קתרין ביגלו מציגה: טלטולים נוסח הוליווד

יותר מאשר לזכות שוב באוסקר על בימוי “כוננות עם שחר”, סרטה החדש, קתרין ביגלו משתוקקת לכך שיתייחסו לסרטיה ולא לעובדה שאשה מביימת אותם

ברוקס בארנס, ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברוקס בארנס, ניו יורק טיימס

מאיה, הדמות שבמרכזה של סרטה החדש של קתרין ביגלו, "כוננות עם שחר", מחפשת את אוסמה בן לאדן ללא לאות, ועבודתה מגדירה אותה באופן בלעדי. אילו כוחות פסיכולוגיים מעברה מניעים אותה? אין מענה לשאלה הזאת בסרט. האם יש לה קשר רומנטי כלשהו? גם אם ניגשים לנושא הזה בזהירות רבה, כפי שעושה אחת הדמויות, מאיה קוטעת את השיחה בחדות.

למי שמכיר את ביגלו, מאיה נשמעת מוכרת להפליא. חטטו ונתחו ככל שתרצו -­ בשלב מסוים סרט הוא רק סרט: "פשוט מנסים לספר סיפור טוב, ומקווים שהוא יעמוד במבחן הזמן", אומרת ביגלו בראיון. אבל קשה לצפות ב"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty), שמועמד לחמישה פרסי אוסקר ובהם לסרט הטוב היותר, מבלי לראות בגיבורה שלו השתקפות של היוצרת, אולי לא בדיוק כפי שהיא, אלא כפי שהיתה רוצה להיות.

"המעריצים שחיפשו את בת דמותה של קתרין קיבלו אותה", אומר רג'נדרה רוי, אוצר הסרטים הראשי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה), שבשנה שעברה הציג רטרוספקטיבה של סרטיה של ביגלו. "פשוט הלכתי בעקבות התסריט המבריק של מארק", אומרת ביגלו על מארק בואל.

כבמאית שמתמחה בסרטי פעולה שבמרכזם גברים,­ ושב"מטען הכאב" היתה לאשה הראשונה שזכתה בפרס אוסקר לבימוי, ­ ביגלו, בת 61, מוזכרת לעתים קרובות יותר בשל מינה מאשר בזכות הסרטים שהיא מביימת. זה משגע אותה, היא אומרת, אבל היא יודעת שאין מה לעשות חוץ מאשר להחזיר את תשומת הלב אל הסרטים. כשמנסים להתקרב בזהירות אל חייה הפרטיים ולבקש שתספר, למשל, איך טיפסה על הר הקילימנג'רו, היא משדרת מיד קור.

"אי אפשר שלא לחלום על היום שבו כל העניין יהיה העבודה", אומרת ביגלו. לא קל למקד את תשומת הלב בעבודת הבימוי שלה ב"כוננות עם שחר", בין השאר משום שביגלו ובואל, שזכה בפרס אוסקר לתסריט על "מטען הכאב", הצליחו -­ ואולי הצליחו מעט יותר מדי - לחדש את השיח על השימוש שעושה אמריקה בעינויים כלוחמה בטרור. בסרטם, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין, שזכתה בגלובוס הזהב על תפקידה ומועמדת לאוסקר) משתמשת בשיטות "להעצמת חקירה" כדי לחלץ מידע מעצירי אל-קעאדה. הסצינות האלימות מוצגות ללא הצגת עמדה פוליטית מפורשת ויוצרות מעין מבחן רורשך קולנועי, שבו צופים שונים רואים מה שהם רוצים לראות. הגישה הזאת עוררה גל של ויכוחים ותלונות על המסר שמפיץ הסרט.

*****צילום: REUTERS

אך ביגלו אינה ששה לדון בעינויים במסעדה, היא אומרת, הן משום שהיא רוצה שעבודתה תדבר בעד עצמה, והן משום שהיא מודעת לכך שכל דבר שתאמר בפומבי יוסיף מן הסתם שמן למדורה (וגם משום שהיא אוכלת). ביום הקר הזה בלוס אנג'לס, מעל צלחת של מרק פטריות במסעדה מבודדת ליד מלהולנד דרייב, ביגלו רוצה לדבר על צוות הצילום של "כוננות עם שחר", אנשים כגון מעצב ההפקה ג'רמי הינדל.

הינדל היה מופקד על השחזור המדוקדק של המתחם שבו נמצא בן לאדן בפקיסטאן. התפאורה הרב-קומתית, שהוקמה במדבר בירדן, איפשרה לביגלו לצלם את יחידת אריות הים העורכת חיפוש בבית בכמה טייקים רציפים -­ "בתנועה פנימה כמו מים", כפי שהיא מנסחת זאת. "רצינו שהחדרים יהיו בגודל האמיתי שלהם", היא אומרת. "חללים דחוסים, צרים, מחניקים, שישפיעו על המשחק".

ביגלו מציינת גם את פול אוטוסון, עורך קול שיצר את מה שהיא מכנה "הסאונד החשאי" המלווה את המסוקים ששימשו בפשיטה (בראיון תיאר אוטוסון את הרעש ­- "קט קט קט" - בתור "שילוב בין חתול מגרגר לבין מכסחת דשא שקטה"). ביגלו אומרת: "פול שכר איש סאונד מפקיסטאן שהקליט את קולות השוק בעיירה שבה הסצינה היתה אמורה להתרחש. לא פגשתי אף אחד שעשה דבר כזה".

*****צילום: AP
מתוך "כוננות עם שחר" (למעלה) ומתוך "מטען הכאב" צילומים: אי־פי ורויטרסצילום: REUTERS

ואסור לשכוח את בילי גולדנברג, היא ממשיכה, משום שהוא זה שעזר לערוך כ-370 שעות צילומים לכדי סרט של שעתיים וחצי. וכמובן גם גרייג פרייז'ר, הצלם ה"מדהים" שלה, שהצליח לצלם את קטע הפשיטה בטכנולוגיית ראיית לילה אחרי שביגלו החליטה שהדרך היחידה להעביר את הרגע הזה באופן מציאותי היא לצלם אותו בחושך.

בואל, שהצטרף לפגישה, קוטע את דבריה בשלב זה. "קתרין, תני גם לעצמך קצת קרדיט", הוא אומר. "זה היה ממש סיכון.­ לא היה תקדים לשימוש בטכניקה הזאת­, ואת וגרייג קיבלתם עליכם את הסיכון הזה יחד". ביגלו אומרת בשקט, "זה נכון".

קשה לדמיין שבמאי אחר בשיעור קומה כזה (מכל מגדר) יבטל את עצמו כך. האמנים החשובים האלה בדרך כלל מזכירים בלית ברירה אחד או שניים מצוות הצילום, ומיד חוזרים לדבר על עצמם. ביגלו מדברת בגוף ראשון רק לעתים נדירות, ואדיבותה מפעימה. "היא אחת הבמאיות הנדיבות ביותר שראיתי אי פעם", אומרת איימי פסקל, יושבת ראש שותפה של סוני אנטרטיינמנט, החברה המפיצה את "כוננות עם שחר". "כל מי שעובד אתה פשוט מאוהב בה". בדרך כלל כשראשי אולפנים מדברים כך, הם אומרים זאת מן השפה ולחוץ. במקרה של ביגלו זו כנראה האמת.

הטריילר הרשמי לסרט "כוננות עם שחר"

ביגלו לא התכוונה לביים סרט נוסף על הצבא אחרי "מטען הכאב". היא פנתה תחילה ל"Triple Frontier", מותחן מבית פרמאונט על פשע וסמים בדרום אמריקה. כשהאולפן הקפיא את הפרויקט, החלו ביגלו ובואל לעבוד על סרט על המצוד הלא-מוצלח אחר בן לאדן בהרי אפגניסטאן. אחרי שבן לאדן נלכד ונהרג עברו השניים מיד לסיפור אחר, ובואל, שעבד גם כעיתונאי פרילנס, בירר איך אותר בן לאדן בסופו של דבר. "רציתי להכניס את הצופים לנעלי הגברים והנשים שהיו מעורבים בחיפוש,­ לספק להם הצצה אל המסירות והאומץ שלהם ואל הקורבנות שהקריבו", אומרת ביגלו.

רוי, האוצר ממומה, אומר שהתרשם ממידת ההתאמה של "כוננות עם שחר" לשאר סרטיה של ביגלו. "הקו שעובר בעבודה שלה הוא לא אלימות, כפי שכמה אנשים טוענים, אלא דבקות במשימה", הוא אומר. "בסרטים שלה רואים שוב ושוב אנשים, לעתים קרובות צעירים, שדבקים במסירות במשימה שקיבלו עליהם". הוא חוזר עד ל"The Set-Up", סרט קצר של 17 דקות שביגלו עשתה ב‑1978 במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, ואומר שהוא מזהה "נתיב התפתחות ברור".

ב"The Set-Up" צילמה ביגלו שני אנשים מכים זה את זה מכות רצח, והוסיפה פסקול ובו שני חוקרי סמיוטיקה מנתחים את התמונות. ב"נקודת פריצה" מ‑1991 קיאנו ריבס יוצא למרדף עיקש אחר כנופיה של גולשים שודדי בנקים. מותחן הצוללות שלה מ‑2002 "19‑K", שכמו "כוננות עם שחר" היה מבוסס על אירועים מציאותיים, מתאר קברניט סובייטי (הריסון פורד) הנחוש בדעתו לערוך בדיקת טילים, ויהיה המחיר אשר יהיה.

ביגלו גם אוהבת לשלב בין סוגות, ו"כוננות עם שחר", שאפשר לתאר אותו כשילוב בין סרט עלילתי לבין סרט תעודה, אינו יוצא מכלל זה, לדברי רוי. "ימים משונים" (שהפיק בעלה לשעבר, ג'יימס קמרון) הוא דרמה משטרתית עם טוויסט של מדע בדיוני; "נקודת פריצה" משלב סרט גולשים (במונטאז'ים רבים של גלישה על גלים) ומותחן מרדפים, ו"Near Dark" מ‑1987 הוא סרט אימה על ערפדים ומערבון בעת ובעונה אחת. "היא תמיד יוצרת שיח, וזה מה שקורה בקולנוע איכותי", אומר רוי.

כשאני מנסה להעלות את העניין הזה באוזני ביגלו, היא מפגינה אי נוחות. אולי היא פשוט עייפה; בתקופה האחרונה היא מרבה להתראיין על הסרט, לרגל עונת הפרסים. ואולי היא פשוט אדם חזותי יותר מאשר מילולי. "קשה להסתכל על עצמי דרך עדשה כזאת", היא אומרת וכובשת את ראשה בידיה. היא מתבדחת ומשנה את הנושא, בדרך שנדמה שהיא המועדפת עליה כשרצונה להסיט מעליה את תשומת הלב: "לענייננו".

אבל ביגלו, שהתחילה את דרכה כציירת ועברה לקולנוע בהשפעת במאים כגון סם פקינפה, מתעוררת לחיים כשהיא מדברת על טכניקות קולנועיות. כך למשל היא אומרת על קטע המרדף הרגלי מ"נקודת פריצה", אחד הסרטים הפופולריים ביותר שלה, אף שאינו נחשב לאיכותי מבחינה אמנותית: "השתמשנו ב'פוגו קאם', מצלמה שמחוברת למקל, שיש בה ג'יירוקסקופ לייצוב. התלהבתי נורא מהאפקט שנוצר, הפריים פשוט התעורר לחיים".

ביגלו מבחינה שכל הנוכחים מרותקים אליה וחוזרת לנימה השקטה שלה. "טוב", היא אומרת, "לענייננו".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ