קתרין ביגלו לא מזילה דמעה

ב”כוננות עם שחר” מתגלה שוב קתרין ביגלו כמתעדת הכי טובה של ההיסטוריה האמריקאית העכשווית. בעין אובייקטיבית היא בוחנת את חיסולו של בן לאדן, על הצדדים ההירואיים והמזוויעים שלו

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

"כוננות עם שחר", סרטה של קתרין ביגלו שעולה השבוע על האקרנים בישראל, הוא מהסוג המציג סיפור שסופו ידוע מראש: חיסולו של אוסמה בן לאדן ב-1 במאי 2011, עשר שנים וכמה חודשים אחרי אירועי ה-11 בספטמבר. סרטים מסוג זה מציבים בעיה בפני יוצריהם כי לכאורה הם מבטלים את יסוד המתח הטמון בשאלה איך הסיפור ייגמר. במקרה של "כוננות עם שחר" אנחנו יודעים. יוצרים שונים פתרו זאת בדרכים שונות, מוצלחות יותר ופחות; ביגלו, שהיתה ב-2008 לבמאית הראשונה שזכתה באוסקר, בעבור סרטה הקודם, "מטען הכאב", פותרת את הבעיה בדרכה שלה.

היובש המאפיין את סרטה - והוא אחד ממעלותיו המרכזיות - מאפיין גם את ההתייחסות שלה לכך שכל צופה בסרט יידע לאן העלילה מובילה. היא אינה מנסה לייצר מתח מלאכותי סביב העובדה המרכזית הזאת, אלא משלבת אותה בנימה הכללית, שניתן להגדיר אותה כשאיפה לעובדתיות מרוחקת בעלת ממד של אובייקטיביות. אין פירוש הדבר שאין מתח בסרטה של ביגלו; להיפך אפילו. הוא מותח מראשיתו ועד סופו, אך זהו מתח שנובע ממקורות שונים מאלה של מרבית סרטי הפעולה, המציאותיים או הבדיוניים.

קתרין ביגלו באתר הצילומיםצילום: Jonathan Olley

בעוד שסרט כגון "ארגו" של בן אפלק, שאף הוא מוקרן כעת בישראל - ואף הוא כמו סרטה של ביגלו מועמד לאוסקר - משתמש בתחבולות ובנוסחאות רבות מדי כדי להעצים את הסיפור האמיתי (שחרורם של שישה אמריקאים שמצאו מקלט בשגרירות קנדה בטהראן כאשר משמרות המהפכה השתלטו ב-1979 על השגרירות האמריקאית), סרטה של ביגלו, שמתבסס על תסריט של מארק בואל (מי שכתב גם את התסריט של "מטען הכאב" וקודם לו סיפק לפול האגיס את סיפור הבסיס לתסריט של "בעמק האלה" שלו, אחד הסרטים הטובים ביותר מבין אלה שעסקו בהשפעת המלחמות שהנשיא בוש יצא אליהן על החברה האמריקאית), נמנע מתכסיסים, וכאשר הוא כן משתמש בנוסחאות עלילתיות מוכרות מסרטי פעולה, הוא משווה להם אותו נפח עובדתי יבש שיש גם לשאר הסרט. המתח בסרטה של ביגלו נובע מהאופן שבו היא מתארת את מהותו המבצעית, האידיאולוגית והמוסרית של התהליך ארוך השנים שהוביל לחיסולו של בין לאדן, ומתח מהסוג הזה הוא הטוב ביותר, כיוון שהוא נובע מן הדמויות המעורבות, מתבונתן ומתושייתן.

כמו ב”מטען הכאב”

נתקלתי לראשונה בשמה של קתרין ביגלו ב-1989, כאשר צפיתי בסרטה המוקדם "פלדה כחולה", שהציג את סיפורה של שוטרת (ג'יימי לי קרטיס), שבפעולתה המבצעית הראשונה הורגת שודד בסופרמרקט, אך מסתבכת כאשר אקדחו של אותו שודד אינו נמצא והיא מואשמת בהריגתו של אדם לא חמוש. האקדח החסר והנוכח כאחד, על כל הקונוטציות הסימבוליות שלו (הוא מתגלה בידיו של פסיכופט שנכח באירוע, המשתמש בו לסדרה של רציחות ואף מחזר אחרי גיבורת הסרט), שימש במידה רבה כגיבורו הסימבולי המרכזי של "פלדה כחולה"; סמל מסורתי של פאליות, שאותו גיבורת הסרט חייבת לחלץ מידי הגבר שהשתלט עליו על מנת לעצב מחדש את זהותה כאשה במציאות הגברית של משטרת ניו יורק.

הסרט אמנם לא זכה להכרה ביקורתית ולהצלחה כלכלית ניכרות, אך הוא היה בעיני יצירה מרתקת, שעד ל"מטען הכאב", 20 שנה לאחר מכן, לא היה לה המשך מספק בסרטיה הבאים של ביגלו.

באותם שני עשורים ביימה ביגלו את "נקודת פריצה", שתיארה את קורותיה של חבורת שודדי בנקים המתחזים לגולשים; את "ימים משונים", פנטסיה עתידנית הזויה; את "גלים מן העבר", שעסק במרדף אחר רוצח סדרתי, ואת "ק-19", שהציג את סיפורה של צוללת גרעינית סובייטית שנקלעת לצרות. באותם סרטים היא עבדה עם כוכבים גבריים נודעים ואף מוערכים בחלקם, כגון קיאנו ריבס, פטריק סווייזי, רייף פיינס, שון פן והריסון פורד (שגילם באופן לא אמין במיוחד את מפקד הצוללת הסובייטית), אך התוצאות לא הגיחו מתחום העשייה הקולנועית ההוליוודית הממוסדת ולא הצביעו על הכיוון הכה-שונה שאליו תפנה ביגלו ב"מטען הכאב" וכעת בסרטה החדש.

אחרי "פלדה כחולה" ניצבו במרכז סרטיה של ביגלו גברים (והביקורת, בדרכה הסטריאוטיפית והסקסיסטית, הביעה לעתים פליאה על כך שאשה היא שבוחרת לביים סרטי מתח ופעולה גבריים אלה); כך היה גם ב"מטען הכאב", שהציג את סיפורה של יחידת חיילים בעיראק, שתפקידם היומיומי הוא לפרק מטעני נפץ. אך סגנונו הממוקד, הישיר והבוטה של הסרט הזה היה שונה מזה של קודמיו. ב"כוננות עם שחר" (ששמו המקורי האניגמאטי הוא "Zero Dark Thirty"), מכל מקום, חוזרת אשה למרכז היצירה של ביגלו.

אם "מטען הכאב" נפתח בכתובית שהמלחמה היא סם, הרי "כוננות עם שחר" יכול היה להיפתח בכתובית שהנקמה הממסדית היא אובססיה. ומי שנושאת את האובססיה הזאת היא מאיה (ג'סיקה צ'סטיין), סוכנת מתחילה בסי־איי־איי, שככל שהשנים חולפות היא נחושה יותר למצוא את בן לאדן ולחסל אותו (וכדי להניח מסד לאובססיה המתפתחת של מאיה, נפתח הסרט, על רקע מסך שחור, בהשמעת קולותיהם של כמה מהקורבנות שנלכדו במגדלי התאומים והספיקו להתקשר מהם החוצה).

כחלק מיובשו העובדתי של הסרט אין ביגלו מעניקה כל רקע פרטי, משפחתי או אחר, לדמותה של מאיה, המבוססת על זו של סוכנת אמיתית. ואם בתחילת הסרט מביעה מאיה רתיעה מסוימת ממסכת העינויים שעציר עובר מידי סוכני הסי־איי־איי, כדי לחלץ ממנו מידע - עינויים שהיא צופה בהם לראשונה - הרי היא מתגברת על רתיעתה ובהדרגה מתרכזת כולה ביעד שהציבה לעצמה, והופכת במידה רבה להיות אותו יעד (הסרט רומז בעדינות על הריקנות הבלתי נמנעת שהיא חשה כאשר היעד מתגשם - תוצאה של כל אובססיה בתחום זה שמגיעה למימושה, בין אם היא של סוכנת סי־איי־איי או של רוצח סדרתי).

לספר בלי למצמץ

בנקודה זו יש להחמיא להופעתה של ג'סיקה צ'סטיין, שמצליחה בדיוק מאופק לשדר את התמורות שחלות בדמותה של גיבורת הסרט ככל שהשנים חולפות, את נחישותה המתעצמת לממש את היעד, את תסכוליה המתגברים ומאבקה בממונים עליה, שמפקפקים ביעילותו של המידע שהיא מציגה בפניהם על הדרך לאתר את בן לאדן. אחרי "עץ החיים" ו"העזרה", שחשפו בפנינו את כישרונה של צ'סטיין (שהופיעה בטלוויזיה ובקולנוע מאז 2004 מבלי שהקריירה שלה תתפוס תאוצה), אין ספק שהשחקנית הזאת, בעלת המראה והנוכחות האקספרסיבית, היא אחת המעניינות ביותר בקולנוע האמריקאי העכשווי.

לא אפרט כאן את מהלכיה של העלילה, המובילים בסופה לתיאור המפורט של המבצע הלילי שבו חדרה יחידת לוחמים לבית שבו הסתתר בן לאדן. העלילה מתארת גם את יחסיה של מאיה עם עמיתיה לחיפוש אחר בן לאדן, וגם תיאור זה, למרות יעילותו הדרמטית והרגשית, נעדר כמעט לגמרי מרכיב רומנטי או סנטימנטלי, מרכיבים שהסרט בכללותו נמנע מהם. השאיפה לאובייקטיביות היא מנוף יצירתי נדיר בקולנוע האמריקאי, בעיקר בכל מה שקשור לסרטים העוסקים בפעילות אמריקאית בעלת יעדים פטריוטיים, וביגלו בסרטה מצליחה להיאחז באובייקטיביות כמעט לאורך הסרט כולו. למרות שהמבצע המתואר כאן הוכתר בהצלחה, הסרט נמנע כמעט לחלוטין מהתלהמות לאומנית. כמו בסרטיהם של כמה מגדולי במאי הקולנוע של אמריקה בעבר, כגון האורד הוקס וג'ון יוסטון, העשייה המקצועית היא העיקר בסרטה של ביגלו, ובכמעט סגפנות קולנועית היא מתמקדת בה ולא בהשלכותיה הלאומיות והאידיאולוגיות.

אותה שאיפה לעובדתיות אובייקטיבית מתבטאת באופן הבעייתי ביותר בתיאור הישר והלא ממצמץ של ביגלו את מעשי העינויים המוצגים בסרט (מה שעורר עליה ועל סרטה ביקורת לא מועטה בארצות הברית). אך אופן הצגתה של ביגלו את העינויים משתלב במהות הכללית של הסרט: כך זה נעשה. אותה עובדתיות אינה מונעת מביגלו גם לכלול באותן סצינות מידה של ביקורתיות, כיוון שמעשי העינויים המוצגים בסרט מתוארים כיעילים הרבה פחות ממעשה הבילוש והדדוקציה, שמאפיינים את עשייתה של מאיה ברוב הסרט.

“כוננות עם שחר”, רחב נפח יותר מ”מטען הכאב” שקדם לו, משלים על פי דרכו את קודמו, שעלילתו התרחשה בזמן שהתנהל המרדף ארוך השנים אחר בן לאדן. בשני הסרטים העשייה ומחירה הם שמעסיקים את ביגלו, וכפי שב"מטען הכאב" היא לא נגעה בשאלת צדקתה של המלחמה אליה יצא הנשיא בוש בעקבות אירועי 2001, כך ב"כוננות עם שחר" היא אינה כוללת נאומים בדבר צדקתו של המרדף אחר בן לאדן, שנועד לנקום בו וגם למנוע פיגועים נוספים (יעד שלא מומש בזמן החיפוש אחריו וגם לא אחרי מותו). צמד הסרטים האלה מסמן את קתרין ביגלו כבמאית שהיא עדה ומתעדת של ההיסטוריה של ארצות הברית מאז 2001, והיא ממשת בהם את היעד הזה בצורה מעניינת יותר ממרבית הסרטים שעסקו בהיסטוריה הזאת עד כה.

“כוננות עם שחר”. בימוי: קתרין ביגלו; תסריט: מארק בואל; צילום: גריג פרייזר; מוסיקה: אלכסנדר דפלה; שחקנים: ג’סיקה צ’סטיין, ג’ייסון קלארק, ג’ניפר איל, ג'יימס גנדולפיני, קייל צ’נדלר, רדה קאלב, הרולד פרינו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ