הבמאי יריב הורוביץ חוזר לשטחים

בעת שירותו בדובר צהל, בזמן האינתיפאדה הראשונה, התלווה יריב הורוביץ ליחידה שהוצבה בשכם ותיעד את השפעות העימות על החיילים. בסרטו העלילתי הראשון רוק בקסבה, העולה כעת, הוא חוזר אל החוויות מאז ומסביר מדוע אין רשעים בסיפור הזה

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

לפני 23 שנה, כאשר יריב הורוביץ גויס לצבא, הוא נשלח ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. כבמאי חדש ונטול ותק, הוא נשלח לעשות את העבודה השחורה, נטולת התהילה והיומרות האמנותיות, שהיתה מנת חלקם של הבמאים המתחילים ביחידה: סרטי הווי על יחידות שונות בצה"ל. המשימה הזאת, הנעדרת כל יוקרה, חייבה אותו לצאת ולבקר בבסיסים של יחידות, לכוון שם את המצלמה אל החיילים, ולחלץ מפיהם סיפורים ואנקדוטות משעשעות על שירותם ביחידה.

זו היתה מעין מקבילה צה"לית לצלם חתונות. את החומרים שצילם בביקוריו ביחידות היה על הורוביץ לערוך לסרטונים קצרים, מצחיקים ורוויי בדיחות פנימיות, ואלה הוקרנו בדרך כלל במסגרת ערבי הווי של חיילים עייפים, בתקווה שיצליחו לעודד אותם, להחדיר בהם קצת גאוות יחידה ולשפר את מצב רוחם.

יריב הורוביץצילום: גלעד בר שלו

ואולם, הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, ומצב רוח מרומם לא היה מצרך נפוץ ביחידות צה"ל שהוצבו בשטחים. ואכן, כאשר מפקדו של הורוביץ שלח אותו לעשות סרט הווי על חטיבת הצנחנים והורה לו לצאת לצלם יחידת צנחנים שהוצבה בשכם, הבמאי הצעיר חש זאת על בשרו. מי שהורגל לחלץ מהחיילים שמתייצבים לפני המצלמה שלו התבדחויות עליזות ואנקדוטות משעשעות בעלות ניחוח צבאי, ראה לפתע בשכם, דרך עדשת המצלמה שלו, חיילים שסיפרו סיפור שונה לחלוטין.

"התחלתי לצלם את החיילים האלה, שאלתי אותם מה קורה, אילו דברים מצחיקים קורים להם ביום־יום, ביקשתי שיספרו לי על ההווי של החטיבה, והם, במקום זה, התחילו להשתמש במצלמה שלי כדי לעשות לעצמם טיפול פסיכולוגי", מספר הורוביץ. "הם סיפרו לי כמה רע להם להיות שם, איך אתמול ירקו עליהם ואיך קיללו אותם. אחד מהם סיפר כי הגיעו למצב שהם הולכים ברחוב ורואים ילדים שהם יודעים שבין כה אחר כך יזרקו עליהם אבנים, אז הם כבר מרביצים להם מראש, כי הם יודעים שאחר כך לא יצליחו לתפוס אותם. למעשה, אני שאלתי את החיילים האלה על הווי, והם ענו לי על מצוקה".

הורוביץ נדהם מהסיפורים ששמע ומהמראות שראה כאשר הצטרף לחיילים לסיורים בשכם. הוא היה צמוד אליהם במשך כמה ימים, ליווה את הדילמות המוסריות היום־יומיות שלהם וחשב לעצמו שחייבים לעשות מזה סרט. המחשבה הזאת החלה לנקר בראשו אז, ליוותה אותו שנים ארוכות לאחר מכן, ובסופו של דבר הביאה ליצירתם של שני סרטים: האחד תיעודי, "האינתיפאדה שאחרי", שהורוביץ ביים ב-2003, והשני עלילתי, "רוק בקסבה", שאותו הציג בבכורה בפסטיבל ירושלים האחרון והקרין לפני שבועיים בפסטיבל ברלין; הסרט קטף שם הסרט את פרס .C.I.C.A.E, הקונפדרציה הבינלאומית לקולנוע אמנותי וניסיוני.

בתחילת "רוק בקסבה", שעלה אתמול להקרנות בבתי הקולנוע בישראל, נראית קבוצה של חיילי צה"ל צעירים מתרסקים אל תוך המציאות הקשה ברחובות עזה. בזמן סיור שלהם בעיר, ילדים מיידים עליהם אבנים ונעלמים במבוך הסמטאות הצרות, נשים פלסטיניות ממטירות על ראשיהם קללות ונאצות, ובלוקים אימתניים מושלכים עליהם מגגות הבתים. החיילים נדרשים להגיב באיפוק, והסיטואציה האלימה הופכת את הדרישה הזאת למאתגרת במיוחד. בסופו של דבר, לאחר שאחד החיילים נפגע ונהרג, מוצבים חבריו ליחידה על גג של אחד הבתים בעיר, כדי להשקיף על האזור, לשלוט במתרחש בו ולאתר את האחראים למותו.

הסרט מצליח להעביר את המתח הדחוס ברחובותיה של עזה, שנהפכים לזירת קרב גועשת, וממחיש היטב את האלימות המתפרצת משני הצדדים ואת הפחד שנמצא באוויר בכל רגע. על הגג שעליו מוצב הצוות הצה"לי, לעומת זאת, מנסה הורוביץ לייצר טריטוריה הזויה, שבה מתערבלים יחד מוסיקה של האייטיז עם דילמות מוסריות כבדות משקל, הורמונים רוגשים של חיילים צעירים עם תחושות זעם והשפלה של תושבים מקומיים, וגם חלומות על עתיד ורוד שמתנפצים לתוך מציאות עגומה ונטולת תקווה.

קשה להאמין שהתמונות האלה, של חיילים חמושים המתעמתים עם ילדים זורקי אבנים, שנשקפו כאן במשך יותר מדי שנים ממסכי הטלוויזיה, מגיעות רק עכשיו אל המסך הגדול. למעשה, סרטו של הורוביץ הוא הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי, שלא היסס לחטט בפצעים הפתוחים שהותירו המלחמות הרבות שידעה המדינה הזאת, מעז לגעת באינתיפאדה ובשירות של חיילי צה"ל בשטחים.

ויכוח בין אלופים

הורוביץ נולד ב-1971 בפרדס חנה. אחיו הגדול הוא אדם הורוביץ, המוסיקאי ("נושאי המגבעת") ואיש חיי הלילה התל־אביבי, ואביו הוא הבמאי והמחזאי דניאל הורוביץ, שכתב את התסריטים לסרטים "מסע אלונקות" ו"טרנזיט" (עם דני וקסמן), ומחזות רבים, בהם "צ'רלי קצ'רלי", "מעשה נורא" ו"משחיז הסכינים הסיני". את ילדותו בילה הורוביץ בפרדס חנה ובבנימינה, ובגיל 17 עבר לתל אביב, שם למד במגמת קולנוע בתיכון חדש.

הוא גדל בבית בעל אוריינטציה שמאלית, אבל דווקא העובדה הזאת, לדבריו, היא שדחפה אותו לעשות סרט שבוחן את האינתיפאדה דרך נקודת המבט של החיילים הישראלים. "אמא שלי היתה קומוניסטית, ואילו אחותה היתה בבית הספר התיכון בת הזוג של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני", הוא מספר. "למעשה, 'רוק בקסבה' נולד מכך שגדלתי בסביבה שבה כולם היו אומרים תמיד, 'החיילים שלנו חיות, הם מתנהגים כמו בהמות', ורק אני הייתי זה שאומר, 'לא, הם לא חיות'. כי האמירה הזאת נשמעה לי פשטנית, ומה שאני ראיתי מסביבי זה את החברים שלי, שממש לא נראו לי חיות, אלא בעיקר ילדים במצוקה. ילדים שמה שקורה להם בשירות הצבאי שלהם בשטחים מתנגש כל הזמן עם הערכים שלפיהם הם חונכו".

הרעיון של "רוק בקסבה", כאמור, עלה במוחו כבר אז, בימים שבהם הגיע לביקור בשכם, ומצא עצמו מאזין לווידויים מצמררים מפיהם של חיילים. "זה קרה שם, על הגג, כשהייתי ילד בן 19 עם קפלס"ט ואפוד", הוא אומר. "אני זוכר שחשבתי על זה אחרי סיור בקסבה, שבמהלכו נשים מבוגרות יורקות עליך בפרצוף, צעירים זורקים עליך בלוקים מהגגות, וילדים משליכים עליך שקיות מלאות שתן. הרבה מאוד איפוק נדרש מהחיילים ברגעים האלה, כי הדבר שהכי מתחשק לך באותו רגע זה להכניס להם את הקת לפנים. אבל ברוב המקרים החיילים לא עשו את זה, לפחות על ידי, אולי בין היתר כי היתה לי מצלמה ביד.

"שם עליתי על הגג ואמרתי לעצמי, זה הרי אבסורד, זה לא יכול להיות, חייבים לספר את הסיפור הזה מבפנים. לא יכול להיות שבני 19 נדרשים כאן לקבל בתוך רגע אחד החלטות שבית המשפט העליון יכול היה להתדיין עליהן במשך חודשים. הרי בכל מיני סיטואציות מלחיצות במיוחד הם צריכים להחליט בתוך שניות אם לירות או לא, לדחוף או לא, להשתמש בכוח פיסי מתון, או לא מתון. אם ילד שזרק עליהם בלוק, למשל, ברח לתוך איזה בית, הם צריכים להחליט במהירות אם מותר להם לפרוץ את הדלת של הבית או לא, אם זה חוקי או לא. וכשהייתי שם, ראיתי כאלה שפרצו בלי לחשוב, אבל גם כאלה שהחזיקו את עצמם ולא פרצו. אלה החלטות מוסריות לא פשוטות, שיכולות ללוות אותם אחר כך שנים רבות".

את החומרים שצילם בשכם ב-1991, ובהם וידויים מטלטלים של חיילים על הקשיים שמציבה לפניהם ההתנגשות היום־יומית והאלימה עם אזרחים, על הדילמות המוסריות הבלתי פתירות שמעלה הסיטואציה הזאת ועל המחיר הרגשי שהם נאלצים לשלם בעקבותיה, הורוביץ לקח אתו בחזרה למשרדי יחידת ההסרטה ושם ערך אותם לסרט קצר. כרגיל, כשסיים את המלאכה, הוא ניגש להראות את הסרט לממונים עליו.

"המפקדים שלי ציפו לסרט הווי, אבל אני נתתי להם סרט שהכה אותם בתדהמה", הוא מספר. "המפקד שלי לקח את האסופה של הסינקים האלה, רץ ישר לקצין חינוך ראשי והראה לו את החומרים. זה הכניס את שניהם להלם. התגובה הראשונית שלהם היתה שצריך לשפוט את החיילים האלה. אני זוכר שקראו לי להגיע לתחקור בקריה ושם שאלו אותי אם פיברקתי את זה. הם חשבו שאמרתי לחיילים מה להגיד. בתחקור הזה דני יתום אמר שהחיילים האלה הם עשב שוטה ורצה לשפוט אותם, ואילו מתן וילנאי אמר לו, ‘אתה נאיבי, מה פתאום לשפוט את החיילים האלה, מה אתה בת יענה, אתה לא מבין מה העבודה הזאת עושה לחיילים?’ אני זוכר שהתחיל ויכוח בין האלופים, ובשלב מסוים פשוט העיפו אותי מהחדר".

הורוביץ בצילומי "רוק בקסבה"צילום: יוני המנחם

הורוביץ צילם את סרטו כשלוש שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. אז רק התחילו בציבור הישראלי ובצה"ל לעכל את המורכבות של השירות בשטחים ואת ההשפעות ההרסניות שיש לו לא רק על האוכלוסייה הכבושה, אלא גם על החיילים הישראלים. בסופו של דבר, מספר הורוביץ, כמה שנים מאוחר יותר, הקרינו נציגי צה"ל את הסרט שלו בכנסת. הם רצו לשכנע את הח"כים שחייבים לקצר את תקופת השירות של חיילים בשטחים ולהבטיח תחלופה מהירה יותר, כדי לצמצם את השחיקה הרגשית והמנטלית שלהם. סרט ההווי של הורוביץ עזר להם במלאכת השכנוע הזאת.

פחדתי לזייף

לאחר שסיים את שירותו הצבאי עסק הורוביץ לאורך שנים בבימוי קליפים ופרסומות. בין היתר, ביים את הקליפ לשירו של אסף אמדורסקי "יקירתי", שזכה בפרס אקו"ם, וכן פרסומת נגד נהיגה בשכרות, בכיכובם של עמית מכטינגר וליאור מילר, שזכתה בפרס עדשת הזהב. ב-2007 החל לביים גם לטלוויזיה, בין היתר את "החרצופים" ואת תוכנית הנוער "זבנג", ובשתי גיחות לארצות הברית למד בימוי במכון הסרטים האמריקאי ותסריטאות באוניברסיטת קליפורניה.

לכל אורך התקופה הזאת, זיכרונות האינתיפאדה לא עזבו אותו. ב-2002 החליט שהוא רוצה לחזור אל כמה מהחיילים שפגש עשור קודם לכן בשכם ולבדוק אילו משקעים נותרו בהם מאותם ימים רחוקים. הוא איתר כמה מהם, דיבר אתם על הצלקות שנותרו בהם ועל הזיכרונות שרודפים אותם, ואף החזיר אחד מהם לאותם רחובות בשכם שבהם סיירו יחד. במקביל, הוא פנה לצה"ל וביקש את הסרט שצילם בעת שירותו הסדיר. צה"ל נענה לבקשה, וב-2003 ערך הורוביץ את כל החומרים הללו יחד לסרט תיעודי שנקרא "האינתיפאדה שאחרי".

הסרט נועד להקרנה בערוץ 2, אבל ברגע האחרון בוטלה הקרנתו. "זו היתה תקופת הפיגועים, ובטלעד החליטו שזה סרט שהם לא יכולים לשדר אותו באותה עת. אחרי הפיגוע בדולפינריום הם אמרו לי, 'אנחנו לא מקרינים עכשיו סרט שעלול לפגוע ברגשות הציבור'", מספר הורוביץ. וכך, הסרט לא הוקרן כאן, אלא רק בערוץ 4 הבריטי (רק כעבור שנים הוא מצא את דרכו לספריית ה-VOD של יס והוט).

ואולם, גם אחרי "האינתיפאדה שאחרי", הורוביץ עדיין לא השתחרר מהדיבוק שנכנס בו ברחובות שכם. הוא נחוש היה לעבד את הזיכרונות שלו גם לסרט עלילתי, וב-2006 גייס לצדו את התסריטאי גיא מאירסון. יחד הם התחילו לכתוב את "רוק בקסבה", הפיצ'ר הראשון שלו. כבר בזמן העבודה על התסריט, הוא מודה, הבין כי הוא עומד לגעת כאן בעצב רגיש במיוחד של החברה הישראלית, בנושא שמקטב אותה ומעורר בה מחלוקות עמוקות.

"בשלב מסוים גיא מאירסון המשיך הלאה, לעבודות אחרות, ואני מרוב הפחד, המשכתי לשכתב את התסריט שוב ושוב עוד המון פעמים", אומר הורוביץ. "פחדתי מאוד לחטוא לאמת ולא לנסות להראות את התמונה הכללית. פחדתי לזייף, ליצור סרט לא מאוזן, סרט שיגידו עליו שהוא מניפולציה. היה לי נורא חשוב בתהליך הכתיבה לנסות ולהביא בחשבון את כל הרגשות של כל מי שמעורב בכל הסחי הזה. אחד הדברים שהתעקשתי עליהם, למשל, היה הסירוב להפוך מישהו לרשע בסרט, לנבל של הסיפור הזה.

"אני זוכר שממש היו לי רגעים של צמרמורות בחדר העריכה. למשל, יש סצינה שבה החיילים מגיעים לבית שבו גרה משפחה פלסטינית וצריכים לעלות לגג שלו. החיילים נכנסים לבית, והמשפחה עם הילדים עומדת מולם, והם כולם תקועים יחד בסיטואציה הזאת. מצד אחד הם חייבים לעלות לגג, ומצד שני לא נעים להם מבני המשפחה הזאת, אז הם פשוט עומדים שם, תקועים. אלה רגעים מאוד לא נעימים. שני הצדדים פשוט תקועים פה בסיטואציה מחורבנת, שהם לא בחרו בה, ובחדר העריכה ראיתי שברגע הזה אנשים נעצרים, מתבלבלים ושואלים את עצמם, 'רגע, אז מי פה בעצם הרע?'"

לתפקידים הראשיים בסרט ליהק הורוביץ את יון תומרקין, אנחל בונני, יותם ישי, רועי ניק, יפתח רווה, הנרי דוד, לביא זיטנר וחאולה אלחג'־דיבסי. כשהוא נשאל אם בזמן הליהוק הושפע מהשאלה אם שחקן מסוים שירת בצה"ל או לא, הורוביץ משתהה לרגע. "לא, אבל איכשהו יצא שכל הקאסט שלי עשה צבא", הוא אומר לבסוף. "לא היה אף שחקן שרציתי, אבל אז אמרו לי שהוא לא עשה צבא ולכן לא לקחתי אותו. בכלל, הטענה הזאת שלשחקן מותר לשחק חייל רק אם הוא היה חייל - מופרכת בעיני. זו טרמינולוגיה של משטרים שאני לא מבין אותם".

מה קרה לילד הג’ינג’י

הראיון עם הורוביץ נערך ימים ספורים לפני נסיעתו עם "רוק בקסבה" לפסטיבל ברלין. הוא מודה כי הוא נרגש, אבל מציין שהדבר שהכי מפחיד אותו זו דווקא יציאת הסרט בישראל. "אני חושש בגלל הנושא, בגלל העייפות של האנשים, מפני שאני לא יודע כמה נכונות יש להם עכשיו לצפות בסרטי צבא", הוא מסביר. נכון, "בופור" שבר פה קופות, הוא מסכים, אבל הוא היה מבוסס על רב מכר, וגם עסק לדבריו בנושא שהוא הרבה יותר בקונסנזוס לעומת השהייה של צה"ל בשטחים.

"פה הכל קפיץ, על קצות העצבים, אבל המטרה שלי היא לקרב אנשים אל הנושא, להוריד את המחיצות, לנסות לייצר חוויה קולקטיבית, כי בסך הכל בשטחים האלה עברו מאות אלפי חיילים", הוא אומר. "בפייסבוק אני רואה איך הנושא הזה מדליק אנשים לדבר, לספר ולשתף, יש כל כך הרבה אנשים שהיו שם ועדיין משהו תקוע אצלם. כולנו חיים בתהייה תמידית של אם אנחנו בסדר או לא, אם יש לנו ברירה אחרת, אם כועסים עלינו, אם אנחנו רעים. במובן הזה אנחנו עם מיוסר מאוד, וזה דבר שדורש טיפול קבוצתי".

כשהוא מדבר על הצורך של אנשים לדבר על שירותם הצבאי בשטחים ולחלוק את רגשותיהם בנושא עם אחרים, הוא נזכר בגירוי שדחף אותו ליצור את סרטו התיעודי. "זו היתה שיחת טלפון שקיבלתי ב-2002 מבחור שהיה בצנחנים כשאני צילמתי בשכם. עשר שנים אחר כך הוא חיפש אותי, איתר אותי והתקשר אלי, כי לא היה לו עם מי לדבר. הוא נזכר איך הם הרביצו לאיזה ילד ג'ינג'י שזרק אבנים, ואמר שהוא לא יודע אם הילד הזה מת בסוף מהמכות האלה או לא. עכשיו, כשיש לו ילדים, הוא אמר לי, הוא לא יכול לשכוח את זה, והוא לא יודע להחליט אם הוא עצמו נהג כשורה או לא, כי רגעים ספורים לפני כן חייל ביחידה שלו נפצע מזה שזרקו עליו בלוק.

"למעשה זאת התייסרות שכל מי שהיה שם, בשטחים, מכיר אותה", מסכם הורוביץ. "אז במובן הזה, 'רוק בקסבה' הוא לא רק הסרט של הטיפול שלי, של גיא מאירסון התסריטאי, ושל הצלם שלי אמנון זלאייט שהבן שלו משרת עכשיו ביחידה מובחרת בגדה. באיזשהו אופן, בעיני, הסרט הזה הוא הטיפול של כל המדינה הזאת".

תגובות