וידוי בשיעור נהיגה: סרט חדש לענת צוריה

סיפורה המטלטל של מצרייה שהתגלגלה לישראל נחשף באוזני המורה שלה לנהיגה בסרט השיעור. הבמאית ענת צוריה מספרת איך היא עצמה התחתנה עם האויב האידאולוגי ולמה סרטה הבא יעסוק בהתאבדות אחיה, האמן יוטה סאן

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נירית אנדרמן

אחרי טרילוגיה קולנועית דוקומנטרית מרשימה, שבה עסקה באופן שבו הדת היהודית מתייחסת למיניות הנשית ("טהורה"), כובלת נשים במערכת משפטית לא שוויונית ("מגורשת"), ומדכאת את מי שמנסות לחרוג מהפקיד המיועד להן בחברה ("סוררת"), חוזרת עכשיו ענת צוריה עם פרק חדש בפילמוגרפיה שלה. בסרטה החדש, "השיעור", היא אמנם מתרחקת מהדת, אבל ממשיכה לבחון בעין ביקורתית וביד עדינה את מצבן של הנשים בחברה הישראלית. התוצאה היא סרט מטלטל, שלא רק משרטט נתיב מעורר השראה לעצמאות נשית, אלא גם עוקב אחר סיפור חיים לא ייאמן של גיבורה שהחיים הציבו לפניה אינספור מכשולים.

"השיעור" מחזק את מעמדה של צוריה כאחת הקולנועניות המרתקות הפועלות בישראל, ומשמש הוכחה נוספת לעוצמה הטמונה לא פעם בשילוב אלמנטים הלקוחים מהקולנוע העלילתי והתיעודי. במרכזו של הסרט - שישודר ביום רביעי בערוץ יס דוקו והחל בשבוע הבא יוצג בסינמטקים של תל אביב וירושלים – ניצבת לילה איברהים מוסא, ערבייה ירושלמית, מוסלמית ממוצא מצרי, שכבר בגיל 14 נישאה לאיש. הוא קרע אותה ממשפחתה, לקח אותה עמו ממצרים לישראל, התיישב אתה בארץ זרה, וכעבור שנים השליך אותה מביתו יחד עם שלושה ילדיהם הקטנים, אל הרחוב. לילה, נטולת משפחה זמינה ותומכת, נאלצה בעקבות כך לצאת למסע של הישרדות ועצמאות – מסע מאתגר למדי במציאות הישראלית, למי שהיא לא רק אשה, אלא גם ערבייה, חסרת השכלה, נטולת בית ומפרנסת יחידה.

מה שתומצת כאן לפיסקה אחת דחוסה ועגומה, הוא רק חלק ממסלול הטרגדיות של לילה, הנפרש לפני הצופים בסרט בהדרגה, בעדינות רבה ובאופן מקורי: באמצעות שורה של שיעורי נהיגה שהאשה הזאת לוקחת. חלל המכונית נהפך אט אט לתא הווידוי שלה, ונימר, המורה לנהיגה, נהפך לכומר המוודה, לאוזן הקשבת, למי שלפניו היא מסכימה להיפתח ולהתקלף משכבות המגן שלה. במקביל, עוקב הסרט אחר מערכת היחסים הסבוכה של לילה עם אחת מבנותיה, הגר, שלמורת רוחה של אמה חיה עם בן זוג ישראלי ונטמעת בהוויה הישראלית. פרט מיתוסף לפרט, סיפור מתחבר לסיפור, ודמות נשית שהיא מעין מקבילה עכשווית לאיוב המקראי, הולכת וממלאת את המסך. היא מוכה וחבולה, אך מתעקשת להמשיך ולהיאבק.

"אחרי 'סוררת' עשיתי תחקיר גדול שעסק בהפרדה המגדרית ובאובססיית הצביעות של הדת הפונדמנטלית", מספרת צוריה בראיון שהתקיים בשבוע שעבר. "בתחקיר הזה הבנתי שהיום, בחלק מהעולם היהודי הדתי, יש ניסיון להגדיר נהיגה של נשים כדבר לא צנוע. בתחילה חשבתי לעשות את הסרט על זה, על סצינת הנהיגה בירושלים, אבל אז, כאשר לילה, שהיא חברה שלי, סיפרה לי על סיפור הנהיגה שלה שהסתבך, מצאתי עצמי נמשכת לסיפור שלה יותר ויותר".

בסרט מספרת לילה כי היא לקחה כבר כ-200 שיעורי נהיגה, ועדיין לא הצליחה להגשים את חלומה ולקבל רישיון. "לצד סיפור חייה יוצא הדופן, עניינה אותי העובדה שהנהיגה היתה דרמטית מאוד בחייה", אומרת צוריה. "הבנתי שדרכה אוכל להעביר בצורה חזקה את התחושה שלמרות הכל, משהו בחייה תקוע וכאוטי, שהיא לא מסוגלת לנהוג ונעולה בתוך זה. היא כמעט שם – אבל זה לא קורה".

להטריד את הצופה

שיעורי הנהיגה איפשרו לצוריה לבנות דיוקן מרתק של אשה פגועה, נבגדת ולמודת טראומות, אך בו בזמן חזקה באופן מעורר השתאות. "זו אשה שעברה מערך של בגידות, המון בגידות, ואפשר היה להגדיר אותה כקורבן האולטימטיבי כמעט. היא איבדה כמעט את כל משפחתה, נקרעה ממולדתה, והיא חווה חוויה של שכול אימננטי. חוץ מסיפורים של ניצולי שואה, מי מכיר סיפורים כאלה בימינו? כשהגיעה לפה, היא ניסתה להקים כאן משהו חדש, אבל בסופו של דבר גם הילדה שלה, שגדלה בתוך הטראומה הזאת, נהפכה לסוג של קורבן. ולמרות זאת, בתוך כל זה, לילה מציגה דיוקן אחר של קורבן. היא אשה שמוכנה ללכת עד הסוף בגילוי העצמי שלה, אשה שבנתה לעצמה יכולת ניסוח יוצאת דופן, ובעיקר אשה שבנתה את עצמה מחדש, המציאה את עצמה. אותי זה מאוד הרשים".

הסרט מתרחש בירושלים, עיר מגוריהן של הבמאית ושל גיבורת סרטה. העיר ניבטת מבעד לעיניהן של הדמויות המרכזיות ומבעד לשמשות המכונית, והופכת לדמות חבולה נוספת בסרט, אילמת אך נוכחת. "למרות שהעיר נמצאת 'אוף סקרין', זה סיפור שאני קוראת לו 'התיאטרון של ירושלים'", מציינת צוריה. "הסרט הזה מלא באהבה לקולנוע – הוא מושפע למשל מעבאס קיארוסטמי ומסרטו 'עשר' – ומלא באהבה לנשים, והוא ניסיון לספר סיפור של נשים בתוך המציאות שאני מכירה, בירושלים, בתוך התפאורה של העיר הזאת, שיש בה כל כך הרבה סוגים של סבל".

הצפייה בסרט "השיעור" מתעתעת. לפרקים הוא נראה תיעודי, ולפרקים עלילתי. מצד אחד, סיפור החיים שעומד בבסיסו כל כך דרמתי, רב תהפוכות וקורע לב, עד שכמעט קשה להאמין כי המציאות יכולה היתה לספק סיפור שכזה. מצד אחר, קשה גם להאמין שאותה מציאות הואילה לספק לבמאית הסרט כל כך הרבה סיטואציות אסתטיות, מסוגננות ומתוסרטות היטב. ההחלטה לשלב כאן אלמנטים תיעודיים עם עלילתיים, כפי שעשתה כבר ב"סוררת", קמה ומנפצת עוד לבנה בחומה הרעועה ממילא, המפרידה בין שני התחומים הקולנועיים הללו.

הכל התחיל כאשר לילה חיפשה מורה שאתו תוכל להמשיך את לימוד הנהיגה שלה. צוריה הציעה להצטרף אליה למסע, לצלם את הסרט, ויחד הן החלו לחפש מורה נהיגה שיתאים לאתגר. הן נפגשו עם שורה ארוכה של מורים, ולמעשה החלו תהליך של ליהוק. כשמצאו את נימר קדומי, הבינו שמצאו את המורה המתאים. "חשבתי שהוא יכול לעשות משהו מיוחד בחיים שלה ובסרט, כי תפישת העולם שלו היתה לא רק של הוראת נהיגה", מציינת צוריה. "הוא אמר לי, 'מבחינתי אני לא רק מורה לנהיגה, אני נמצא פה כדי להקשיב לתלמידים שלי, כדי לצאת אתם למסע ולעזור להם לעבור את המכשול של הפחדים ושל המועקות שלהם'. מיד הבנתי שאני הולכת לבחור בו".

לפני הצילומים של שיעורי הנהיגה, שנמשכו כשנה וחצי, ישבה צוריה עם השחקנים, ובעיקר עם נימר, ודיברה אתו על התהליכים שהדמויות עוברות, על הסיטואציות שניתן לפתח בזמן השיעור, על נושאים שכדאי לגעת בהם, ועל מקומות שכדאי לנסוע אליהם. המצלמות הוצבו בקפידה בתוך המכונית, צילמו את שני הגיבורים בחלל הדחוס, והותירו מקום לשיחות, לאלתורים ולווידויים, ללא נוכחותה של הבמאית.

לאורך הסרט, יש לעתים תחושה של מידע חסר, שאלות לגבי סיפור חייה של לילה שנותרות נטולות מענה. לדוגמה, הסרט אינו מספק הסבר למעבר התמוה של גיבורת הסרט ובעלה לשעבר ממצרים למדינת ישראל. "זה סרט שעובד הרבה מאוד על רמזים", מסכימה צוריה. "אני יודעת שיש אנשים שירימו גבה, שלא יבינו למה יש דברים שנותרים מסתוריים בסרט, ולמה אני לא מסבירה הכל עד הסוף. אבל מבחינתי, סוג הקולנוע שאני אוהבת ושמעניין אותי לעשות זה קולנוע שעוסק בהטרדה של הצופה. הצופה אצלי לא אמור רק ליהנות. הוא אמור להיות מוטרד.

"אני מנסה לתת לצופה מושג על עוצמת הטראומה שהאשה הזאת נושאת עמה. מבחינתי יש פה ניסיון ליצור עולם מרומז ומטריד, שבו הצופה צריך טיפה לעבוד. אני נותנת לו קרדיט ומאמינה שהוא יכול לדמיין מה קורה, גם כשזה לא מפורש וברור. הוא הרי רואה את האינטראקציות בין הדמויות, רואה מה מתרחש, מבין איזה סוג של אנרגיות יש שם, וקולט גם דברים לא מילוליים. הקולנוע כוחו לא במלים. בתמורה, אני מאוד מקווה שאני נותנת לצופה מספיק חוויות ברמת הסיפור שיכולות ללכת אתו הלאה, שזה סרט שנשאר אתו גם אחר כך וגורם לו לשאול שאלות".

תחת חוקי טהרה

צוריה נולדה ב-1961 בירושלים, לנעמי שלו, בעלת גלריה, ולאבנר שלו, לשעבר איש צבא והיום יו”ר יד ושם. אף שבשלב מסוים עברה המשפחה לרמת השרון, היא מעידה שירושלים הותירה בה חותם עז. "בעיר הזאת היתה עוצמה של מפגשים עם טיפוסים שונים, חיכוך עם אוכלוסיה מאוד הטרוגנית, וגלריה של מציאויות שהיא מאוד אקלקטית ומעניינת ומטורפת".

את דרכה החלה בכלל כציירת. היא למדה ציור במדרשה לאמנות ברמת השרון, למדה אצל רפי לביא ואצל יאיר גרבוז, ובאמצע שנות ה-20 שלה כבר הציגה תערוכת יחיד בתל אביב ועבודותיה החלו להתגלגל גם לחו"ל. "למרות שהייתי צעירה, היתה כבר התחלה של קריירה, וזה היה יפה, אבל אז, פתאום, הרגשתי עצמי באי שקט והחלטתי לעזוב. לא ידעתי לטובת מה. פתאום איבדתי את התשוקה לציור, פתאום היתה עמימות, פתאום הרגשתי תלושה", היא מספרת. "כבר הייתי אמא לילדים, ואז, כאשר התאפשר לי ללמוד בבית הספר לקולנוע מעלה, שהיה בתחילת דרכו, הלכתי על זה".

היו אלה נישואיה לגבר דתי שסיפקו לה היכרות אינטימית עם הדת ועם אורח החיים שהיא מכתיבה לנשים – נושא שעמד במרכז שלושת סרטיה הראשונים. "פגשתי את בן הזוג שלי בגיל צעיר מאוד, 21, ותמיד אני צוחקת שזה היה כמו להתחתן עם האויב. אדם דתי שהיה 180 מעלות מהעולם שלי, ובכל זאת היה בינינו סיפור אהבה, והקמנו לעצמנו משפחה. אבל זה לא פשוט. שום דבר לא טריוויאלי בקשר כזה עם מישהו שלא בא מהעולם התרבותי שלך. מצד שני, הוא טיפוס מעניין ויש בו קווים אנרכיסטיים, כך שהיו בינינו גם נקודות מפגש וחיבור אישיותי", היא מסבירה.

"בתחילת הדרך הוא היה הרבה יותר אורתודוקסי, ודרכו התחלתי להתחבר לעולם הזה, פתאום גיליתי עניין ביהדות וחוויתי אותה. אבל החוויה של היהדות כדת היתה מאוד מיוחדת בשבילי, כי אני הייתי חוצן. לא הפכתי להיות דתייה באמת, אבל קיימתי את אורחות החיים של אשה דתייה והייתי עושה דברים כמו ללכת למקווה, למשל. כך מצאתי עצמי בסיטואציה שהרגשתי זרה בה, וזה איפשר לי להתבונן בה מבחוץ - עם הומור, עם אבסורד, עם שאלות שמתעוררות. כמו תיירת.

"מגיל צעיר היתה לי תחושה עמוקה - שאני חושבת שעכשיו, במאה ה-21, היא מוכיחה את עצמה – שהניסיון להתנתק מהדת לא הצליח. מגיל צעיר דתות משכו אותי ברמה האינטלקטואלית. בהורי היה משהו קומוניסטי, סוציאליסטי ומנותק מהדת, אבל אני הרגשתי שהמציאות שלנו לא מצליחה להעמיד תשובה קולקטיבית אחרת. בנוסף, הרגשתי שהדימויים שלנו נוצרו מהדתות, גם אם לא תמיד אנחנו מודעים לכך, ושהדתות הן המקור למערך שלם של מושגים שעוד לא נפטרנו מהם, שאנחנו מנסים להכחיש אותם, מושגים שהם צללים בתוך החיים שלנו".

לצד לימודיה במעלה, החלה צוריה גם ללמד שם קורס שפיתחה, על הקשר שבין קולנוע לאמנות פלסטית, ובה בעת כתבה ביקורות קולנוע במגזינים. חוויותיה מהמקווה ומההלכות הנוגעות למיניות הנשית ביהדות, הביאו אותה להתחיל לעבוד על הסרט "טהורה". "רציתי לטפל בזהות הנשית דרך סיטואציה של הגוף, לבחון את ההתנגשות של הגוף הנשי והמחזור החודשי עם הציוויליזציה - ודת היא כמובן אספקט של הציוויליזציה. זה נושא שלא טופל עד אז כמעט בכלל, בארץ וגם בעולם", היא מציינת.

בבית הספר מעלה, שרבים מתלמידיו ומוריו דתיים, התגובות היו קשות. "אמרו לי ‘מה פתאום, זה קדוש, זה טאבו, לא נוגעים בזה, את מציצנית, זה יהיה צהוב, זה איזוטרי’. וכמעט באותן תגובות נתקלתי בעולם החילוני, כשהלכתי לגייס כסף בקרנות", היא אומרת. למרות זאת, יצרה צוריה את הסרט, שיצא ב-2002, ובו היא ונשים נוספות סיפרו על חוויותיהן תחת חוקי הטהרה של הדת היהודית. הוא עורר עניין רב, זכה בפרסים והוקרן במדינות רבות. "בעקבות הסרט הזה הבנתי שהיה צמא בהרבה מקומות בעולם, שיש מצוקה עצומה של נשים בכל הנוגע לדימוי הגוף", היא מציינת. "הרבה נשים אמרו לי: הצלחת לייצר כאן שיקוף רנטגן של ההדרה של הגוף הנשי".

"מקודשת" (2004) תיעד את התופעה של מסורבות הגט ואת חוסר השוויון המגדרי המוטבע ביסודותיה של מערכת המשפט הרבנית, ואילו "סוררת" (2009) הביא את סיפורן של שתי צעירות - האחת בלוגרית והאחרת צלמת – שגדלו בבתים חסידיים, החליטו לתעד את ההדרה הנשית בחברה החרדית ולפרסמה ברבים, ונאלצו לשלם על כך מחיר כואב. כל סרטי הטרילוגיה זכו לתהודה רבה, לפרסים שונים ולהערכה.

"רציתי לספר את שלושת הסיפורים האלה, הקשורים לשפה של המציאות הנשית בארץ, כפי שאני ראיתי אותה. רציתי לשים על השולחן את הגוף, את המחזור ואת המיניות, בתור אקט פוליטי, וכך גם את העובדה שבארץ יש תיאוקרטיה בכל הקשור בנישואים וגירושים. ברמה האנושית-רגשית-חווייתית, זו היתה התעסקות מתמשכת בנושאים מוכחשים, התמודדות עם אנשים שלא מבינים עד הסוף למה ראוי שייווצר קולנוע כזה, למה חשוב להתבונן בו, למה טמונות בתוכו שאלות ותמרורי אזהרה לחברה. האתגר שלי היה לקחת אמירה פוליטית ולהנגיש אותה".

פצצה במשפחה

צוריה, אם לחמישה ילדים (הגדולה בת 28 והצעירה בת 11), מתכננת כבר את הסרט הבא. הפעם היא לא תתמקד בחוויה הנשית וגם לא בדת היהודית, אבל גם הפעם היא עומדת לגעת בנושא שבחברה הישראלית לא ששים לגעת בו: התאבדות. לפני יציאתו של "טהורה" ובסמוך ללידת בתה הצעירה, התאבד אחיה, האמן יוטה סאן. המוות הזה, היא מספרת, השפיע עליה עמוקות והכניס אותה לדיכאון ממושך ועמוק. לאחריו, היא החלה להוסיף את שמו של אחיה לשמה בסרטים שלה, ולכן היא חותמת עליהם עד היום בשם ענת יוטה צוריה.

"תמיד אני אומרת שאנחנו שייכים למועדון שיש בו הרבה חברים, ושיש סביבו הרבה טאבו", היא מחייכת. "עד שאחי התאבד, לכאורה לא הכרתי איש שהתאבד. רק לאחר מכן התברר לי שרבים מידידי חברי ומכרי - מישהו סביבם התאבד. בעשור האחרון קראתי הרבה על הנושא, שוחחתי עם הרבה אנשים, ועברתי על החומרים הרבים שאחי הותיר אחריו - המון טקסטים שמתארים מחשבות שלו, הרהורים, סיפורים.

"כל שכול בחיים של משפחה הוא סוג של פצצה, שבעקבותיה כל החיים וכל מערכת המושגים משתנים. בעיני, כל מי שמתאבד זורק על הסביבה שלו פצצה גרעינית, כי האופן שבו זה פועל בתוך החלל המשפחתי ובתוך החלל החברתי של הסביבה הוא שונה. יש פה איכויות אחרות של סבל, ואיכויות אחרות של משמעות. היום יודעים שהתאבדות היא הגורם מספר 2 למוות בקרב צעירים בישראל, ושיש בקרבם יותר מתאבדים מאשר הרוגים בתאונות דרכים. מצד שני – יש שקט סביב הנושא הזה, ומעט מאוד סרטים וספרים עוסקים בו. בסרט שלי אני רוצה לצאת מהחוויות האישיות שלי, ולשאול מה זה אומר מבחינת החברה, ומה זה אומר מבחינת המצב האנושי, כשמישהו זורק עליך כזאת פצצה גרעינית, ובתדירות שזה קורה פה. בעולם המערבי היום זו אחת הבעיות הכי דומיננטיות".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ