בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה שעזבה את ארמון האליזה

השחקנית שמגלמת את השפית הפרטית של הנשיא לא יודעת להכין אפילו חביתה. כריסטיאן וינסן, במאי הסרט הצרפתי החדש “הטבחית של הנשיא”, מספר מה משך אותו בסיפורה

14תגובות

מה תעשה שפית צרפתייה ברוכת כישרון - כזו שאינה מוכנה להתפשר בכל הנוגע לדקויותיו האנינות של המטבח הצרפתי - כאשר על הלקוח היחיד שלה, הסובל מבעיות בריאות, נכפית דיאטה? ועוד כזאת האוסרת עליה להגיש לו מנות עשירות ברטבים, תבלינים ושאר מרכיבים קולינריים, שעליהן גאוותה כשפית בפרט וגאוותו של המטבח הצרפתי בכלל? זו אחת השאלות הקיומיות שניצבות בפני גיבורת סרטו של הבמאי הצרפתי כריסטיאן וינסן, "הטבחית של הנשיא", שעולה השבוע לאקרנים בישראל.

השפית אינה עוד שפית אחת מני רבות, והלקוח היחיד שלה אינו סתם לקוח שיכול להרשות לעצמו שפית פרטית. הלקוח הוא נשיאה של צרפת, פרנסואה מיטראן, שכיהן בתפקיד בין השנים 1981 ל-1995 ובכך היה לנשיא שכיהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתולדות צרפת.

ב-1988 נבחר מיטראן לכהונה נוספת, וסמוך לבחירתו אמר לאחד מיועציו כי הוא רוצה שאשה מהכפר תבשל בשבילו מאכלים צרפתיים כפריים אותנטיים. כאשר נשיא צרפת מבקש, עושים כבקשתו, ובעקבות המלצה של השף המוערך ז'ואל רובושון נפלה הבחירה על דניאל דלפש, שפית מאזור פריגור. הישגיה היו רבים: לא רק שהיא נחשבה לשפית מעולה, אלא גם היתה בעלת מסעדה ופתחה באזורה את בית הספר הראשון לבישול, שהוקדש ללימוד המזון המקומי.

לדלפש (ששהתה השבוע בישראל כאורחת אירוע קולינרי שאירגנה שגרירות צרפת), נאמר אז רק לבוא במהרה לפאריס, שם פקיד גבוה בממשל הצרפתי מעוניין לשכור את שירותיה כטבחית הפרטית שלו. כאשר הגיעה לפאריס וגילתה שהמטבח שבו היא אמורה לבשל נמצא בארמון האליזה, ומי שיאכל את מטעמיה הוא נשיאה של צרפת, היא הסכימה מיד, ובילתה שנתיים בתפקיד המבשלת הפרטית של מיטראן.

לארמון האליזה אמנם היה שף ראשי ושמו ז'ואל נורמן, שכבר שירת שלושה נשיאים לפני מיטראן, בהם שארל דה גול, אך הנשיא בן ה-72 מאס בטקסיות שליוותה את הארוחות שנורמן הכין בשבילו. הוא רצה טבחית שתבשל למענו את המיטב שהמטבח הצרפתי יכול להציע; מזון שיזכיר לו את זה שסבתו הכינה לו בילדותו.

נורמן, כצפוי, לא היה מאושר מחדירתה של השפית הכפרית לטריטוריה המקודשת שלו ומהזכות שניתנה לה לפעול באופן עצמאי ולשרת את האדם החשוב ביותר בארמון. במשך השנתיים שדלפש ביצעה את תפקידה, וגם לאחר עזיבתה, הוא לא התגבר על עוינותו לה. באוטוביוגרפיה שפירסם בשנת 2000 הכריז נורמן שתקופת עבודתו בעבור מיטראן היתה האומללה ביותר בחייו, מכיוון שמיטראן שכר לעצמו טבחית פרטית, שניתקה אותו מכל קשר קולינרי עם נשיא הרפובליקה.

היחס הצונן שספגה דלפש מכל סובביה בארמון היה אחת הסיבות שהיא עזבה את התפקיד לאחר שנתיים, וזאת אף על פי שמיטראן היה מרוצה מעבודתה ואף נרקמו ביניהם יחסים חמים. כאשר התבקשה דלפש לעזוב את הארמון היא לא התנגדה, כי כל מה שרצתה היה לבשל ולא להתעסק בפוליטיקה הפנימית האישית בתוך ארמון האליזה שהצרה את צעדיה.

שימורים בבסיס מרוחק

בפגישה עם התסריטאי והבמאי כריסטיאן וינסן, שהתקיימה בפאריס לפני כמה שבועות במסגרת כינוס של "יוניפראנס", ארגון הגג של הקולנוע הצרפתי, סיפר וינסן כי לא שמע על דניאל דלפש לפני שמפיק הסרט סיפר לו על ראיון עמה שקרא ב"לה מונד". דמותה וסיפורה של דלפש סיקרנו את המפיק, ומכיוון שידע שווינסן עצמו הוא חובב בישול, סבר שהוא יהיה האיש הנכון להעביר את סיפורה אל בד הקולנוע.

ככל שווינסן עצמו התעמק בהכרת דמותה של דלפש, כך היא עניינה אותו יותר. לא רק משום השנתיים שבהן עבדה כטבחית של הנשיא ונאלצה להתמודד עם מספר רב של משברים אישיים ומקצועיים, אלא גם מכיוון שלאחר עזיבתה את ארמון האליזה היא הלכה לעבוד כטבחית בבסיס צבאי-מדעי באוקיינוס האנטרקטי. "ריתקה אותי העובדה שאחרי שנתיים בארמון האליזה, מרכז הכוח של צרפת, היא פנתה לכיוון הפוך לחלוטין”, מסביר וינסן. “לעבוד במקום כמו ארמון האליזה, פירושו להיבלע בתוכו. מקומות כאלה, שכל מה שקורה בהם מונע ממניעים פוליטיים, גם אם מדובר בבישול בלבד, שואבים אותך לתוכם, מרוקנים אותך, תובעים ממך את כל הזמן, הידע והכישרון שיש לך; וכאשר מסלקים אותך, מהיום למחר, אין לך ברירה אלא להיענות לדרישה.

“עניין אותי שאחרי שהיא עבדה באופן עצמאי לכאורה בארמון האליזה, אך למעשה נשלטה על ידי המהלכים הפוליטיים שמאפיינים מרכזי כוח שכאלה, היא עברה לעבוד באי מרוחק, מנותק מהעולם, שמזג האוויר בו אכזרי ושם איש לא שלט בה והכל אהבו אותה. עניין אותי גם שאותה שפית, שכה הקפידה קודם לכן להשתמש בבישוליה אך ורק בחומרים טריים איכותיים, עברה לעבוד במקום שבו נאלצה רוב הזמן להסתפק בבישול בעזרת שימורים ומוצרים קפואים, מכיוון שחומרים טריים היו מגיעים לבסיס רק אחת לארבעה חודשים".

האם במשך העבודה על התחקיר, התסריט והסרט גילית מה הניע אותה לעבור מהארמון לאותו בסיס מרוחק?

"לא. יש הרבה דברים הקשורים בדמותה ובסיפורה של דלפש שעדיין אינני יודע ואינני מבין, אך זה לא הפריע לי. לא פעם אנו כוללים בתסריט דמויות - בין שהן מומצאות ובין שהן אמיתיות כמו במקרה הזה - שמניעיהן לא לגמרי נהירים לנו, אך זה לא ממש משנה. העיקר שהדמות תסקרן אותך".

במקרים שכאלה גם חשוב שלבמאי יהיו שחקן או שחקנית שישכילו לעצב בכל זאת דמות שלמה. הבחירה המיידית של וינסן לגילום דמותה של דלפש, ששמה הפרטי שונה בסרט לאורטנז, היתה השחקנית קתרין פרו; וכאשר הציע את שמה למפיק הסרט התברר לו שפרו היתה גם בחירתו הראשונה של המפיק.

Anouchka de Williencourt

וינסן מספר שהוא הכיר את פרו - שהופיעה ביותר מ-90 סרטי קולנוע, סדרות וסרטי טלוויזיה מאז אמצע שנות ה-70 - רק מהופעותיה על הבד או המרקע, אך היא נדמתה לו כשחקנית הנכונה לגלם את דלפש. היא בגיל הנכון (ילידת 1956), הוא אומר, היא משדרת עוצמה ואינה נראית פאריסאית, כך שהוא סבר שהצופים יאמינו שהיא באה מהכפר, ואם יראו אותה במטבח יאמינו שהיא שפית אמיתית.

מה שמשעשע הוא שלפרו אין מושג בבישול, הוא מוסיף. לדעתו, היא אינה יודעת אפילו להכין חביתה. כדי שהצופים לא יבחינו בכך הוא נעזר לעתים בכפילה, שפית אמיתית. אינך יכול ללמוד בכמה שבועות קצרים איך שף מקצועי מתנהל במטבחו, מסביר וינסן. הוא עצמו אוהב לבשל ומבשל הרבה, אך מי שיצפה בו מבשל בשום פנים לא יטעה ויחשוב שהוא שף מקצועי.

לא ביוגרפיה נשיאותית

כריסטיאן וינסן נולד בפאריס ב-1955 ולמד קולנוע בפמי, בית הספר החשוב ביותר לקולנוע בצרפת. ב-1990 הוא כתב וביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "La discrete", שזיכה אותו בפרס הסזאר המוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר וגם בפרס התסריט הטוב ביותר (יחד עם ז'אן-פייר רונסאן). הסרט הציג את סיפורו של סופר במשבר יצירתי (פבריס לוקיני), שכדי למצוא נושא לספרו הבא מחליט לפתות אשה צעירה, ולתעד בספר את כל שלבי הפיתוי. מאז ביים וינסן שבעה סרטים נוספים. הבולט שבהם הוא "הפרידה" מ-1994, שתיאר את תהליך היפרדותו של זוג בגילומם של דניאל אוטיי ואיזבל אופר.

מבחינה עלילתית לא הרבה קורה ב"הטבחית של הנשיא". העלילה מתחילה בתיאור טקס הפרידה של דלפש מהבסיס שאליו הגיעה לאחר עזיבתה את ארמון האליזה, וממנו היא עוברת בסדרת פלאשבקים לתיאור השנתיים שבילתה בארמון. שם מתמקדת העלילה בעיקר בתיאור יחסיה הטובים של דלפש עם העוזר שהוצמד לה ועם מיטראן עצמו, ויחסיה העוינים עם כל השאר. אלה מתנגדים לשיטותיה ובהן הבאת מוצרים לארמון מהאזור שממנו היא באה, מכיוון שאיכותם טובה יותר מאלה שהיא יכולה לרכוש בפאריס. יש חן במינימליות העלילתית המסוימת הזאת: היא מאפשרת לנו אמנם להכיר את דמותה של דלפש, גם אם לא כל התעלומות בעניינה מפוענחות במשך הסרט, ולהיחשף למנגנוני הכוח והמאבקים ביניהם, שמאפיינים גם את האגפים הלא פוליטיים במובהק של המציאות השולטת בממסד רב-עוצמה כמו ארמון הנשיאות הצרפתי.

לגילום דמותו של פרנסואה מיטראן בחר וינסן בשחקן לא מקצועי, שזו הופעתו הקולנועית הראשונה. זהו העיתונאי ז'אן דורמסון, בן 87, שבזמן שעבד ב"לה פיגארו" נהג דווקא לתקוף את מדיניותו של מיטראן לעתים קרובות. "מיטראן מופיע בסרט בארבע סצינות בלבד", מסביר וינסן, "ורציתי שהופעתו תפתיע את הצופים. מחוץ לצרפת דורמסון כמעט שאינו מוכר, אך בצרפת הוא פופולרי מאוד. רציתי מההתחלה שמיטראן יגולם על ידי דמות ציבורית מוכרת, אינטלקטואל נודע או עורך דין נחשב, כדי שהופעתו על הבד תשדר מידה של סמכותיות ועוצמה, ודומרסון היה הראשון שהתקשרנו אליו מהרשימה שהכנו. הוא אמר לי שתמיד שאף להופיע בסרט, וגילום מיטראן היה בשבילו התגשמות חלום. למרות התנגדותו התכופה למדיניותו הסוציאליסטית של מיטראן, השניים חיבבו זה את זה ואף נפגשו בארמון לא פעם. בפגישותיהם, סיפר לי דומרסון, הם לא דיברו על פוליטיקה אלא על ספרות, ציור ודברים נוספים ששניהם אהבו. הוא סיפר לי שהוא היה האדם האחרון שביקר את מיטראן קודם לצאתו מארמון האליזה".

בפגישה עמו מדגיש וינסן כי לא רצה שסרטו ייתפש כביוגרפיה קולנועית של פרנסואה מיטראן, ולכן לא יצר סרט שמתרגם אחד לאחד את סיפור הקשר בין דלפש למיטראן לעלילה קולנועית. זו כנראה הסיבה ששינה את שמה הפרטי של גיבורת “הטבחית של הנשיא”, ושמו המפורש של מיטראן אינו מוזכר בסרט. כתוצאה מכך אין הסרט נוגע בדעותיו הפוליטיות של מיטראן ובמרכיבים השנויים במחלוקת של דמותו וכהונתו ארוכת השנים. "הצד הזה של הסרט לא העסיק אותי", אומר וינסן. "במקום כמו ארמון האליזה מתקיימת חלוקה ברורה בין העולם למעלה ובין העולם למטה. יש היררכיה ברורה בין שני העולמות האלה, וסרטי מתרחש בעולם שלמטה".

פמיניסטית גורמה

ועם זאת, יש ב”הטבחית של הנשיא” אלמנטים פוליטיים, אומר וינסן, ואלה קשורים ביחסים בין נשים לגברים. בשני מקומות ההתרחשות המרכזיים בסרט, ארמון האליזה והבסיס הצבאי-מדעי, דלפש היא האשה היחידה בסביבה גברית; ואם בבסיס חגגו את נשיותה, הרי בארמון האליזה היא התקבלה בעוינות, שנובעת גם מחדירתה הנשית למציאות הנשלטת על ידי גברים.

היא הגיעה לאליזה משום מקום, אומר וינסן, בוודאי לא בדרכים המקובלות שבהן מתמנים לתפקיד כה חשוב; לא היתה שפית מוכרה, לא צייתה לחוקי ההיררכיה, זכתה ליחס מועדף ממיטראן, והיו בארמון כאלה שסברו שמיטראן בחר למנות לעצמו טבחית פרטית כדי להתעלל בהם. כל אלה הפכו את דלפש בעיני הגברים שסבבו אותה ללא-שייכת ואף לא-לגיטימית.

וינסן מגדיר את דלפש כפמיניסטית, גם אם לא בטוח שלה עצמה היה נוח עם ההגדרה הזאת. הוא מתאר אותה כך משום שאפתנותה ואופיה החזק, שלא איפשר לה להתכופף בפני איש, וגם משום האופן שבו התגלגלו חייה, שכמה ממהלכיהם הנוספים רק מוזכרים בסרט כבדרך אגב ומקצתם כלל לא. למשל, היא אם לארבעה ילדים שנולדו בהפרש קצר זה מזה, וכאשר נקלעה למשבר כלכלי, הפקידה את ילדיה אצל אמה ונסעה לעבוד בארצות הברית. היא אשה שהמקצוע שלה ועצמאותה חשובים לה יותר מכל, אומר וינסן.

ראינו כבר סרטים רבים, אולי אפילו רבים מדי, שמתארים את הכנתם של תבשילי גורמה ומציגים אותם בפנינו באופן שגובל בפטישיזציה אפילו. האם לדעתך יש איזשהו קשר בין בישול לקולנוע דווקא?

וינסן מתנגד לשימוש הזה במונח פטישיזציה, אבל מסכים שיש איזשהו קשר בין יוצרי קולנוע לטבחים. "יש לי משיכה לטבחים", הוא אומר. "ולא רק מפני שאני עצמי אוהב לבשל ולאכול. אנחנו לא עוסקים באותו מקצוע, אבל שנינו עוסקים ביצירה. טבחים יוצרים תפריטים, משחקים בצבעים וטקסטורות ומגישים את מנותיהם בצלחות מקושטות ונאות לעין. גם אני מבקש להגיש לצופים מנה קולנועית שהיא נאה לעין, הרמונית ומתפתחת באופן לוגי. טבחים חייבים ליצור איזון בין טעמים שאנו מכירים כבר ויעניקו לנו ביטחון לבין טעמים חדשים שיפתיעו אותנו, וגם אני, כיוצר קולנוע, שואף ליצור איזון בין המוכר למפתיע. חשוב לא רק לספק לצופים את מה שהם מכירים כבר וגורם להם להרגיש בנוח, אלא גם להפתיע אותם ואף לערער אותם לפעמים. זה גם מה שטבחים טובים עושים, ולכן יש לי כבוד עצום כלפיהם. לבשל זה מקצוע אצילי".

רוב הסרט מתרחש בארמון האליזה. היכן צילמתם אותו?

"צילמנו יומיים באליזה עצמו. התברר שארמון האליזה ניתן להשכרה כמו כל אתר אחר, תמורת תשלום, ואם פעם היה קשה לקבל אישור לצלם בארמון, גם תמורת תשלום, הרי כשניקולה סרקוזי נבחר לנשיאות צרפת, התהליך נעשה הרבה יותר פשוט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו