ז'אק אודיאר יוצא מחושך לאור - קולנוע - הארץ

ז'אק אודיאר יוצא מחושך לאור

קשר רומנטי בין מאבטח למאלפת לווייתנים עומד במרכז “חלודה ועצם”, סרטו החדש של הבמאי הצרפתי ז’אק אודיאר. בראיון עמו הוא מסביר מדוע בחר לביים הפעם מלודרמה ולהתרחק מנושאים אפלים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

"אחרי סרטי הקודם, 'נביא', שהתרחש בבית סוהר בחברה גברית, וחלקים רבים שלו התרחשו באפלה, רציתי לעשות סרט שיש בו אור ואחת הדמויות המרכזיות שבו היא אשה. זו אחת הסיבות שבחרתי לעשות את 'חלודה ועצם'". את הדברים האלה אמר במאי הקולנוע הצרפתי ז'אק אודיאר בפגישה שהתקיימה עמו בפסטיבל קאן האחרון בהשתתפות עיתונאים נוספים. תשובה זו לשאלה מדוע בחר אודיאר לביים את הסרט, שעולה השבוע על האקרנים בישראל, עשויה לעורר את הרושם שסרטו החדש מהווה היפוך לסרטו הקודם, שב-2009 זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן, זכה בפרס באפטה לסרט הזר הטוב ביותר וגם היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ובפרסים רבים נוספים. אבל צפייה בסרט מגלה שאין הוא קשוח פחות מסרטו הקודם.

גם אודיאר, בן 60, בפגישה עמו, משדר תחושה של חומרה בפניו המחייכות לעתים רחוקות בלבד ובסגנון דיבורו, האדיב אמנם, אך אינו מכביר מלים היכן שתשובה קצרה, המנוסחת באופן ענייני, עשויה לספק. כאשר הוא נשאל מהי הסיבה הנוספת שבגלל ביים את הסרט הוא עונה שבזמן צילומי "נביא" הוא קרא את קובץ סיפוריו הקצרים של הסופר הקנדי קרייג דייווידסון. שניים מהסיפורים גרמו לו חוויה ספרותית כה עזה ולכן עוד לפני שהסתיימו צילומי "נביא" קבע עם התסריטאי תומאס בידגן שהם ישמשו השראה לסרטם המשותף הבא. הסרט התחרה אשתקד בפסטיבל קאן, אך בניגוד לסרטים קודמים של אודיאר שהתחרו על פרס דקל הזהב, וזכו בביקורות טובות ובפרסים, הפעם התקבל בקרירות מסוימת על ידי כמה מהמבקרים ויצא בידיים ריקות.

הסיבה לקבלת הפנים המעט צוננת נעוצה בכך שבניגוד לסרטיו הקודמים של אודיאר, "חלודה ועצם" עלול להידמות כמלודרמה מעט נוסחתית המפגישה בין גבר ואשה פגועים מבחינה פיסית ונפשית. כאשר אני שואל את אודיאר אם יש לו התנגדות לתיאורו של סרטו החדש כמלודרמה, ז'אנר שלעתים מתייחסים אליו בזלזול מסוים, הוא עונה מיד שלא. "זו מלודרמה", הוא אומר, "כפי שהיו גם כמה מסרטיי הקודמים. אין לי כל רתיעה מתיאורם של כמה מסרטיי כמלודרמות. המלודרמה מאפשרת לי להעצים מצבים ולהעצים רגשות, ובניגוד למה שסבורים לעתים שהיא נוטה לסכמטיות עלילתית ולשטחיות, היא מאפשרת לי דווקא לעצב מציאות אנושית אמביוולנטית, שהיא זו שבה אני מנסה תמיד למקם את סרטיי".

האם אתה מודע גם לסכנות הטמונות במלודרמה, למשל, שמהלכי העלילה יידמו כמאולצים והנטייה הטבועה בה לסנטימנטליות?

"בוודאי. והייתי מודע לכך במיוחד ב'חלודה ועצם' בשל הסיפור שלו; אך הצורך להיאבק בכך, שלא ליפול במלכודתה של סנטימנטליות, ובאופן אירוני אפילו שלא ליצור סרט מלודרמטי מדי, הוא אתגר שמעניין אותי ועניין אותי גם בכל סרטיי הקודמים שהיה בהם יסוד מלודרמטי. כפי שהדמויות בסרטיי מורכבות לרוב מניגודים וסתירות, והן נאבקות תמיד בעצמן, כך אני, בזמן שאני מביים את סרטיי, נאבק בהם. המאבק בחומרים שבהם בחרת להשתמש הוא מרכיב בסיסי בתהליך היצירה האמנותית ואני שואב ממנו הנאה גדולה".

ההתייחסות לסכנות הטמונות במלודרמה הן רלוונטיות במיוחד ל"חלודה ועצם" בגלל מרכיביו העלילתיים שמקרבים אותו אל המלודרמה במשמעותה הבסיסית ביותר אף יותר מסרטיו הקודמים של אודיאר. עלי (מתיאס שונארטס) הוא מובטל וחסר בית אב לסם, בן 5 (ארמן ורדור). הוא מוצא מקלט לו ולבנו אצל אחותו, אנה (קורין מאזיירו), המתגוררת באנטיב שבריוויירה הצרפתית. הוא מתחיל לעבוד כמאבטח במועדון מקומי שבו הוא פוגש לראשונה בסטפני (מריון קוטיאר) ומציל אותה מתגרה. השורות הבאות כוללות סכנת ספוילר, אבל ללא אותו מידע עלילתי, שמתרחש סמוך מאוד לתחילת הסרט, קשה לדון בו. סטפני עובדת כמאלפת לווייתנים במארינלנד באזור. באחת מהופעותיה עם הלווייתנים מול קהל, בסצינה המתוארת בריאליזם ברוטאלי כמעט, היא מעורבת בתאונה שבעקבותיה נקטעות שתי רגליה. בהמשך מתואר הקשר המתפתח בין סטפני, שעוברת תהליך שיקום קשה, לעלי, שכדי להגדיל את הכנסתו משתתף בקרבות אגרוף לא חוקיים, המתקיימים בסמטאות ובהם הכל מותר.

עלי הוא גבר מתוסכל, ממורמר, שמתקשה להתמודד עם עברו ולהביע את רגשותיו. סטפני היא אשה קשוחה אף היא, אך התאונה שהיא עברה מחייבת אותה להתמודד עם קושי שהיא לא היתה מוכנה לו. המצוקה מחברת תחילה בין עלי לסטפני, אך זו מתחלפת כעבור זמן בקשר רגשי מורכב יותר, המציע לשני גיבורי הסרט אפשרות של שיקום וגאולה. השאלה היא אם פגיעותם הנפשית והפיסית תאפשר להם לנצל את ההזדמנות הזאת.

מתוך "חלודה ועצם". מציאות אנושית אמביוולנטית

מה משך אותך לסיפור הזה?

"מה שמשך אותי גם לעשות את סרטיי הקודמים. העובדה ששני גיבורי הסרט, כל אחד עקב נסיבות חייו ואופיו, יוצאים למסע של שיקום וגילוי עצמי. כל אחד מהם עושה זאת בדרך אחרת, אך עצם המסע מאחד ביניהם. אני מאמין שמסעות שכאלה ניצבים בבסיסו של הקיום האנושי ותיאורם ניצב בבסיסה של כל דרמה, שראוי לספר אותה. מה שמעניין אותי הוא לתאר את השינוי שעוברים הגיבורים, אם באופן מודע או לפעמים באופן שנכפה עליהם, והשינוי הזה נובע מהכרתם, שוב במודע או לא, בפער שמתקיים בין האופן שבו הם רואים את עצמם ומתנהגים בהתאם, למי שהם באמת".

עבודה שדורשת משמעות

אודיאר, הניצב כיום בפסגת במאי הקולנוע המוערכים של צרפת, נולד בפאריס ב-1952. הוא בנו של מישל אודיאר, תסריטאי מצליח, שאף ביים כמה סרטים, ומרבית סרטיו השתייכו לז'אנרים פופולריים כגון קומדיות וסרטי פעולה (אודיאר האב כתב, בין השאר, את התסריטים לכמה מקומדיות הפעולה המצליחות ביותר שבהן כיכב ז'אן פול בלמונדו). אודיאר הבן למד ספרות ופילוסופיה בסורבון, אך לא סיים את לימודיו. בחופשות הקיץ הוא החל לעבוד כעוזר עריכה (בין השאר, ב"הדייר", סרטו של רומן פולנסקי מ-1976), עבד בתיאטרון ובשנות ה-80 כתב תסריטים לכמה סרטים מצליחים שביימו במאים מוערכים כגון קלוד מילר ומישל בלאן.

כאשר, בפגישה עמו, הוא נשאל על ידי אחד מעמיתי אם שמו של אביו הקל עליו לחדור לתעשיית הקולנוע הצרפתית, הוא עונה שכמובן שכן. "כאשר אביך הוא תסריטאי מצליח הכל סבורים שגם אתה יודע לכתוב. עכשיו אתה חייב להוכיח שזה נכון". אותו עמית ממשיך ושואל מהו הלקח העיקרי שהוא למד מאביו, שמת ב-1985, בן 65, ואודיאר עונה את התשובה הצפויה: "מקצוענות. שיצירה היא בראש וראשונה עבודה שדורשת משמעת".

ז'אק אודיאר. להעצים רגשותצילום: אי-אף-פי

אודיאר ביים כמה סרטים קצרים שזכו להערכה. ב־1994 ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "Regarde les homes tomber", מותחן פסיכולוגי בכיכובם של ז'אן לואי טרינטיניאן וז'אן יאן הוותיקים ומתייה קסוביץ, ששנה לאחר מכן ביים בעצמו את סרטו הראשון, "השנאה". הסרט זיכה את אודיאר בפרס הסזאר המוענק לבמאי החדש הטוב ביותר וסזאר נוסף הוענק לקסוביץ בקטגוריית השחקן החדש הטוב ביותר.

לעומת אביו, שמכלול יצירתו כתסריטאי וכבמאי כולל כ-120 סרטים, אודיאר הבן ביים עד כה שישה סרטים עלילתיים ארוכים בלבד, אך כל אחד מהם העצים את מעמדו בקולנוע הצרפתי העכשווי. קסוביץ כיכב גם בסרטו הבא, "גיבור בזכות עצמו", שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן ב-1996 והיה מועמד לשישה פרסי סזאר. הסרט סיפר על גבר צעיר, שבתום מלחמת העולם השנייה ממציא לעצמו ביוגרפיה כגיבור מחתרת, שעברו גדוש במעשי גבורה. חריפותו של הסרט, שזיכה את אודיאר בהכרה בינלאומית, נבעה מכך שמעבר לסיפורו הפרטי של גיבור הסרט, שלח הסרט חצים סאטיריים כלפי כל אותם צרפתים, שאחרי המלחמה, הציגו את עצמם כמי שלחמו בגרמנים גם אם למעשה הם שיתפו פעולה אתם.

סרטו הבא של אודיאר, "על שפתיי" מ-2001 מזכיר במידת מה את סרטו החדש מכיוון שגם הוא הפגיש בין גבר ואשה שפגועים נפשית ופיסית. במקרה הזה היו אלה אשה כמעט חירשת (עמנואל דבוס) ואסיר לשעבר (וינסן קאסל). הסרט הזה זיכה את אודיאר בפרס הסזאר המוענק לתסריט הטוב ביותר. סרטו הבא של אודיאר, "לבי החסיר פעימה", זכה ב-2005 בשמונה פרסי סזאר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. הסרט, אחד מסרטיו המעניינים ביותר של אודיאר, נוצר בהשראת "אצבעות" של הבמאי האמריקאי ג'יימס טובאק מ-1978. סרטו של אודיאר, שהיה אקסצנטרי פחות משל טובאק, היה מלודרמה אפלה, על גבר צעיר (רומן דוריס), שנקרע בין נאמנותו לאביו, פושע אלים, לאהבתו את הפסנתר, שהקנתה לו אמו הפסנתרנית. ארבע שנים לאחר מכן ביים אודיאר את "נביא", שתיאר את המסע שעובר צעיר מוסלמי שנשלח לכלא (טאהר רחים) מנער מבוהל ונאיבי לפושע קשוח.

כפי שגם אתה ציינת, יש חוט מקשר בין כל סרטיך, והוא שכולם מתארים את מאבקו של אדם בעצמו ובגורלו. עד כמה ההמשכיות התמטית הזאת שאפשר לזהות בסרטיך חשובה לך?

"אם אתה מתכוון בשאלתך לשאול אם אני מכוון לזה, אם אני שואל את עצמי במודע אם הסרט הבא שאני מתכוון לעשות מתחבר לסרטיי הקודמים, אז לא. אבל ההמשכיות הזאת שאתה מדבר עליה היא תוצאה בלתי נמנעת ממהותי כיוצר. אני עושה את הסרטים שמעניינים אותי, שנוגעים בי, ומטבע הדברים הם מתחברים, כי כולם נובעים ממני ומייצגים אותי. אתה שואל אם אני רואה את עצמי כ'אוטר' (הוא מתייחס למושג שהטביעו מבקרי ה'קאייה דה סינמה', שהיו מאוחר יותר לבמאי הגל החדש, בהגדירם את הבמאי כיוצרו הבלעדי של הסרט - א"ק) אז התשובה היא כן. אני 'אוטר' כפי שכל מי שיוצר יצירת אמנות הוא ה'אוטר' שלה. בסרטיי אני עוסק באנשים שנקלעו למשבר ומנסים להיחלץ ממנו. כפי שאמרתי קודם שתיאורו של המסע שאדם עובר ניצב בבסיסה של כל דרמה ראויה, כך זה גם המשבר, שממנו מתחיל אותו מסע, בין שזו שליחתו לכלא של גיבור 'נביא' ובין שזו התאונה של גיבורת 'חלודה ועצם'".

יש מידה של אמביוולנטיות תמידית בסרטיך גם בנוגע ליחס לדמויות וגם בנוגע ליכולת שלהן להיחלץ מהמשבר בסוף המסע.

מתוך "נביא", סרטו הקודם של אודיארצילום: רויטרס

"אני מסכים, כי אני מאמין שאנשים הם מורכבים והחיים מתנהלים ברובם בשטחים אפורים. אין לי סבלנות לאותם סרטים שמחדירים את גיבוריהם למשבר, ואז בסוף הסרט פותרים אותו בצורה חלקה. זה לא קורה ככה. מהותו של האדם היא אמביוולנטית, הקשרים שהוא מפתח, בין שזהו הקשר בין אדם להוריו, בין גבר לאשה או הקשר בין חברים, הוא אמביוולנטי. כל ניסיון להתעלם מכך הוא שקרי. לא רק שאני מאמין שאמביוולנטיות היא בבסיס הקיום האנושי, אלא שאני מאמין גם שהיא יוצרת אמנות טובה יותר; אמנות שמחייבת את צרכניה לחשוב, להגיע למסקנות בעצמם, בלי שאומרים להם מה לחשוב או מה להרגיש. אני רוצה שהצופים בסרטיי יפתחו יחס מורכב לדמויות; שהם גם יזדהו עמן ויבינו אותן וגם יהיו בעמדה של ביקורת מולן. לא הכל פתור בסרטיי, המתואר בהם ניתן לרוב לפרשנויות שונות, לעתים מנוגדות, וכך זה גם בנוגע לסופו של המסע שאני מתאר בהם. החיים הם לא חד משמעיים, ולפיכך כאלה אינם גם הסיפורים שאני מציג".

רגישות נדירה

החל בז'אן לואי טרינטינאן, ז'אן יאן ומתייה קסוביץ וכלה ברומן דוריס ב"לבי החסיר פעימה", טאהר רחים ב"נביא" ומריון קוטיאר ומתיאס שונארטס ב"חלודה ועצם", סרטיו של אודיאר משופעים בהופעות מצוינות של שחקנים טובים. מדוע בחר בשני שחקני סרטו החדש? "תמיד ידעתי שיום אחד אעבוד עם מריון קוטיאר, ורק חיכיתי להזדמנות הנכונה”, הוא אומר. “היא שחקנית בעלת רגישות נדירה שיודעת כיצד להביע את מה שהיא חושבת ומרגישה באמצעים המינימליים ביותר, שזהו סגנון המשחק שאני אוהב. רק תביטו על תגובתה כשהיא מתעוררת בבית החולים ומגלה מה קרה לה. היא כמעט אינה עושה דבר, ועם זאת אנחנו יודעים בדיוק מה עובר עליה באותם רגעים.

"ב'חלודה ועצם' היא מגלמת תפקיד לא זוהר, אשה שגופה נפגע בצורה מחרידה, וזה איפשר לה להפגין את האנושיות הטבעית שלה, שהיא יפהפייה בעיני. לתפקיד עלי חשבתי תחילה ללהק שחקן לא מקצועי, אך כשפגשתי את מתיאס שונארטס וראיתי את הופעתו בסרט "ראש שור", ידעתי שהוא השחקן הנכון לגלם את הדמות הבוטה והפגועה הזאת. אחד הדברים שאני גאה בהם בסרט הזה הוא הקשר שנוצר בין מריון למתיאס. שניהם מצליחים להביע את השילוב בין קשיחות לשבריריות שמאפיין את הדמויות שהם מגלמים".

גם הסרט הוא כזה, כמו כמה מסרטיך הקודמים, שהם בו בזמן קשוחים, אפילו אכזריים וגם עדינים.

"אני מקווה. אני חותר ליצירת השילוב הזה, שיותיר את הצופים בעמדה של חוסר מנוחה בזמן הצפייה בסרט. אני חושב שבתיאור הקשר המתהווה בין סטפני לעלי הגעתי למיצוי השלם ביותר של השילוב הזה בסרטיי עד כה. זהו קשר חזיתי, ישיר ואפילו תוקפני, כזה שבו הדמויות מתקשות להביע את מה שהן מרגישות ומסתירות הרבה. הממד הזה של הקשר משך אותי לעשות את הסרט, ועכשיו, כשאני צופה בו על המסך, אני מרגיש שהצלחתי לממש אותו. החיפוש אחר השלמה ואף גאולה לעולם אינו פשוט או קל, לעתים אפילו אכזרי, וכך גם החיפוש אחר אהבה".

סרטיך שונים בסגנונם ועם זאת יש משהו שמאחד ביניהם גם מהבחינה הזאת. יש תחושה שגם בסגנונם ולא רק בעלילותיהם הם נעים בין לחושך לאור ובין אור לחושך. זה בולט במיוחד ב"חלודה ועצם" שנע בין נופיה שטופי השמש של הריוויירה הצרפתית לסמטאות האפלות שבהן מתקיימים קרבות האגרוף שעלי משתתף בהם. האם אתה מחליט מראש מה יהיה סגנונו של כל סרט שאתה מביים?

“לא. הסגנון נובע מהסיפור שאני מציג. אני חותר בסרטיי לפשטות סגנונית שלא תסיט את הדעת מהסיפור והדמויות, שהם העיקר מבחינתי. אבל אם כבר הזכרת תנועה מחושך לאור ומאור לחושך, האם זו לא הדרך שבה חיינו מתנהלים?"

רגש חייתי

על פניו, ואולי אפילו על פי כוונתו הגלויה של הבמאי ז’אק אודיאר, נראה כי הסרט "חלודה ועצם" הוא מלודרמה שבבסיסה גבר ואשה. הוא סובל מנכות רגשית, היא מנכות פיסית והמפגש ביניהם מוביל אותם לגאולה. אלה הם אכן הקווים המובילים את העלילה. אלא שמתחת לפני השטח ישנם גם קווים סמויים שעוסקים כל העת בשאלה פילוסופית עקרונית וגדולה: במה מותר האדם מן החיה? ואולי להיפך, במה מותרת החיה מן האדם? זו השאלה שמלכדת את מרכיבי הסרט ומעניקה לו עומק רעיוני.

הקשר בין האדם לחיה ובדיקת הגבולות ביניהם מופיעים שוב ושוב לאורך הסרט. הגיבורה, סטפני, היא מאלפת לווייתנים. נדמה כי לא לחינם בחר הבמאי בבעל החיים הגדול ביותר בטבע. ככזה הוא משמש כסמל הגדול ביותר לחייתיות. עלי, הגיבור, מתגורר אצל אחותו ששומרת אצלה גורי כלבים עד שהסוחר ימכור אותם. באחת הסצינות, בנו של עלי נכנס לתוך מדמנה של בוץ, רפש וגללים בחצר, ומתגולל בה כמו חיה עד שעלי שולף אותו משם בצעקות ורוחץ אותו במים קרים.

אבל הדבר העיקרי שמניע את הסוגיה הזאת הוא עיצוב דמותו של עלי. זו אינה רק דמותו של גבר קשוח ומחוספס. דמותו מעוצבת כמו חיה. הוא מונע על ידי דחפים חייתים טהורים. לפרנסתו הוא משתתף בקרבות שבהם הוא נאבק בגברים אחרים. הקרבות האלה הם ללא נשק, ואין בהם חוקים. הכל מותר. גם הצילום של הסצינות הללו מדגיש את המרכיבים החייתים שלהן.

גם יחסו של עלי אל בנו הקטן הוא חייתי בבסיסו. הוא כמעט אינו מדבר אליו, והמחוות היחידות שהילד זוכה להן הן חיבוק או סטירה. גם במערכת היחסים עם סטפני נוהג עלי כחיה. הוא מתעמת עם גבר אחר (החבר של סטפני), וכשהוא מבלה אתה בפאב אין לו שום בעיה להתחיל עם בחורות אחרות. סטפני נדרשת להסביר לו את הצורך בנימוס מינימלי בין בני אדם, כלומר לעמת אותו עם הרגשות הנלווים למעשים כאלה. גם היחס של עלי אל הסקס עצמו הוא חייתי לגמרי. הוא אומר לסטפני שבכל פעם שמתחשק לה לעשות סקס היא יכולה לבדוק אם הוא "פעיל". אין לדבר הזה שום ממד רגשי מבחינתו. הוא בסך הכל צריך להיות "פעיל", כלומר פנוי.

אלא שדווקא החייתיות הזאת של עלי מאפשרת לו לקיים מערכת יחסים עם סטפני אחרי שהיא מאבדת את שתי רגליה בתאונה בזמן אימוניה עם הלווייתנים. גם בכך הוא נוהג כחיה. הוא מביט עליה ומתייחס אליה כפי שעשה לפני התאונה. בפשטות גמורה. כפי שהלווייתנים שהיא מאלפת היו מתייחסים אליה. גם אותם, מן הסתם, לא היה מעניין שכעת אין לה רגליים. החיות, כך נאמר במובלע, אינן שופטות. אין להן שיפוטים אסתטיים או ערכיים. הן מקבלות את המציאות כפי שהיא. ההתנהגות החייתית הזאת של עלי מאפשרת גם לסטפני להגיע אל הגאולה שלה, לקבל את עצמה, להתחיל לנהוג בחופשיות, לצאת מן המצוקה הגדולה ולחזור לחיים. חיה אחת, לווייתן, גרמה לה לאבד את רגליה, וחיה אחרת, עלי, מצילה אותה.

האם טובות החיות מן האדם? האם הפשטות הזאת של החיות היא משהו לשאוף אליו? הסרט רומז לכך שהדברים מורכבים יותר. בפעם היחידה שעלי נדרש להכריע בסוגיה מוסרית הוא נכשל וגורם לפיטורי אחותו. שהרי, כמו חיה, הוא אינו מסוגל להגיע להכרעה מוסרית, כי זו דורשת ממנו חשיבה מורכבת, חשיבה על העתיד, על התוצאות של מעשה ולא רק על הזמן הנוכחי ועל הדחפים הרגעיים. בכך, כלומר ביכולת להתמודד עם שאלות מוסריות מורכבות, אומר הסרט, מותר האדם מן החיה.

אלי אליהו

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ