בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצגת הקולנוע האחרונה של חוני המעגל

בובמה צור, ספיידרמן, ברוס לי ובאסטיונר משוק הכרמל - כולם מככבים ב”The End”, הפרויקט החדש של חוני המעגל. במופע, המשלב קטעי סרטים עם מיצג ואמנויות לחימה ויעלה מחר בהבימה, נפרד האמן מבתי הקולנוע השכונתיים של פעם

12תגובות

ונדר וומן ממלאת את המסך, ספיידרמן מזנק בעקבותיה, אבל בומבה צור מתעלם מהזוהר האמריקאי הזה, ואפוף אבק הוא מתחיל לחצוב באספלט של רחוב אלנבי. ברוס לי משתלט על המסך בסדרה של תנועות קראטה, שברוח הזמן מקפיצות מיד לתודעה כוכב פוליטי מקומי ועכשווי, אבל למרבה המזל הדמויות הנשיות הבלתי נשכחות של ג'ק למון וטוני קרטיס מ"חמים וטעים" ממהרות לכבוש את המסך ודוחקות הצדה כל מחשבה על פוליטיקה. האחות בעלת הרטייה הלבנה מהסרט "קיל ביל" שורקת להנאתה ומכינה את נפשם של הצופים למרחץ דמים צפוי, ואילו ג'נט לי בסצינת המקלחת המפורסמת מ"פסיכו" מממשת את ההבטחה במינימליזם אלגנטי.

עשרות רבות של קטעים מתוך סרטים ישראליים, הוליוודיים ואחרים מציפים בזה אחר זה את המסך, אך התרחשות ערה מתקיימת גם לפניו, על הבמה. גברים ונשים בתלבושות תיאטרליות מתחלפות עולים ויורדים מהבמה, רוקדים, נעים, נתלים מרצועת בד המשתלשלת מהתקרה ומתכתבים עם הסרטים המוקרנים מאחוריהם. אחד מהם עומד ומנגן בקונטרה בס, אחרת שולחת בזה אחר זה אגרופים נזעמים אל שק איגרוף התלוי לפניה, ואשה נוספת בשמלה שחורה מבריקה מלהטטת בשתי אלות המחוברות זו לזו בשרשרת ברזל.

אורי גרשוני

את השנה האחרונה הקדיש האמן הרב-תחומי חוני המעגל לפרויקט "The End", המוקדש לקץ עידן בתי הקולנוע העירוניים של פעם, לפרידה מתרבות קולנועית שכנראה כבר לא תחזור. אחרי שהציג תערוכה תחת שם זה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ועל גבי אוטובוסים, הוא יעלה מחר (רביעי) את המופע החגיגי בתיאטרון הבימה, ובחודשים הקרובים ימשיך להציגו בתיאטרון הסמטה. במקביל, הוא משלים בימים אלה את העבודה על סרט דוקומנטרי שאף הוא נקרא "The End" ומוקדש לפרידה מבתי הקולנוע העירוניים, השכונתיים, שעיצבו את ההווי התרבותי של המוני תל-אביבים לאורך עשרות שנים.

"אני גדלתי בשכונת שבזי, והקולנוע האגדי שלנו היה 'עדן', שהיו לו שני חלקים - קולנוע חורפי וקולנוע קיצי. היה אולם אחד פתוח לקיץ, ואולם סגור לחורף", מספר חוני המעגל בראיון שהתקיים השבוע בדירתו התל-אביבית. "בנייתו של 'עדן' הסתיימה ב-1913, כלומר לפני מאה שנים בדיוק, ולכן החלטתי להעלות את ‘The End’ דווקא עכשיו. אנחנו נמצאים עכשיו בסוף עידן בתי הקולנוע. היום כל מה שנשאר זה אולמות בגודל בולים".

את פני הבאים בהבימה תקבל חלק מהתערוכה "The End" שהוצגה במוזיאון ינקו דאדא. כרזות של סרטים רבים ייתלו זה לצד זה על חבלי כביסה, מוזמנים להתנופף ברוח, ושטיח אדום שעליו מוטבעות דמויותיהם של הכוכבים הקולנועיים הגדולים - המפרי בוגרט, מרילין מונרו, בריז’יט בארדו ורבים אחרים – יזמינו את הקהל לדרוך עליהם בדרך לכניסה לאולם.

קולאז' הסרטים שיוקרן על המסך (שאותו ערך רוני הרמן) כולל לדברי חוני המעגל יותר ממאה קטעי סרטים, שנקשרו זה לזה בעריכה כך שיקבלו משמעות חדשה. "אני עובר למשל מ'עשרת הדיברות' של ססיל ב. דה מיל, שבו צ'רלטון הסטון מרים יד והים נפתח לפניו, אל הקטע שבו בומבה צור עומד וקודח את תעלת בלאומילך. יצרתי כך דו-שיח חדש, פרודיה על הפתטיות של הסרטים שהיו פעם, חיבורים בלתי אפשריים שמציגים את הפלא הקולנועי", הוא מסביר.

לסצינת האמבטיה מתוך “פסיכו” של היצ'קוק, למשל, הצמיד חוני המעגל את המוסיקה המוכרת מתוך הסרט “הגשר על הנהר קוואי”. "יצרתי כך מתח עם מוסיקה אחרת", הוא מציין. "שיחקתי פה עם המוסיקה, עם הסרטים ועם הז'אנרים השונים, ויצרתי כשעה של ערבול סרטים. במקביל יש כל הזמן התרחשות על הבמה. ככה אני עובד תמיד, כשהקולנוע הוא חלק מהתפאורה שלי. כמחווה לסרט 'השור הזועם', למשל, הבאתי אלופת איגרוף, כדי שתנהל לי קרב איגרוף על הבמה לצד הקרנת הקטע מהסרט, והבאתי אלופה באמנויות לחימה, שמופיעה עם כל המכשירים שלה לצד קטעי הסרטים מהז'אנר הזה".

דניאלה מיסן

"The End" הוא מחווה של אהבה למדיום הקולנועי, מבהיר חוני המעגל. "אני מאמין בנוכחות, אני מעתיק דברים, אני שונא תיאטרון – כל התיאטרון שלי זה דימויים – ואני חולה על קולנוע, למרות שאני בכלל אמן פלסטי. אני מעתיק פיסות חיים. למופע הזה לקחתי למשל גם בעל בסטה משוק הכרמל, שאהבתי את הצליל שלו. אז אני שם גם אותו על הבמה, והוא שר שם 'הלו בקילו יא בטטה' - זה נורא התאים לי על רקע הסרטים הבנאליים והפתטיים של ג'ורג' עובדיה, עם גילה אלמגור והאחרים, שהיו צועקים במקום לדבר. אבל המופע הזה הוא קודם כל כמיהה לבתי הקולנוע של פעם. אני גדלתי על הסרטים של ראג' קאפור, על זה שכל האולם שר יחד אתו את 'איצ'יקידנה'. זו מחווה של געגוע לעידן הזה שנגמר, מחווה שנוגעת גם באסתטיקה של הקולנוע".

מצוקה כלכלית

חוני המעגל מתגורר בדירה צנועה בבית באוהאוס תל-אביבי טיפוסי. כבר בכניסה לדירה מקבל את פני הבאים השילוב המפתיע של דת וקולנוע, שבצלו גדל אמן הדאדא הרב-תחומי הזה. כרזה של הסרט "ז'יל וג'ים" תלויה מול דלת הכניסה, ומניחה לעיניה היפות של גיבורת הסרט לבחון את הבאים. בה בעת, על כוננית הניצבת לא רחוק משם מונח שלט צנוע, שבו כתובת בשחור ואדום על רקע לבן: "1 אלוהינו".

כבר בתחילת הראיון מודיע חוני המעגל כי אין לו כל כוונה לדבר על חייו הפרטיים ומזהיר כי שאלות שאינן נוגעות לאמנות שלו - לא ייענו. בהמשך, כאשר הוא נשאל מתי נולד, הוא שולף את הקוצים. "זה בכלל לא חשוב, למה את שואלת?", הוא נוהם. עם זאת, כשהוא מתבקש לספר על הילדות שלו בצל קולנוע “עדן”, הוא מתרכך ומתרצה.

"בשנות ה-50, כילד, הייתי הרבה בקולנוע ‘עדן’, וגם ההורים שלי והסבים שלי היו שם", הוא מספר. "סבא רבא שלי בנה את בית המשפחה בנוה צדק, וגם את בית הכנסת שלנו. אני בא ממשפחת רבנים. אמי, למרות שהיתה דתייה, היתה מנויה על המגזין 'עולם הקולנוע', עם הכתבות של ג' עיטור. כך שאצלנו בבית לראות סרטים זה היה חובה. זה היה הסדר - והפרתו. אמא שלי הלכה לבית כנסת, אבל פעמיים בשבוע היה צריך ללכת לקולנוע, זה היה קודם הקודשים".

למרות המצוקה הכלכלית שבה היתה נתונה המשפחה, ההורים לא ויתרו על ביקור קבוע פעמיים בשבוע בבית הקולנוע. גם הילדים הלכו בעקבותיהם, אבל בגלל העוני, הם לא היו קונים כרטיס, אלא מתפלחים לקולנוע. "ההתפלחות הזאת לקולנוע זה חלק מההווי שנבנה אז סביב בתי הקולנוע, וזה אחד הנושאים שהסרט התיעודי שלי עוסק בהם", אומר חוני המעגל.

לקראת העלאת הפרויקט "The End" במוזיאון ינקו דאדא

"'עולם הקולנוע' היה מסתובב אצלנו בבית יחד עם ספרי התפילה, וככה ידעתי מי זאת אליזבט טיילור ומי זה ריצ'רד ברטון. אמא שלי מצד אחד סגדה לריצ'רד ברטון, ומצד שני סגדה לקדוש ברוך הוא", הוא מציין. "כוכבי הקולנוע היו האלילים שלנו".

למרבה הפלא, לא היתה תחושה של סתירה בין הדת לקולנוע בבית שבו גדל. "כי אמי היתה מוכנה לעבור על חלק מהחוקים למען הקולנוע. לא ביום שישי, אז היה דום שתיקה, אבל במוצאי שבת, ברגע ששלושה כוכבים היו יוצאים, היינו הולכים ישר לקולנוע", הוא מבהיר. "אבי התפקר, והוא זה שהשפיע עלינו לעזוב את הדת. וככה גדלנו על קולנוע, זה היה הבילוי המרכזי שלנו. אנחנו עשרה ילדים, ואני בן הזקונים, וכאשר האחים הגדולים שלי היו בצבא, ביחידות קרביות, הם היו הולכים לקצין העיר להשיג כרטיסים והיו לוקחים אותי אתם לקולנוע".

לאורך השנים הוא הלך והתנתק מן הדת, והיום לדבריו נותרה בו בעיקר האהבה העזה לזמירות. "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי", הוא אומר, ומציין את שמותיהם של משה קוסביצקי, יוסלה רוזנבלט והרב שלמה קרליבך כמי שהוא נהנה להאזין להם. אבל כיום הוא מרגיש רחוק מאוד מהדת. "אני אפיקורוס, אבל אני מאמין באוטוסוגסטיה", הוא מצהיר, ונסחף לנאום נלהב על השפעתה של הדת על האמנות שלו ועל ההתנגדויות הרבות שגררו לאורך השנים ההתייחסויות הפרובוקטיביות שלו לנושאים הקשורים בדת.

"היו לי המון בלגנים בראש. מצד אחד, אצלנו האמא קבעה את המדיניות, ומצד אחר האבא הכניס את האינטלקט, הוא בא כסופר אינטלקטואל ממשפחת רבנים, ואמר לנו 'מה לך עבודת האלילים הזאת'. אבל מכיוון שכולנו כיבדנו את האמא, נוצר כאן קונפליקט סביב הדת, שבא לידי ביטוי באמנות הגלובלית שלי. הרי האמנות מתנקזת בסך הכל לדבר פילוסופי עמוק אחד – אתה יורק החוצה את מה שספגת בילדות. אז באמנות שלי עשיתי מזה סאטירה – 'אל תגדלו פאות נגד הפצת כינים', או ששמתי בחורה בארון הקודש ואמרתי 'ברוך שעשני אשה כרצונו'. אבל אז, בעקבות זאת, לאט לאט, הפסיקו להזמין אותי לפסטיבל ישראל".

פרויקט גרנדיוזי

חוני המעגל הציג עד כה כ-40 תערוכות יחיד, השתתף כ-20 פעם בפסטיבל עכו, והעלה כמה מופעים בפסטיבל ישראל. הוא ייסד את קבוצת האוונגרד "סמרטוט" הפועלת מאז שנות ה-80, את עמותת אמני הפרפורמנס ואת פסטיבל הדגנרטים השנתי בסינמטק תל אביב, והקים את גלריה שלוש ואת המקלט לאמנות עכשווית בנוה צדק. במקביל, יצר סרטים עלילתיים, דוקומנטריים ועבודות וידיאו. הממסד הישראלי תומך בפרויקטים שלו שוב ושוב, אך במקביל, נרתע מפניו ומפנה לו גב.

"בשנת 2000, כשהזמינו אותי לטריאנלה לפיסול במוזיאון חיפה, צלבתי שם בחורה יפה וסקסית כקורבן המילניום והעמדתי מולה כיתת יורים, כי האשה היא הקורבן של הגבר הישראלי הפנאטי והפרימיטיבי, שמכה אותה ועושה בה שפטים. היא היתה מבחינתי הקורבן של המילניום, התשובה שלי לישו, אבל אז הורידו לי את זה, אחרי שהנוצרים כמעט שרפו את המוזיאון, ואני נסתי משם ולא קיבלתי גיבוי מאף אחד", הוא מספר.

"וכשערכתי את הסעודה האחרונה בכיכר ציון בירושלים, הגיעה תלונה מהוותיקן. כך שכל הזמן יש תלונות נגדי, וכך קורה שאני עושה פחות ופחות את הדברים שאני מאמין בהם. לאט לאט אני כבר לא בפסטיבל ישראל, לאט לאט אני כבר לא בעכו, כי גם שם כבר אומרים 'חוני עם הפרובוקציות שלו'. בכלל, החיים שלי הם קומדיה של טעויות. אני לא יודע אם אני מציאות או אני אשליה אופטית. אני ממש לא יודע. אני נוגע בעצמי ולא יודע אם אני בכלל חי במציאות".

לשנה הבאה הוא מתכנן פרויקט גרנדיוזי במיוחד. "אני חולה קולנוע ומתעד אובססיבי, וכבר שנים שאני יורד יום יום עם מצלמה לים. וכך יש לי כאלף שעות מצולמות של תל אביב מ-30 השנה אחרונות", הוא אומר. "אז אני רוצה לעשות שיא גינס לסרט הארוך ביותר בעולם. זה יהיה סרט תיעודי באורך של יותר מ-200 שעות, והוא יוצג בסינמטק בשיתוף קרן רבינוביץ' וסינמטק תל אביב. הוא יראה את תל אביב, איך הנוף האורבני שלה משתנה, איך הגנים מפנים בה את מקומם ל'נלבישך שלמת בטון ומלט', איך היא מתכסה אט אט באספלט, בבטון ובמגדלים, איך חופי הים שלה משתנים, איך האנשים מתבגרים מול המצלמה, והטיח מתקלף. אני רוצה שיבואו נציגים של גינס, וזה יהיה הסרט הארוך בעולם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו