מסע הנקמה של ג'יימי פוקס

ג’יימי פוקס , המגלם ב“ג’אנגו ללא מעצורים” צייד ראשים שהורג מבוקשים לבנים, מספר למה הוא מצדיק את השימוש במלה “ניגר” בסרט ומדוע הוא לא סולח לבוש

זאן ברוקס, גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאן ברוקס, גרדיאן

באמצע שנות השמונים הלך הנער הפסנתרן אריק בישופ להופיע בפני קהל לבן ועשיר בעיר מולדתו טרל שבטקסס. חברו ללימודים של בישופ הסיע אותו אל הבית, אבל התבקש להישאר בחוץ ונאלץ לחכות במכונית עד סוף ההופעה. "אני לא יכול להרשות ששני 'ניגרז' ייכנסו אלי הביתה בבת אחת", הסביר בעל הבית.

אם לחיות טוב זו הנקמה הטובה ביותר, אריק בישופ יכול להיות מופת לנקמה. בגלגולו ככוכב ההוליוודי ג'יימי פוקס, הוא זכה בפרס גראמי על הישגיו בתחום המוסיקה ובפרס אוסקר על משחקו. סרטו האחרון הוא הדובדבן שבקצפת של מסע הנקמה הזה, שכן הוא עוסק בעבד משוחרר שיוצא לפעולת תגמול. אלא שמתנגדי הסרט רואים את הדברים אחרת. לדידם "ג'אנגו ללא מעצורים" (המועמד לחמישה פרסי אוסקר ובהם לסרט הטוב ביותר) אינו אלא פרויקט מפוקפק נוסף, סוג חדש של ניצול. סרט חדש הפועל לטובת המעסיקים הלבנים העשירים.

"ג'אנגו ללא מעצורים"

ב"ג'אנגו ללא מעצורים", בבימויו הבוטה של קוונטין טרנטינו, פוקס הוא צייד ראשים שחור שהורג מבוקשים לבנים תמורת שכר. הדרמה מדלגת מטקסס למיסיסיפי על סף מלחמת האזרחים, בשילוב כפוי ועקוב מדם של מערבון ספגטי משנות השישים וסרט על ניצול עבדים משנות השבעים. הסרט גם בועט בכמה קני צרעות. בשבועות האחרונים ספג הסרט ביקורת על השימוש בשפה גזענית ועל הטיפול השטחי בחומר הנפיץ. הבמאי ספייק לי טוען שהסרט "מתייחס אל אבותי בזלזול", ומסרב בעיקרון לצפות בו. בהמשך צייץ בטוויטר, "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה". בדברים שאמר הוא גם רומז שלא יאה שטרנטינו הוא שמספר את הסיפור.

פוקס מחזיק את מכשיר הטלפון שלו בידו, כובע המצחייה שלו נטוי על צדו. 
זה עתה נכנסתי לחדר וכבר הוא משיב אש ומגונן על הסרט במלוא הקיטור. "השאלה מבחינתי היא מה המניעים של ספייק לי", הוא אומר. "הוא לא אוהב את וופי גולדברג. הוא לא אוהב את טיילר פרי. הוא לא אוהב אף אחד. לדעתי הוא גמר את הקריירה שלו. כלומר, אני מכבד את ספייק, הוא במאי פנטסטי. אבל הוא נראה קצת מפוקפק כשהוא קוטל את העמיתים שלו מבלי לצפות בסרט. בעיני זה חוסר אחריות".

חוץ מזה, הוא מוסיף, תולדות עולם הבידור רצופות אנשים לבנים שסיפרו סיפורים שחורים, וזמרים לבנים ששרו שירים שחורים. לפעמים זה טוב ולפעמים זה רע. "אבל מוכרחים לבחון כל מקרה לגופו. כשפט בון שר גרסאות כיסוי לליטל ריצ'רד, חשבנו, מה? אין לו שום חוש לזה. Good Golly Miss Molly? ממש לא. אבל אי אפשר להגיד שאמינם לא מדליק כי הוא לבן או שאלוויס פרסלי הוא לא ממזר בן זונה, או שקוונטין טרנטינו לא יכול לעשות כל מה שמתחשק לו; ועוד איך הוא יכול".

השחקן מודה שהיו לו הסתייגויות משלו, שהיה צריך להתגבר עליהן. אבל דעתו נחה בזכות המוניטין של הבמאי והנוכחות של שחקנים מהשורה הראשונה. ליאונרדו דיקפריו מגלם את קלווין קנדי, בעל המטע הסדיסטי, המחייך אל עדשת הזום. סמואל ל' ג'קסון הוא סטיבן, "עבד הבית" חורש הרע והרואה כל: הדוד טום בגרסה מרושעת. שני הגברים יכולים להיתפש כאב-טיפוסים דרומיים מהסיוטים; רוחות רפאים פרועות בשולי ההיסטוריה האמריקאית. אבל פוקס חי בשלום עם הגישה הבסיסית של טרנטינו. אם יש ב"ג'אנגו ללא מעצורים" מרכיבים מרגיזים, אין לו בעיה עם זה: "אתם אמורים להתרגז".

פוקס נולד בטקסס ב-1967 וגדל בעיקר אצל סבתו מצד אמו, שהיתה לו לדבריו מקור השראה. בשנות ההתבגרות שלו הוא היה נער מקהלה, פסנתרן קלאסי ושחקן פוטבול בנבחרת התיכון. בשנות העשרים עבד כמוסיקאי (הוא הוציא ארבעה אלבומים מאז) וכאמן סטנד אפ במועדונים בלוס אנג'לס. במופעי הסטנד אפ היה מחקה את רונלד רייגן ואת סמי דייוויס ג'וניור. בבדיחות שלו סיפר שביל קלינטון הוא בעצם הנשיא השחור הראשון של אמריקה ושמייק טייסון מזכיר פיטבול לא מאולף שמתפרע בסלון. ההזדמנות הגדולה שלו הגיעה כשהצטרף לשחקני תוכנית המערכונים הטלוויזיונית "In Living Color".

פוקס מסביר ששינה את שמו כדי להשיג שיבוצים טובים יותר בחוגי הסטנד אפ: שחקניות היו בדרך כלל מוזמנות לעלות לבמה מוקדם יותר, ושם שיכול להתפרש כשם של אשה היה עשוי לספק לו יתרון. התכסיס השתלם וסייע לו להיהפך לכוכב. "In Living Color" סללה לו את הדרך לתפקידים קולנועיים לצד רובין ויליאמס, ויל סמית ואל פאצ'ינו. הוא היה מועמד לאוסקר על תפקידו בדמות נהג המונית במותחן של טום קרוז, "הנוסע", ובהמשך זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על החיקוי המרשים של ריי צ'רלס בסרט על חייו מ-2004 בבימויו של טיילור הקפורד. המשחק עשה לו טוב, אם מביאים בחשבון שזו לא היתה ברירת המחדל שלו.

"נכון", הוא מודה, "זאת לא היתה התוכנית. עשיתי מוסיקה וסטנד אפ ואז הגיעה 'The Living Color' ופתאום התחילו להציע לי תפקידי משחק מעניינים. הייתי צריך ללמוד להתייחס לזה בכבוד. בהתחלה חשבתי: 'טוב, מגניב'. אבל אחר כך, ב'ריי', הייתי מוכרח להתייחס לזה ברצינות, הייתי מוכרח להכיר בחשיבות של הבחירה הזאת. ואני שמח שעשיתי את זה. כי אם הייתי ממשיך לעשות מוסיקה בשנות התשעים או מתי שלא יהיה, סביר להניח שהייתי עכשיו שר בשיט תענוגות. 'שלום לכולם! אתם בטח זוכרים את השיר הבא מ-1989'".

אני רואה את חייו של פוקס כמופע ענק של גלגול מחדש; בריחה מהעבר שבו ניגן בפסנתר לגזענים במולדתו. אבל השחקן מתנגד לניתוח הזה. למרות הכל, הוא עדיין אוהב את טקסס. "זה נכון מה שאומרים על טקסס, או על הדרום, אבל זה מה שזה. קיבלתי חינוך נהדר ולמדתי להסתדר, לעשות מה שצריך בתור צעיר שחור שגדל בדרום. שמע, הופעתי באיצטדיון הקאובויס החדש לפני כמה זמן. היו שם טי-בון פיקנס, ג'ורג' בוש הבן, ג'רי ג'ונס. פגשתי את האנשים האלה כאנשים רגילים, מחוץ לעולם הפוליטיקה, והבנתי שהם אנשים נפלאים. הם בדיוק כמוני וכמוך".

קשה להאמין שהוא מדבר ברצינות. אני מודה שבוש מצטייר לי יותר בתפקיד בעל המטע קלווין קנדי, המחייך ממרפסת ביתו בעוד העבדים עושים את העבודה.

"כן", אומר פוקס. "אבל אתה לא מכיר אותו. יש הבדל בין האיש לבין הפוליטיקה שלו. אני לא סולח לג'ורג' בוש על הדברים שהוא עשה בפוליטיקה, אבל אני מדרג אנשים על פי הרושם שאני מקבל כשאני פוגש אותם. זה לא ישנה את עמדתי מדמוקרטי לרפובליקני, אבל זאת הקבוצה שהוא משחק בה. יש להם ערכים אחרים, דרכי פעולה אחרות. אבל זו אחווה טקסנית: אין דברים כאלה".

פוקס בודק את הטלפון שלו ומרים אלי מבט. "אתה מגיב מהבטן", הוא אומר. "כמו שאנשים מגיבים ל'ג'אנגו ללא מעצורים'. הם מגיבים תגובה אוטומטית לעבדות, הם מגיבים תגובה אוטומטית למלה 'ניגר'. אבל אני בא מהדרום ושם המלה הזאת צמחה. בגלל זה יש לי יתרון בתחום הזה. אני מכיר אנשים כמו סטיבן. אני מכיר אנשים כמו קלווין קנדי. ניגנתי במסיבות גבינה ויין לפני אנשים שקראו לנו ניגרז. אבל סבתא שלי עבדה כל חייה בתור משרתת והיא לימדה אותי כמה אמיתות. למדתי את הלקחים האלה ולמדתי אותם בדרום, ועשיתי את זה כמו שצריך. עכשיו, כשאני חוזר לטרל, כל האנשים יוצאים מהבתים. אני בחור מעיירה קטנה שהצליח".

אני תוהה איך היתה סבתא שלו מתרשמת מ"ג'אנגו ללא מעצורים". סביר להניח שצורת הדיבור, קודם כל, היתה גורמת לה להתקף זעם, לא? "לא, לא, סבתא שלי היתה מקללת כמו בשוק. 'ניגר, אם לא תביא את התחת הקטן שלך לכאן, אני ארביץ לך עד שתראה כוכבים'. 'ג'אנגו' לא היה מזיז לה".

פוקס מודה שכשאימץ את שם הבמה שלו, היתה לו תחושה של מלאכותיות. זו היתה תחפושת, פוזה, כרטיס קסמים שפתח לו דלתות. אבל היום הוא מרגיש שזה מתאים לו הרבה יותר. הוא היה אריק בישופ בטקסס ועכשיו הוא ג'יימי פוקס בהוליווד, ורק מעטים זוכרים את שמו הקודם.

הוא מהרהר לרגע. "אחותי לא קוראת לי ג'יימי פוקס אף פעם", הוא אומר לבסוף. "אחותי שונאת את ג'יימי פוקס. היא אומרת לי: 'אתה אריק בישופ. אל תבוא אליי עם הקשקוש הזה, ג'יימי פוקס'. היא גם תשמח כשההמולה של 'ג'אנגו ללא מעצורים' תירגע, 'אז תחזור להיות פשוט אתה'. זה מרענן, הגישה שלה. היא אף פעם לא התרשמה מההצלחה או מהעדר הצלחה".

פעם, לפני מחצית מחייו, היה לפוקס מערכון על התפקידים שאנחנו משחקים בחיים. כולם צריכים לעשות הצגה, אמר. אבל הרף גבוה יותר כשמדובר באפריקאים-אמריקאים. הם צריכים לתת מופע כמו שחקנים זוכי אוסקר, ולהתקבל כלבנים כדי לשרוד.

"זה נכון, אין מה לעשות", הוא אומר. "בתור אמריקאי שחור, כשאתה יוצא מהבית, אתה לובש דמות. בבית שלי אני סופר-שחור. אבל זה שחור מדי בשביל המשרד, אז אתה ממתן את זה. אתה חוזר הביתה ואתה עייף: ‘וואו, הייתי צריך להיות לבן שמונה שעות היום’. מישהו אחר אומר: 'זה עוד כלום. אני הייתי צריך להיות לבן שתים עשרה שעות כי היתה לי גם פגישה בערב'. זו מין בדיחה, אבל יש בה אמת. כדי לפלס לך דרך אתה צריך למתן קצת את העובדה שאתה שחור. זה הלקח שלמדנו".

אבל בימינו זה כבר פחות ככה, לא? אריק בישופ לשעבר מושך בכתפיים ומחייך. "פחות, אולי קצת פחות. אנחנו הולכים ומתקדמים", הוא אומר. "העולם מתפתח".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ