גור בנטביץ' מציג: הסרט הסחי הראשון שלי

אחרי עשרות שנים של דרינקים וסאטלות שהסתיימו בשני התקפי לב, הבין גור בנטביץ’ שיש גבול לכל תעלול, ושהילדות הזאת חייבת להסתיים. 13 שנים אחרי סרטו הארוך האחרון, יצא השבוע לבתי הקולנוע “לרדת מהעץ”, סרטו החדש והבוגר מאי פעם. ראיון עם סטלן לשעבר, שהחליט לחזור מהכוכב הכחול ולהחליף את הגראס במדיטציה

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נירית אנדרמן

"וואו, לאיזה מקום סחי הבאת אותי", משתאה גור בנטביץ' כשהוא נכנס לבית הקפה שבו נערך הראיון ומביט סביבו. האוכלוסייה כאן מורכבת ממבחר עורכי דין מעונבים, שבאו להתאוורר משהות בבית המשפט הסמוך, ובנטביץ', בסווצ'ר מפוספס, ג'ינס שחוק, זיפים בני יומיים ושקית ניילון המשמשת כתיק מאולתר, נראה ומרגיש כמו מי ששייך לסרט אחר.

מי שהגה והשיק בארץ את המנהג של חלוקת בירות בכניסה להקרנות של סרטיו בסינמטק, ומעולם לא טרח להצניע את אהבתו לאלכוהול ולסמים קלים - לא בחיים ולא בסרטים שלו – נכנס הפעם בטבעיות גמורה לתפקיד המתנזר ומזמין לו רק כוס של מים. ככה, נקי. עד מהרה מתברר שגם חובבי הסוטול הגדולים ביותר, לאחר שהם חווים שני התקפי לב בתוך שלוש שנים, נאלצים להתקפל, לוותר על כל הטוב הזה ולהתמסר לדיאטה קפדנית.

שני התקפי לב, שני ילדים ובת זוג לחיים שנהפכה לשותפה פעילה גם בתחום היצירה הקולנועית – ההספק של בנטביץ' בתחום האישי בשנים האחרונות בהחלט מרשים למדי. בתחום המקצועי, לעומת זאת, נראה שהעניינים היו קצת יותר יגעים. הוא עשה אמנם כמה סרטים קצרים, ביים פרקים בכמה סדרות טלוויזיה, ואפילו זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים – על סרטו הקצר "עובר ושב" (2008), על הדרמה "פרילנד" (2009) ועל הופעתו בתפקיד הראשי בסרט "אורחים לרגע" (2011) - אבל הוא לא הוציא תחת ידיו דווקא את מה שרבים כל כך חיכו לו: סרט חדש באורך מלא.

בנטביץ'. "מתישהו אתה חוטף את הכאפה שלך”צילום: קובי קלמנוביץ

עכשיו זה סוף סוף קורה. 13 שנה אחרי "משהו טוטאלי", יצא אתמול לבתי הקולנוע "לרדת מהעץ", סרטו החדש של בנטביץ'. בהתאם לנסיבות, ובשונה מסרטיו הקודמים, ב"לרדת מהעץ" אין ניחוח סוטול ואין בריחה מהחיים האמיתיים אל איזו מציאות אלטרנטיבית, הזויה או וירטואלית. עם זאת, בדיוק כמו ב"כוכב הכחול", ב"משהו טוטאלי" וב"פרילנד", גם הפעם שולח בנטביץ' את הגיבור שלו למסע של חיפוש עצמי, של ניסיון להיחלץ מהבלבול הקיומי שהוא שרוי בו, וגם הפעם המסע הזה אפוף באווירה עצלה מעט, בטיפוסים תל־אביביים קצת מוזרים, ובהרבה הומור, אהבה ושמחת חיים.

העלילה עוקבת אחרי ניצ (גל תורן), בטלן וציניקן שחוזר לארץ לאחר שהות ארוכה בחו"ל, ונחוש להחזיר לחייו את האשה שהוא אוהב (שרה אדלר). אבל עד מהרה היא זורקת אותו מכל המדרגות, והוא בתגובה מתנחל במגרש נטוש למרגלות הבניין שבו היא גרה, ומסרב להשלים עם הניתוק הכפוי מאהבת חייו. ניצ מקווה לסלול נתיב בחזרה ללבה דרך כלבם המשותף, הקשיש והחולה, ובעודו רוקם תוכנית פעולה, הוא מוצא עצמו נסחף למה שלא היה מאמין שיקרה לו: הוא מצטרף למאבק פוליטי של כמה מתושבי השכונה להצלת המגרש הריק מידי כרישי נדל"ן וטייקוני חניונים.

הטריילר לסרטו החדש של בנטביץ', "לרדת מהעץ"

בנטביץ', בן 48, מסביר שלקח לו כל כך הרבה שנים להוציא סרט חדש, פשוט מפני שלכל אורך התקופה הזאת לא מצא רעיון שמספיק הלהיב אותו. "דווקא ניסיתי, זה לא שהחלטתי מטעמים אידיאולוגיים לנוח בין סרט לסרט. ישבתי וכתבתי כמה פעמים, אבל כשרעיון לא מספיק מלהיב אותך, הוא לא נהפך לסרט", הוא אומר.

בתחילת העשור הקודם הוא עבר לגור בארצות הברית, וחשב לעשות שם את סרטו הבא. "עשיתי מין דווארה כזאת בפסטיבלים עם 'משהו טוטאלי', וכשעברתי באמריקה ראיתי שכיף לי בלוס אנג'לס. לא יודע איך זה קרה", הוא צוחק. "היה לי חלום כזה שאם כבר עושים סרטים, אז שיהיה לזה פוטנציאל. שאם יוצא לך סרט מוצלח, אז שלא יראו אותו רק 40 אלף איש בשכונה, אלא שיוכל להתגלגל לכל מיני מקומות בעולם. צריך לזכור שאז היו ימי הביניים השחורים של הקולנוע הישראלי, בדיוק לפני המפץ הגדול. יצא לי סרט מוצלח, שאנשים מאוד אהבו, אבל הרגשתי שאני בארץ קטנה עם שפם ואין לזה פוטנציאל לאן עוד ללכת.

"אז בטיפשותי דמיינתי שאעבור לאל־איי ואעשה שם סרטים, והם יהיו יפים כמו 'הכוכב' ו'משהו טוטאלי', רק באנגלית, ומיליוני אנשים יראו אותם. אבל בדיעבד זה לא היה הגיוני, לפחות בשביל בנאדם כמוני, כי אני לא התערבבתי טוב בלוס אנג'לס. בסופו של דבר אני כנראה ישראלי כזה", הוא צוחק שוב. "לא בקטע פטריוטי, פשוט הייתי שם כמו דג מחוץ למים. כתבתי שם שניים או שלושה תסריטים שבראי הזמן הם פארשים, בדיוק כמו שהחיים שלי שם היו פארשים, כי לא חוויתי, לא חייתי, היה לי ריק".

מתוך “פרילנד”. רוקיסט מתוסכל שמוצא מפלט בעולם הווירטואלי

שנתיים לקח לו להבין שהחיים באמריקה הם לא בשבילו. הוא ארז את עצמו, חזר לארץ, כתב גם פה איזה תסריט או שניים שלא מספיק הלהיבו אותו, ועשה בינתיים דברים אחרים. הוא ביים כמה סרטים קצרים וסרטוני אנימציה, וגם פרקים לכמה סדרות טלוויזיה (ביניהן "טייק אווי" ו"מסכים") , ויצר סרט של 60 דקות בשם "פרילנד" שהתבסס על הסיפור שביים ב"מסכים", על רוקיסט מתוסכל שמוצא מפלט בעולם וירטואלי בסגנון Second Life.

ב-2009 התחיל בנטביץ' לכתוב את התסריט של "לרדת מהעץ", ורק אז הרגיש סוף סוף פוטנציאל לסרט של ממש. "איך אתה מתחבר לרעיון של סרט? אם הוא מתקשר עם מה שאתה מרגיש, עם מה שעובר עליך", הוא מסביר. "אתה צריך שייפול לך איזה אסימון בחיים בשביל שבאסימון הזה אחר כך תלך ותעשה סרט".

אז מה היה האסימון הזה שנפל בחיים שלך?

"הרבה שנים הייתי בפאזה אחת, ומתישהו היא התעייפה לי. קצת כמו גיבור הסרט שלי, גם אני סחבתי את הילדות שלי לאקסטרים. אני חושב שהצלחתי לסחוב אותה עד גיל 42. אבל יש גבול לכל תעלול, ומתישהו אתה חוטף את הכאפה שלך. זה עייפות החומר. הבנתי שלא לנצח אהיה ברווקייה ואחשוב על ההרפתקאות, הכיבושים, ההסתערויות והדרינקים. זה האסימון שנפל לי, בלי להישמע טרחן או בוגר מדי, אני מקווה".

מה היה דווקא בסרט הזה שתפס אותך, לעומת הקודמים שלא נתפסת אליהם?

"קודם כל הגיבור, שהוא אני בסופו של דבר, ואני לא יכול שלא להזדהות אתו. זה סרט על המאבק שבין להיות תלוש מהמציאות ולא לקחת בה חלק - גם ברמה של הזוגיות והמשפחה, וגם ברמה של הכאן ועכשיו - לבין לבוא ולהגיד 'בואו, זוזו, תעשו משהו'".

השינוי הזה בחיים שלך השפיע גם על אופן היצירה של הסרט?

"תראי, אני הפסקתי מסיבות בריאותיות להשתמש בסמים קלים ובבירות. 'להשתמש', 'לצרוך', לא יודע איזו מלה תישמע פחות טוב לרשות למניעת סמים", הוא צוחק. "בואי נגיד שבסרט הזה הפסקתי להתענג על סמים קלים ובירות, וזה אומר שזה הסרט הסחי הראשון שלי. פעם הייתי רגיל לשתות בירות ולעשן סמים קלים. איכשהו בעיתונים זה תמיד נשמע רע, אבל אני אומר את זה במלוא האהבה. אם לא היו נסיבות רפואיות, אני לא חושב שהייתי מפסיק לשתות ולעשן, כך שאפשר לומר שעכשיו אני סחי בעל כורחי.

"בעבודה על הסרט הזה, עדיין הייתי עם כל תעצומות הנפש של סרט ראשון, אבל ברמה העובדתית הייתי יותר סחי, ולכן הייתי צריך לפתור הכל בכוחות עצמי. הפעם לא היה לי הילוך חמישי להיכנס אליו. עשייה של סרט זו עגלה שלפעמים כבד לסחוב אותה, ואתה רוצה לשפוך על עצמך כמה בירות, כאילו לנפץ כמה קירות, לצאת מעצמך ולהתמלא בעזוז הזה. אבל הפעם נאלצתי להסתדר עם זה לבד, בכוחות עצמי.

מאיה קניג. “אני לא אחד שיסרסר את זוגתו בשביל האמנות”צילום: באדיבות רן מנדלסון

"אגב, יכול להיות ש'הכוכב' ו'משהו טוטאלי', שאני מאוד אוהב אותם, הרוויחו וגם פיספסו חלק מהקהל בגלל זה שהקוד שלהם היה יותר סטלני. אולי זה גרם להם לכוון לקהל יותר ספציפי. אבל עכשיו אני כבר לא ילד, והראש שלי השתנה. ירדתי מהעץ, כמו שאומרים, לפחות באופן חלקי. אז יכול להיות שעכשיו, כשעשיתי סרט סחי, יבואו אנשים ויגידו 'אה, זה כבר לא כזה מגניב'. אבל יכול להיות שגם הרווחתי מזה משהו, ופתאום הסרט הזה יצליח לדבר גם לעוד אנשים, כמו כל הסחים האלה שיושבים פה מסביבנו".

ההתבגרות המאוחרת של בנטביץ' החלה כבר לפני כמה שנים, לאחר שפגש את בת זוגו, הבמאית והתסריטאית מאיה קניג, ולקראת לידת בתם הבכורה, בת שש וחצי ("כשתמר נולדה כבר הייתי מתחת לעץ. ירדתי מהעץ בשביל להמתין לה", הוא אומר). כדי להאיץ את התהליך, החיים זימנו לבנטביץ' כעבור שנתיים התקף לב, שתפס אותו בתחילת הכתיבה של הסרט ("יש שיאמרו שזה עזר לי עוד יותר לרדת מהעץ. זה הכריח אותי להיות סחי, ולכתוב מתוך צלילות", הוא מחייך).

הוא אינו מעוניין להרחיב את הדיבור על ההתקפים שעבר. "אני לא רוצה להכניס התקפי לב ויגון לתוך הדיבור על הסרט הזה, שאני רוצה להאמין שהוא די שמח", הוא אומר. "אבל כן, זה קרה, מודה באשמה, וזה אפילו בכלל לא אשמתי, כי כשקיבלתי את ההתקף השני, בסוף העבודה על הסרט, כבר הייתי סחי לגמרי. כנראה שבגלגולים קודמים עשיתי דברים כל כך נוראיים, שאני נענש על זה עכשיו, כשאני צדיק מוחלט".

בכל זאת, מעבר לשינויים הפרקטיים שנאלצת להכניס בחייך, האם זה גרם לך להסתכל אחרת על החיים שלך ועל הקולנוע שאתה עושה?

"קשה לדבר על המוות בלי להגיד מלא קלישאות, אבל זה האיץ בי לעשות את הסרט. הבנתי שלא אחיה לנצח. זה כמובן בנאלי, כולנו יודעים את זה, אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה חזק מבפנים. לא שזה משנה כמה סרטים יישארו אחרי כשאני אמות, אני לא חושב שירשמו את כל הפילמוגרפיה שלי על המצבה שלי ויתלבטו אם לספור גם את הקצרים או לא", הוא צוחק. "תמיד נורא אהבתי את החיים, גם לפני ההתקפי לב, זה לא שפתאום זה השתנה. אבל עכשיו חבל לי לבזבז אותם".

סרטו הראשון של בנטביץ' באורך מלא, "הכוכב הכחול", יצא לבתי הקולנוע ב-1995, ועד מהרה נהפך לסרט הפולחן הישראלי הראשון. בנטביץ' היה בטוח שהוא עושה סרט מאוד מיינסטרימי שיגרור לבתי הקולנוע המון אנשים, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. הסרט, בכיכובו של אלון אבוטבול, סיפר על צעיר שרוצה לנסוע לקהיר אבל נקלע למסע הזוי, נודד בין אתרים שונים, פוגש טיפוסים משונים, נקלע למאורת סמים ומגיע בסופו של דבר אל הכוכב הכחול.

הסרט יצא לבתי הקולנוע בלי מסע פרסום מאורגן, אבל בשכבות אוכלוסייה מסוימות, תל־אביביות בעיקר, ההמלצות על הסרט המגניב עברו מפה לאוזן. כרזות וסטיקרים שפוזרו ברחבי העיר עזרו ליצור סביבו את ההייפ הנכון, וארגזי הבירה שהמתינו לבאי הסינמטק בכניסה להקרנות הפכו את הצפייה בסרט לחוויה ייחודית ואטרקטיבית במיוחד. "הכוכב הכחול" הוקרן בסינמטק תל אביב בהקנות חצות בימי שישי מדי שבוע, במשך שבע שנים, ובנטביץ' מעריך כי בסופו של דבר ראו אותו 30 אלף איש, שכל אחד מהם צפה בו כ-20 פעמים.

איך אתה מסביר את זה ש”הכוכב הכחול” נהפך לכזה קאלט?

"בכוונה מלא שנים לא דיברתי על הסרט הזה, כי חשבתי שהוא פתוח לפרשנויות שונות, ושזה יהיה רעש מיותר אם אני אקום ואסביר אותו. אבל עכשיו, אני כבר יכול לומר שבעיני הסרט הזה מדבר על תחושת הבלבול של קבוצה גדולה של אנשים, שראו בסרט הזה איזו חוויית בלבול, זהות, התגלגלות בחיים, שהיתה רלוונטית להם, ושלא מצאה ביטוי בסרטים אחרים.

"ויש מקרים קיצוניים בעניין הזה. אני פוגש היום למשל כל מיני דוסים שאומרים לי שהם חזרו בתשובה בגלל שהם ראו את 'הכוכב הכחול'. אני לא חושב שהסרט הטיף לחזרה בתשובה, אבל הוא כן היה פילוסופי במובן שהוא עסק בחיפוש משמעות. יכול להיות שהוא יותר דיבר לאנשים מסטולים, שחוויית הבלבול הרבה יותר חזקה אצלם. בעיני, תקופת הבלבול הזאת היא ההזדמנות שלך לבחון את העולם בעיניים חדשות, אחרת ממה שגידלו אותך ולימדו אותך, ולפני שכבר יש לך דעה על הכל. זה היה השוט שלי על הנושא הזה, ואני חושב שהוא הצליח לעבור לאנשים מסוימים. אני מודה שאחרים, שלא התחברו לבלבול הפנימי הזה, חשבו שהסרט הזה רדוד, טפשי ומשעמם. התגובות עליו היו מאוד קיצוניות.

"ואם אני כבר מתפלמס, אז יכול להיות שיש קשר בין 'הכוכב' לבין 'לרדת מהעץ'. אז הבחור היה בן 25, אחר כך הוא המשיך והמשיך להסתובב עוד איזה 10-15 שנים, עד שעכשיו הוא קם וירד מהעץ. זאת תקופת ההתבגרות, כשאתה עוד לא לוקח צד, עוד לא סגור על משנתך, ומנסה למשוך את זה".

את התפקידים הראשיים ב"לרדת מהעץ" הפקיד בנטביץ' בידיהם של גל תורן, שחקן וסולן להקת "מרסדס בנד", שכיכב בין היתר בסדרת הטלוויזיה "תעשה לי ילד", ושל שרה אדלר ("שנת אפס", "מדוזות"). כרגיל בסרטיו, הוא ליהק לצדם קבוצה של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום שלו. בין היתר, בת זוגו, קניג, מגלמת את אחת ממובילות המאבק להפיכת המגרש הנטוש לפארק שכונתי, אחותו טליה פישמן מגלמת שכנה הזויה שמאמינה בגלגול נשמות ומסייעת לאנשים להתבונן לתוך נפשם, וחברו הטוב זוהר דינר מגלם את השומר שהוצנח אל המגרש כדי לקבע את זכותם כל כרישי הנדל"ן עליו.

וכרגיל, גם בנטביץ' עצמו מבליח על המסך בתפקיד קטן. הוא מגלם בסרט את להב, המנהיג האידיאליסט של המאבק השכונתי. מסורת ההופעות שלו בסרטיו, הוא מסביר, החלה לגמרי במקרה. ב"כוכב הכחול", אבוטבול הבטיח לו שיביא חבר שלו כדי שיגלם את אחד התפקידים, וכשזה לא קרה הוא הציע לבנטביץ' שיעשה זאת בעצמו. וב"משהו טוטאלי" הוא שיחק מול השחקנים באודישנים כה רבים, עד שידע כבר את הטקסטים של הדמות שלו בעל פה. "עשיתי אותה כל כך הרבה פעמים, עד שכבר הייתי ממש טוב בזה, וגם הבנתי שזה יחסוך לנו כרטיס טיסה אחד להודו", הוא נזכר. "זאת אגב טכניקת המשחק שלי. אני מאמין שאם אתה יודע את הטקסט כל כך טוב בעל פה, אתה תוכל להגיד אותו בלי בכלל לחשוב על זה, ואז זה ייראה לגמרי טבעי. זו לא טכניקה מאוד עמוקה, אני יודע", הוא צוחק.

מתוך “אורחים לרגע”. “פיתחתי גחמות ומניירות של שחקן”צילום: ורד אדיר

היא אולי לא עמוקה במיוחד, אבל הטכניקה הזאת הצליחה להביא אותו להישגים לא רעים. בפסטיבל ירושלים 2011 זכה בנטביץ' בפרס השחקן הטוב ביותר על הופעתו בסרט "אורחים לרגע", שביימה קניג, בת זוגו. "כששיחקתי בסרטים שלי, לא התייחסתי לעצמי כשחקן, כי כשאתה מביים, אתה כל כך שקוע בדברים אחרים, עד שאתה לא מטריד את עצמך אם אתה משחק טוב או לא", הוא מסביר. "ופה פתאום מצאתי את עצמי שחקן ממש, בלי טרדות אחרות. אבל זה היה דווקא מלחיץ, כי כשאתה רק שחקן, נכנס לך פתאום רגשי של שחקנים – אני טוב? לא טוב? אולי אני אהרוס להם את הסרט?

"היו לי את כל אלה, וגם פיתחתי גחמות ומניירות של שחקן, אימצתי הכל. מאיה טוענת שהייתי בלתי נסבל על הסט. היינו, למשל, יום אחד בצילומים בעין כרם, ואני, בגלל מה שקרה, צריך דיאטה מיוחדת. כשלא הביאו לי את האוכל שלי, קמתי ועזבתי את הסט בדרמטיות. אמרתי שאני הולך לחפש לי אוכל, ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי הולך על הכביש הלוהט, בתחתונים בלבד, בלי ארנק. ככה שקיבלתי שם גם את חוש הדרמה של שחקנים. זה נמשך עד שמאיה באה אלי והורידה אותי מהעץ".

איך הרגשת כשקיבלת את הפרס?

"יש לי יחסים אמביוולנטיים עם פרסים. אף פעם בחיים לא קיבלתי פרס, אז במשך שנים פיתחתי לי תיאוריה למה פרסים זה מעאפן, משהו שמיועד רק לאנשים מוגבלים, ולמה הגיבורים האמיתיים בכלל לא צריכים את זה. ואז פתאום קיבלתי גם את הפרס הזה וגם את הפרס על 'עובר ושב', וזה מאוד הלחיץ אותי. עד שבניתי לי תיאוריה מוצקה, לך תצא מזה עכשיו. אבל כן, זה גם כיף".

מתוך “עובר ושב”. “כן, פרסים זה גם כיף”

קניג החזירה לו טובה ב"לרדת מהעץ", כשהסכימה לשחק את תדי, צעירה קולית שמנהלת בלוג וידיאו, ורותמת אותו למאבק השכונתי בכרישי הנדל"ן שזוממים להקים חניון במגרש הריק. הליהוק שלה לתפקיד קרה די במקרה, מספר בנטביץ'. "פשוט יש קטע כזה שאתה מחפש ללהק בחורה לסרט שלך, וכבמאי גבר אתה אומר, 'אני רוצה שתהיה פה בחורה חמודה'. אז הבחירה הטבעית שלי כאן היתה לקחת את האשה שאתי, כי היא הרי הכי חמודה, שווה ומגניבה שאני מכיר".

הבעיה היחידה שניצבה לפניו היתה העובדה שלפי התסריט, היה צריך להתפתח רומן בין תדי לבין ניצ, גיבור הסרט. "אני גבר שמרן ואולד פאשן, ועם כל הכבוד לסרט ולחשיבותו, לא רציתי שהיא תתערבב לי עם מישהו אחר. בכל זאת, אני לא אחד שיסרסר את זוגתו רק בשביל האמנות. יש לי הקווים האדומים שלי. אז ניסיתי למצוא מישהי אחרת לתפקיד, אבל בסוף הבנתי שזה חייב להיות היא, ומצאנו את הדרך שהמתח ביניהם לא יעבור את הקווים האדומים שלי".

שינית את התסריט לשם כך?

"היה צריך להיות להם איזה זיון בתוך האוהל, ואיכשהו לא הגענו אף פעם לצלם אותו. כל הזמן כולם צחקו עלי בגלל זה. נכון, אני עושה הכל בשביל הסרטים שלי, אבל לא צריך להגזים".

מתוך "לרדת מהעץ"צילום: באדיבות רן מנדלסון

בשלב מסוים בראיון נזכר בנטביץ' בלילה אחד רחוק, שבו סימן לעצמו בפעם הראשונה את השלב החדש שעמד להתחיל בחייו. "בתקופת הדרינקים שלי, שנמשכה קרוב לחצי מאה, חזרתי באופניים הביתה בחמש בבוקר, אחרי לילה של דרינקים, ופתאום עצרה לפני מונית בברקס חזק כזה, ויצא ממנה מישהו מהבוהמה של פעם וניגש במהירות לאיזה בניין כדי להשתין", הוא מספר. "כנראה שגם הוא חזר בדיוק מאיזה דרינק. ואז הוא הסתכל עלי, ואני עליו, ובאותו רגע נפל לי איזה אסימון ואמרתי לעצמי, 'תסתכל עליו, ככה תיראה גם אתה אם תמשיך עם הדרינקים האלה עוד 20 שנה. הפרוסטטה שלך כבר לא תצליח להחזיק לאורך זמן את כל הבירות והוויסקי שלך, וגם אתה תצטרך לקפוץ מהמונית ולהשתין באמצע הרחוב'. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה הקוון הימני שמסמן לי את גבולות הגזרה, שזה הסמן שלי".

אתה מתגעגע לדרינקים?

"אני בעיקר מתגעגע לסטלות. יש משהו בסטלה של גראס שאני מאוד מתגעגע אליו. זה קצת כמו בסרטים שלי. גם בסרטים וגם בחיים, אני אוהב שיש עוד משהו חוץ מהריאליזם".

מצאת לך איזו סטלה חדשה, אחרת?

"תראי, התחליף שלי, ואני יודע שזה נשמע מה זה קליפורני, הוא מדיטציה. יש אימרה כזאת שטוענת שמדיטציה זה להגיע לקומה השנייה דרך המדרגות, וסטלה זה לקחת את המעלית", הוא צוחק.

אז אתה עושה עכשיו מדיטציות כל יום?

"איפה. כשאתה עושה סרט אתה בכזאת היפר ונטילציה, החיים שלך כל כך בטירוף, שלשבת ולהגיד עכשיו אני אעשה מדיטציה זה בדיחה. הרי אתה מלא כל הזמן במחשבות ובסידורים. אני יושב, ואחרי שתי דקות אני רואה כמה סידורים יש לי בראש, אז אני פשוט קם ואומר אולי אני אלך ואעשה את הסידורים האלה עכשיו, במקום לשבת ולחשוב עליהם כמו אידיוט. זה מה שהסטלה עושה, אגב, היא מורידה לך את הטורים ונותנת לך להתנתק לרגע מכל המציאות והריצות. אבל אין לי עכשיו את העזר הזה, את התוסף הזה. אולי אחרי שיירגעו כל הסידורים של הסרט, אני אצליח לחזור למדיטציה".

עד שיתחילו הסידורים של הסרט הבא.

"אני לא חושב שזה יקרה כל כך מהר. אני אמנם אני לא רוצה לחכות שוב 12 שנה, אבל רוצה לקחת את זה רגוע. מה הטעם למהר נורא מסרט לסרט? הרי באמצע סרט אתה כולך בטירוף – זה גם כיף, אני לא מתלונן שהגרלתי חיים כאלה – אבל אני גם מכבד את ההפסקות בין לבין".

רעיון כבר יש לך?

"אני מודה שיש, אבל אני לא מגלה. אני מה זה פרנואיד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ