ממד, ונכללת בסרט “סיפורו של שקרן”. האלומה שואבת את צ'פמן מעלה בכוח אדיר, ודמותו, שנהפכת לפתע למצוירת, דו-ממדית וססגונית, מושלכת אל החלל החיצון. מיד לאחר מכן, דיילת במטוס פונה אליו ושואלת לשלומו. צ'פמן לא עונה. רופא מכסה את פניו במסכת חמצן , וקיא שנפלט מפיו מכסה את המסך בשלל צורות וצבעים פסיכדליים, הנעים בקצב ההגיגים המציפים את תודעתו ואת פסקול הסרט.

מתוך "סיפורו של שקרן". כמה סוגי אנימציהצילום: באדיבות סרטי filmhouse

"נולדתי בלימינגטון ב 1942", מתחיל צ'פמן לספר, בזמן שעל המסך מופיעים דגלים הנושאים צלבי קרס, ומטוסי קרב ישנים המטילים פצצות מהאוויר. "הורי, טים ובטי, כעסו כשנולדתי, מפני שהם ציפו ליהודי שחור הטרוסקסואל, בעל כמה מומים מולדים משעשעים, כי הם חיפשו לעצמם בעיות". דמויותיהם המאוירות של ההורים מפנות עד מהרה את המסך לטובת סצינה שבה מטיילת האם עם עגלת תינוק ברחוב שבו איברים אנושיים כרותים משתלשלים מן העצים וזרוקים על המדרכה. את המראות הללו מלווה להג מתמיד, מהיר, שנון ומשעשע, בקולו של צ'פמן.

"סיפורו של שקרן", סרט האנימציה שביימו ביל ג'ונס, ג'ף סימפסון ובן טימלט, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון, ויוקרן בישראל בפסטיבל הקולנוע הבריטי, שייפתח ביום חמישי בשבוע הבא (31.1), ולאחר מכן יוקרן גם בבתי הקולנוע. הסרט - ששמו המקורי בתרגום חופשי לעברית הוא "אוטוביוגרפיה של שקרן: סיפורו הלא אמיתי של גרהם צ'פמן ממונטי פייתון" - מבוסס על ספר באותו שם שכתב צ'פמן ופורסם לראשונה ב-1980. צ’פמן עירבב בספר עובדות מהאוטוביוגרפיה הפרטית שלו, עם שלל סיפורים בדיוניים, פנטסיות הומוריסטיות, המצאות הזויות ובדיחות מטורפות.

בניגוד ליתר חברי “מונטי פייתון” שעדיין חיים ובועטים, צ'פמן נטש את עולמנו ב-1989, לאחר שחלה בסרטן. הוא היה בן 48 בלבד, ומת יום אחד בלבד לפני אירוע חגיגי שבו אמורים היו לציין 20 שנה להולדתה של הסדרה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". האזכרה שלו נהפכה, כראוי, לאחד האירועים המצחיקים ביותר, בין היתר בזכות נאום הפרידה ההומוריסטי שנשא ג'ון קליז – נאום ששודר בזמנו בבי-בי-סי וקטע ממנו משולב בסיומו של הסרט "סיפורו של שקרן" – והודות לשיר הנושא מהסרט "בריאן כוכב עליון" שאנשי “מונטי פייתון” שרו בסיומו לחברם המת: " Always look on the bright side of life".

גרהם צ'פמן ב-1981צילום: רקס

אחד מבמאי הסרט, ג'ף סימפסון, סיפר לאחרונה בראיון טלפוני מלונדון כי התוכנית המקורית שלו היתה ליצור סרט תיעודי על צ'פמן. "חשבתי שהוא מעניין, כי הוא חי את חייו כהומו מחוץ לארון, אבל היה אלכוהוליסט בסתר", הוא מציין. לדבריו, כאשר יצא לפגוש את מי שהיה בן זוגו של צ'פמן במשך 25 שנה, דייוויד שרלוק, נכונה לו הפתעה. שרלוק סיפר לו כי צ'פמן הותיר אחריו קלטות אודיו, שבהן הנציח את עצמו קורא קטעים מתוך ספרו האוטוביוגרפי.

סימפסון התלהב. הוא יצא לחפש את הקלטות, התרגש למצוא אותן, וכבר ראה בעיני רוחו את סרט התעודה שיעשה – סרט מלווה בקריינות מפיו של צ'פמן המנוח, שיספר בו על חייו בקולו שלו. אבל עד מהרה התוכנית הזאת נגנזה. הבי-בי-סי סירבו להשקיע בסרט, וסימפסון ארז את חפציו, לקח את הקלטות של צ'פמן וכמה קטעי אנימציה שהכין בשביל הסרט, ויצא לחפש שותפים אחרים לפרויקט.

כשהגיע למשרדם של ביל ג'ונס ובן טימלט, שבדיוק סיימו לעבוד על סדרה תיעודית על חבורת “מונטי פייתון” – הם התלהבו. "ג'ף בא אלינו עם הרעיון הזה, שעדיין כלל אלמנטים דוקומנטריים, כמו ראיונות עם חברי ה’מונטי פייתון’. אבל מכיוון שאנחנו בדיוק סיימנו את העבודה על הסדרה וכבר הספיק לנו מראיונות כאלה, התלהבנו דווקא מהכיוון של האנימציה, והתחלנו לפתח את הפרויקט דווקא כסרט אנימציה ", מספר טימלט בראיון הטלפוני.

בסופו של דבר, יצרו השלושה סרט באורך 85 דקות, הכולל קטעי אנימציה ב-17 סגנונות שונים. לא פחות מ-14 חברות אנימציה עבדו על הפרויקט הזה, והתוצאה היא קולאז' עתיר דמיון, תזזיתי, הומוריסטי וקצת מוטרף, שכנראה תואם את אופיו הלא שגרתי של צ'פמן. אמנם לא כל קטעי האנימציה אחידים ברמתם, ודמותו של צ'פמן משתנה ונראית שונה בכל קטע כזה, אבל המקטרת הנצחית המשתרבבת מפיו והקריינות הדומיננטית מסייעות להתמצא במציאות המצוירת הכאוטית. גם העלילה יודעת עליות ומורדות מבחינת רמת העניין, אבל כמעט לכל אורכו של הסרט, ההומור שנון, סוחף ומזכיר שוב ושוב את החבורה הבריטית הצוהלת והמצחיקה.

פליטה פרודיאנית

צ'פמן, יליד 1941, למד רפואה באוניברסיטת קיימברידג', ושם הכיר את קליז (שלמד משפטים). השניים כתבו והעלו יחד שורה ארוכה של מערכונים במועדון הסטודנטים האוניברסיטאי, לאחר מכן כתבו יחד תסריטים לבי-בי-סי, ואט אט קיבצו סביבם את קבוצת הקומיקאים שבסוף שנות ה-60 כיכבה בסדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון".

בסדרה הזאת צ'פמן לא רק גילם דמויות רבות, אלא גם כתב רבים מהמערכונים (בין היתר את שני המערכונים המפורסמים "המשרד להליכות מגוחכות" ו"התוכי המת"). בהמשך, כאשר עברה החבורה לככב גם בסרטי קולנוע, הוא גילם בהם את התפקידים הראשיים - ב"בריאן כוכב עליון" הוא גילם את דמותו של בריאן, ואילו ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש" נכנס לנעליו של המלך ארתור.

מייקל פאלין וטרי ג'ונס מה"מונטי פייתון"מקליטים קולות לסרט

העובדה שאחד מהם (ביל ג'ונס) הוא בנו של טרי ג'ונס, סייעה לשלושת הבמאים של "סיפורו של שקרן" לגייס לסרטם את רוב חברי “מונטי פייתון”. כך למשל, טרי ג'ונס מעניק בסרט את קולו לכמה דמויות ובהן אמו של צ'פמן, מייקל פאלין מדבב את אביו של צ'פמן וגם את המלכה האם, טרי גיליאם את הפסיכיאטר שמטפל בצ'פמן, וגם ג'ון קליז ממלא מגוון תפקידים. היחידי מבני החבורה שסירב לשתף פעולה עם הסרט הוא אריק איידל. "אני לא באמת יודע למה הוא סירב. אני חושב שהוא היה עסוק", צוחק טימלט, "זה לפחות מה שהוא אמר לנו".

"אני חושב שכל אחד מהם ראה את הסרט שלנו קודם כל כהזדמנות לחזור ולעבוד שוב עם החבר הוותיק שלהם", אומר סימפסון. "הם תמיד ראו בצ'פמן תסריטאי טוב, כך שהם חשבו שזה יהיה משעשע וגם מעניין להפיח חיים במלים שהוא כתב. מעבר לכך, מובן שזו היתה בשבילם הזדמנות יוצאת דופן לחזור ולעבוד אתו שוב, אחרי כמעט 25 שנים".

ליהוק מפתיע אחר בסרט הזה הוא זה של קמרון דיאז, שמכל הדמויות שבעולם, התבקשה לגלם כאן דווקא את דמותו של זיגמונד פרויד. "בהתחלה חשבתי שאם אל פצ'ינו ידבב את פרויד בקולו שלו זה יהיה מצחיק, אבל אז נזכרנו בקמרון דיאז", מספר טימלט. "כשעבדנו על הסדרה הדוקומנטרית שלנו על פייתון, לפני הסרט, יצא לנו לראיין אותה, ולמדנו שהיא מעריצה ענקית שלהם. אז שלחנו לה אי-מייל, והיא הסכימה".

"כתבנו לה, 'הו קמרון, אנחנו יודעים שנמאס לך לשחק את אותו התפקיד שוב ושוב, וזה כבר נהפך לטייפ קאסטינג שלך, אבל האם תואילי לגלם את זיגמונד פרויד בשבילנו, עוד פעם אחת ודי?'", נזכר סימפסון. "היא הבינה את הבדיחה, והיתה נפלאה. היא הקליטה את הטקסט שלה באולפן בפלורידה, ואנחנו היינו צריכים לביים אותה מלונדון, דרך סקייפ".

מאחורי המקטרת

למרות החלטתם להתרחק מהכיוון הדוקומנטרי, שילבו שלושת במאי הסרט "סיפורו של שקרן" – שיהיו אורחי פסטיבל הקולנוע הבריטי ויבואו להציג את סרטם בישראל - כמה קטעי ארכיון שנלקחו מתוך ראיונות מצולמים עם צ'פמן. באחד מהם, למשל, הוא מדבר על האלכוהוליזם שלו ונשאל מה היתה הסיבה לכך. "אני לא באמת יודע, אבל עמוק בפנים אני חושב שהייתי חסר ביטחון, לא באמת הרגשתי שאני ראוי להצלחה שזכיתי לה", אומר שם צ'פמן.

מימין לשמאל: ביל ג'ונס, ג'ף סימפסון ובן טימלטצילום: רקס

הוא מספר שם על הגמילה שלו ומציין שזה לא היה קשה במיוחד, מלבד שלושה ימים מסויטים. מיד לאחר מכן מגויסת האנימציה כדי להמחיש את הדברים. דמותו המצולמת של צ'פמן מתפוגגת אל תוך מציאות מצוירת, שבה צ'פמן נשמע נושם בכבדות, נאנח וגונח. האור מרצד על פניו, גדוד של מקקים צועד על מיטתו. האור מסנוור אותו, הוא מתקשה להצית את המקטרת שלו, ושדה הראייה שלו מתעוות. כשהוא שוכב במיטתו פוקדים אותו סיוטים, וכשהוא קם על רגליו - הן בוגדות בו.

האנימציה, מסבירים טימלט וסימפסון, שירתה אותם היטב בסצינות כאלה, אבל גם בהתמודדות עם ההומור המוטרף של צ'פמן. "הדבר המעניין בהומור של גרהם ושל הפייתונים הוא חוסר הגבולות. אם צופה בסרטים שלהם, הם טסים שם לחלל ועושים כל מיני דברים שונים ומשונים, והאנימציה איפשרה גם לנו לעשות זאת. בסרט שלנו למשל יש קטעים שמתרחשים בקיימברידג', קטעים בהוליווד, קטעים בחלל החיצון, ואפילו קטעים של צלילה אל תוך מוחו האפל של גרהאם. עם אנימציה מאוד קל להגיע לכל המקומות הללו", מסביר סימפסון.

"אני חושב שהרעיון לעשות זאת עם 17 סוגי אנימציה שונים מאוד מתאים לאופן שבו גרהאם בחר לספר את סיפור החיים שלו", מוסיף טימלט. "בספרו הוא משנה שוב ושוב טון, סגנון וסוג הומור – הוא נודד למשל כל הזמן מהומור שחור להומור אבסורדי, ולהיפך - ואנחנו הרגשנו שמעבר בין סוגי אנימציה שונים יעזור לנו להדגיש את האופן שבו הדברים מתגלגלים במוחו. חשבנו שזאת תהיה דרך מעניינת ומקורית לגשת לביוגרפיה קולנועית מהסוג הזה".

השימוש באנימציה גם חילץ אותם מהצורך ללהק שחקן שיגלם את צ'פמן. "אנחנו מאוד מרוצים מכך שכאשר צופים בסרט שלנו על חייו, מה ששומעים זה את קולו שלו, ולא קול של מישהו שמגלם את דמותו", מבהיר סימפסון. "כך, אף שמדובר בעולם מצויר שאנחנו יצרנו, אנחנו מצליחים לשמור על אותנטיות מוגברת, כי כאשר שומעים את קולו של גרהאם, הצופים יודעים שזה באמת הוא עצמו שמספר את הדברים – אף על פי שהוא מת לחלוטין".

מתוך "סיפורו של שקרן"צילום: באדיבות FilmHouse

ההחלטה לשלב בסרט כמה קטעי ארכיון מצולמים של צ'פמן, לדבריהם, נועד בין היתר להזכיר לצופים כי מדובר באדם אמיתי. "כשאת רואה את גרהאם על המסך, זו תזכורת קטנה לכך שזה היה אדם אמיתי שכולם מכירים", אומר סימפסון. "אלה גם קטעים נדירים שבהם גרהאם מדבר בתור עצמו, כי בדרך כלל כשהוא הופיע בציבור הוא גילם דמות כלשהי. אפשר כמובן לומר שהוא משחק דמות גם כשהוא קורא את התסריט לסרט שלנו, ובכל זאת, היה חשוב לנו להזכיר לצופים שמאחורי הדמות המצוירת הזאת שיצרנו עומד אדם אמיתי".

לצד העבודה על הסרט הזה, יצרו השלושה גם סרט תיעודי על צ'פמן. העבודה עליו הושלמה רק באחרונה, והם מקווים שיוכלו להקרינו בישראל ולאפשר לקהל המקומי לערוך היכרות מעמיקה יותר עם דמותו. "צ'פמן היה אדם שלא באמת הכיר את עצמו", אומר טימלט. "הוא היה בחיפוש תמידי אחרי עצמו, ותמיד השתמש בדמויות שונות ובאביזרים כדי להתחבא מאחוריהם. המקטרת למשל, היתה ללא ספק אביזר שהוא מתחבא מאחוריו. נוסף על כך, בעבודה על הסרט הזה גיליתי שמדובר באדם שלא העריך את עצמו, שנהג להמעיט בערך עצמו".

"אני הופתעתי לגלות כמה אמת יש בסיפור הזה, אף שהוא בחר לכנות אותו 'אוטוביוגרפיה של שקרן', וחרף העובדה שהוא תמיד מעמיד פנים, מסתתר מאחורי דמויות שונות ומאתגר אותך שוב ושוב לגבי ההבחנה בין אמת לבדיון", מוסיף סימפסון. "כשמסתכלים על הסיפורים שלו, מבינים שיש בהם גרעין לא קטן של אמת, ושכמעט כל מה שקורה בסרט שנקרא 'הסיפור הלא אמיתי של גרהם צ'פמן ממונטי פייתון' – בעצם קרה באמת".

חלקים ניכרים מהסרט מוקדשים לחיי הסקס של צ'פמן. הוא נראה בהם בין היתר חוקר את העדפותיו המיניות, חוגג עם גברים ועם נשים כאחד, ומתאהב בחברו לחיים על חוף הים בספרד (לשם נשלח עם ג'ון קליז כדי לכתוב את התסריט לסרטם הראשון). בקטע ארכיון קצר המשולב בסרט, מופיע צ'פמן בטלוויזיה ומדבר בפתיחות על סקס ועל משיכתו לגברים (אמו המצוירת, בתגובה, ממררת בבכי מול מקלט הטלוויזיה שלה).

למרות נטייתו להסתתר מאחורי דמויות ואביזרים, צ'פמן לא טרח להסתיר את העדפותיו המיניות. הוא חי כהומו מחוץ לארון בימים שמעטים בלבד העזו לעשות זאת. "זה היה אחד הדברים הראשונים שעניינו אותי בגרהאם מלכתחילה", אומר סימפסון. "אני גדלתי בשנות ה-70, בתקופה שבה כלל לא היו סלבריטיז שחיו מחוץ לארון, ואני חושב שצ'פמן היה אז היחידי שהעז לחיות כך. בכנות הזאת שלו היה הרבה אומץ, וזה חלק ממה שהופך אותו לגיבור בעיני. אף שהוא היה איש ציני מאוד שנהג לזלזל בכל, הוא היה גם דמות טראגית, ובעיני היה בו גם אלמנט הירואי בזכות כך שהוא קם וסיפר את האמת על עצמו - אף על פי שהוא היה כמובן גם שקרן גדול", הוא צוחק.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ