גטסבי חוזר בגדול: הקאמבק של שנות ה-20 הסוערות וההרסניות - קולנוע - הארץ

גטסבי חוזר בגדול: הקאמבק של שנות ה-20 הסוערות וההרסניות

הסרט “גטסבי הגדול” הוא רק אחד הגילויים של התעניינות מחודשת ביצירתו של סקוט פיצג’רלד. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהביקורת שמתח על חומרנות החברה של זמנו ועל שבריריותה רלוונטית מאוד גם כיום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שרה צ'רצ'וול, גרדיאן

כינו אותו "מודרניסט-על" וטענו שספריו זניחים ומוערכים יתר על המידה. כשהרומן הראשון שלו ראה אור, ב-10 באפריל 1925, התלונן אחד המבקרים בטור טיפוסי: "הבחור פשוט מברבר. זה בסדר אם זה משעשע אותו, אבל למה קוראים לו סופר, למה אנחנו צריכים להתנהג כאילו הוא סופר – את העניין הזה אף אחד לא הסביר לי". ברגע האחרון הוא שאל את העורך שלו אם אפשר לשנות את שם הספר החדש ל"Under the Red, White and Blue" (מתחת לאדום, ללבן ולכחול), אבל זה היה מאוחר מדי. הרומן האולטרה-מודרניסטי של סקוט פיצג'רלד על אמריקה של עידן הג'ז התפרסם בשם "גטסבי הגדול", ואחד המבקרים האלמונים נתן ביטוי לתחושותיהם של מרבית הקוראים הראשונים והגדיר אותו כ"אחד מאלפי הרומנים המודרניים, שצריך להתייחס אליהם מנקודת מבטו של האדם העייף הממוצע כלפי הסרט שבקולנוע השכונתי: באינטלקט קהוי, בהתמסרות מלאת תודה, וכשהכל נגמר – בפליאה על שמפיקים סרטים כאלה בכלל".

כמעט 90 שנה אחרי שנכתב, "גטסבי הגדול" מתואר דרך קבע כאחד הרומנים הגדולים שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית, והוא נמכר במיליוני עותקים בשנה בכל העולם. הספר הדק הזה, המחזיק פחות מ-50,000 מלים, סיפור של מראות סודיים ומסיבות ראוותניות, של אלימות פתאומית וקנאה מתמשכת, מנצנץ בקסם שהקוראים זיהו מזמן. אבל בשנתיים האחרונות גואה ההתעניינות הן ב"גטסבי הגדול" והן במחברו. בשנה החולפת הועלו רק בבריטניה גרסאות בימתיות של הספר במיוזיק הול בווילטון ובתיאטרון קינג'ס הד בלונדון: "גץ" – הצגה של תיאטרון "חברת תיקונים למעליות אמריקאיות" שנמשכה שמונה שעות ובמרכזה קריאה של הספר במלואו – עלתה בשנה שעברה וקצרה ביקורות נלהבות, ועיבוד של נורתרן בלט למחול יעלה בקרוב בסדלרס ולס. שירים, מכתבים וסיפורים של פיצג'רלד, שבמשך שנים רבות נשכחו מלב, מתפרסמים בימים אלה ומופצים ברשת. כמה ספרים חדשים נכתבים בימים אלה, אחד מהם על קסמו המתמשך של "גטסבי הגדול" ושניים על התקופה שבילה פיצג'רלד בהוליווד. ואילו הספר שלי, העוקב אחר התפתחותו של "גטסבי הגדול", עומד לראות אור בקרוב. כבר חקרו את "גטסבי" ובדקו אותו מכל הכיוונים, הרימו אותו וטילטלו אותו כדי לחלץ ממנו כל פרט לטובת קוראיו המוקסמים, אבל לרומן המצוין הזה עוד נשארו כמה הפתעות בשרוול.

גם זלדה, אשתו של פיצג'רלד, שרבים ראו בה ה"פלאפר" (טיפוס הצעירה המתירנית משנות ה-20) הראשונה, זוכה לעדנה – בשנה שעברה הועלה בטרפלגר סטודיוס מחזה על חייה, וכמה ספרים על חייה יוצאים השנה. כשדמויות חשובות מופיעות שוב באור הזרקורים, מיד באים בעקבותיהן מוצרים נלווים: אנחנו מוקפים בשמלות "גטסבי", הן מבתי אופנה יוקרתיים והן מהרשתות העממיות, בקוקטיילים מתקופת חוק היובש, בחרוזים ובקישוטים לשיער, בארנקים ובכיסויים למכשירים הסלולריים, בסטנדרטי ג'ז משנות ה-20 ובשיעורי צ'רלסטון.

המסיבה הגדולה

ועל כל אלה נוסף באז לרמן: גרסתו הקולנועית ל"גטסבי הגדול", שפתחה את פסטיבל קאן, מוקרנת עכשיו בבתי הקולנוע לצלילי הצ'רלסטון. ליאונרדו דיקפריו מגלם את הגיבור בעל העבר המפוקפק וקארי מליגן היא דייזי, האשה השטחית שהוא מעריץ. ג'ואל אדגרטון מלוהק היטב בתפקיד בעלה של דייזי, טום ביוקנן המאיים, ואילו טובי מגווייר גויס ליצור דמות מקולו של ניק קארוויי החמקמק ושופע ההומור העצמי, המספר בספר; דמותו היא מן הסתם ההיבט הבעייתי ביותר בהמחזת "גטסבי הגדול", קשה יותר אפילו מאשר להפיח חיים בדמותו המגנטית, הפרדוקסלית והמתעתעת של ג'יי גטסבי.

עד כה צולמו ארבעה סרטים על פי "גטסבי הגדול", אבל חלפו כמעט 40 שנה מאז העיבוד הקולנועי האחרון, גרסתו של ג'ק קלייטון מ-1974, לתסריט מאת פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של רוברט רדפורד בתפקיד ג'יי גטסבי. זו הגרסה הראשונה שצולמה בצבע. חיבתו של לרמן לאקסטרווגנצה הולמת את גטסבי להפליא בעיני רוב האנשים, אף שלמעשה זהו ספר מבוקר ומאופק מכפי שמקובל לחשוב, ולרמן דווקא אינו ידוע באיפוקו.

ספרו של פיצג'רלד מתאר למעשה רק שלוש מסיבות, ורק באחת מהן מודגש הפאר. המסיבה הראשונה היא ההתכנסות הקטנה והבזויה בדירתה של מירטל וילסון, פילגשו של טום ביוקנן, שבה טום שובר את אפה של מירטל משום שהזכירה את שמה של דייזי, אשתו. המסיבה השלישית והאחרונה מתקיימת באחוזתו של גטסבי, אבל פיצג'רלד משתמש בה כדי לשנות את האווירה בסיפור מהתפעמות מוקסמת להתפכחות: דייזי וטום נוכחים בה, והבוז שהם רוחשים לעולמו של גטסבי חושף את חוסר הטעם והזולות שבו. רק המסיבה השנייה, שניק הוא עד פיוטי לפאר ולהדר שבה, מציגה את הפרוזה הקסומה שנחרתת במוחם של הקוראים – הנערות המרחפות בין הלחישות ופרפרי הלילה והשמפניה, מוסיקה של קוקטיילים צהובים נוסקת מעל הגנים הכחולים, אופרה של קולות שקופצים לסולם גבוה. ואפילו המסיבה הזאת אינה כה דקדנטית כפי שמציג אותה לרמן.

מתוך הסרט "גטסבי הגדול"צילום: Courtesy of Warner Bros. Picture

אמנם הצבע ממלא תפקיד מרכזי בספר, אך הגרסה הקולנועית הראשונה ששרדה היא מותחן אפל בשחור-לבן מ-1949 בכיכובו של אלן לאד. בסגנון הוליווד של אמצע המאה ה-20, הסרט הולך ומדגיש את ההתנהגות הרעה של דמויותיו ומאלץ אותן לחזור למוטב בסוף הסיפור; ברגעים האחרונים מתרחשת שורה של חרטות. אפילו מצפונו של טום מייסר אותו והוא מנסה להציל את גטסבי, ואילו גטסבי נושא נאום בלתי מובן על הצורך להציל גברים צעירים מגברים מבוגרים כמוהו ("מה יקרה לילדים כמו ג'ימי גץ אם בחורים כמוני לא יגידו להם שאנחנו לא בסדר?").

20 שנה לפני "גטסבי הגדול" האפל עלתה לאקרנים הגרסה הקולנועית הראשונה, סרט אילם מ-1926 שאבד. החוקרת אן מרגרט דניאל חשפה לא מכבר ב”הפינגטון פוסט” מכתב מארכיוני פיצג'רלד המעלה שסקוט וזלדה נכחו בהקרנת הסרט ב-1927: זלדה כתבה לבתם שזה היה "גרוע ואיום ונורא, קמנו והלכנו".

לא ברור אם פיצג'רלד היה נהנה יותר מהגרסאות התיאטרוניות והקולנועיות שבאו אחר כך. "גטסבי" עוסק ביתרון הדמיון על המציאות, ולכן קשה מאוד להמחיז אותו. זה רומן שבו רבדים רבים של השלכות: גטסבי משליך את הפנטסיות שלו על דייזי, ואנחנו לא בטוחים אם ניק משליך את הפנטסיות שלו על גטסבי, או שמא הוא היחיד שרואה את הרבדים הנסתרים של גטסבי ומזהה בו את הגדולה של האדם האמיתי.

באחת הביקורות הקטלניות המוקדמות על הספר כינה אותו המבקר החשוב ה"ל מנקן "אנקדוטה שעלתה לגדולה". פיצג'רלד, שהיה מטבע הדברים מתוסכל מטיפשות המבקרים סביבו, כתב לידידו אדמונד וילסון: "מבלי לעשות השוואות קנטרניות בין רמה א' ורמה ג', אם הרומן שלי הוא אנקדוטה, גם 'האחים קרמזוב' הוא אנקדוטה... מכל המבקרים, אפילו הנלהבים ביותר, לאף אחד אין צל של מושג על מה הספר הזה מדבר". הוא היה יכול לומר אותו דבר על הגרסאות המומחזות העתידיות, שיש שיגידו שהן מתרחקות עוד יותר מהעניין שהספר עוסק בו ומתקרבות אל המיתוסים שהתפתחו סביבו. אבל אין ספק שפיצג'רלד היה מתענג על השבחים שיצירת המופת שלו גורפת זה שנים רבות.

כשכתב את "גטסבי הגדול" היה פיצג'רלד אחד הסופרים המצליחים ביותר בתקופתו. הוא היה צעיר, נועז, שאפתן; כשנעשה לסיפור הצלחה הוא כבש את לבה של היפהפייה מאלבמה זלדה סאייר והשניים קנו להם בתוך זמן קצר שם של הוללים, התגלמות "נערות הפלאפר והפילוסופים" (כשם קובץ סיפוריו הראשון) שחיו בעידן הג'ז – השם שפיצג'רלד עצמו העניק לתקופה שהוא וזלדה הם עדיין שם נרדף לה.

סקוט פיצג'רלדצילום: AP

אבל פיצג'רלד טיפח גם שאיפות אמנותיות רציניות, וכשהחל לכתוב את "גטסבי הגדול" הוא התכוון להגיע ל"הישג אמנותי מודע". "אני רוצה לכתוב משהו חדש", אמר לעורך שלו, מקס פרקינס, בקיץ 1922, "משהו יוצא דופן ויפה, בעיצוב פשוט ועשיר". בהמשך הוסיף שספרו החדש צריך להיות "הטוב ביותר שאני מסוגל לכתוב, ואולי אפילו, כמו שאני מרגיש לפעמים, טוב יותר ממה שאני מסוגל לכתוב". מתחילתו ועד סופו זה סיפור על יכולת, על הפער בין השאיפה ליכולת.

ואולם החידוש ב"גטסבי הגדול" לא היה ההתמקדות שלו בחיים המודרניים: זה היה הנושא היחיד שפיצג'רלד כתב עליו מתחילת הקריירה שלו. מאז ראה אור ספרו הראשון, "בואכה גן עדן", הזדעזעו הקוראים מגילוייו על הדור הצעיר, הצעירים והצעירות לוגמי הג'ין, הבליינים, המפזזים על שולחנות, ששיחקו במשחקי קובייה ורקדו לצלילי הג'ז, שנחשב למוסיקה נחותה. אחת הסיבות לכך שמרבית הקוראים המוקדמים לא ראו את הגדולה ב"גטסבי" היתה שנדמה היה שגם הוא מדווח על העולם המודרני ותו לא.

מה שהם עדיין לא יכלו לקלוט היה שהמדריך הזה לפלאי עידן הג'ז היה גם הצצה ישירה לעולם העתיד. אם ניקח דוגמה אחת בלבד, ב"גטסבי הגדול" פיצג'רלד כתב את אחד הרומנים הזוהרים ביותר בהיסטוריה, ספר שמצדו נהפך לרומן סלבריטאים נוצץ. אבל הוא גם הורס את מנגנון הסלבריטאות ומציג לראווה את מהלכיה של הרכילות בעסקי התהילה, שהשמועה היא בהן מדד לגדולה מזויפת. כיום, ברוב המקרים כל יצירה אמנותית כשלעצמה כפופה ל"יופי העצום, הוולגרי והצעקני" שהוא תרבות הסלבריטאות, אבל התענוגות של "גטסבי" מתעלים מעבר לעולם רודף התענוגות שהוא מאשים.

זה היה עולם שלא רבים הבינו טוב יותר מאשר הזוג פיצג'רלד. בתחילת שנות ה-20 הסוערות, סקוט וזלדה תפסו משקה וקפצו למרכז הבמה. עד 1930 היו בני הזוג הרוח החיה של מסיבת המשקאות האסורים, והוא היה המתעד הגדול ביותר של המסיבה הזאת. "היה ברור מאוד מה עומד לקרות", כתב פיצג'רלד לימים. "אמריקה נכנסה לתקופת ההוללות הגדולה והראוותנית ביותר בהיסטוריה". כשהתחילה התקופה הזאת גילה פיצג'רלד "תמונת חיים רעננה באמריקה שמתחילה להיווצר לנגד עיני". ב-1924 הוא צייר תמונה עמוקה של אותם חיים חדשים, כשקבע את הרומן החדש שלו בשנת 1922 (מיד אחרי "ההחלטה הכללית להשתעשע, שהחלה עם מסיבות הקוקטייל של 1921"), כדי לספר על "גזע שלם שפונה לנהנתנות ומתמכר לעונג".

המסיבה התחילה, וכל אמריקה היתה מוזמנת. העושר נותר מחסום חברתי, אבל הוא כבר לא היה בלתי עביר. הספיקאיזי, בתי המרזח הבלתי חוקיים, יצרו מרחבים שבהם התחככו בני המעמד העליון עם המעמדות הנמוכים וניתצו בכך מחיצות חברתיות ישנות. בה בעת, הכסף החדש מהברחת משקאות ומהעסקים הקשורים בכך, ומבורסת מניות בלתי מבוקרת, איפשר עלייה מהירה של האנשים – והנשים – הנמרצים שהיו מוכנים להפר חוק או שניים. וההון שהיה אפשר לגרוף פיתה עד מהרה את המשכילים להצטרף לחגיגה. השחיתות פשתה בכל, העבריינות היתה פתאום לדרך חיים.

אבל גם בשיא השגשוג, העוני נמשך – בכלכלה המחתרתית של המבריחים, הסוחרים, הגנגסטרים, הזונות, הסרסורים וסוחרי הקוקאין, ובכלכלת השירותים החוקיים של נהגים ונהגי מוניות, של נערי מעלית וחדרניות, של מהגרים מאירופה, או של עובדים שנדדו מהדרום בעקבות ההגירה הגדולה צפונה והתגלגלו להארלם. צצו מועדוני לילה שניגנו בהם ג'ז ושתו ג'ין ורקדו צ'רלסטון.

פיצג'רלד הבין בשלב מוקדם שהמסיבה לא תימשך לעד. "זה היה זמן שאול ממילא – העשירון העליון במדינה חי בשאננות של אצולה ובנינוחות של נערות מקהלה", כתב. פחות מחמש שנים אחרי ש"גטסבי הגדול" ראה אור, השוק התמוטט, והשפל הגדול ירד על החגיגות כמו מסך. פיצג'רלד החל להרהר בעידן שהוא היה להתגלמותו, בשורה של מסות גדולות – "העיר האבודה שלי", "הדים לעידן הג'ז", "הצלחה מוקדמת" ו"הדור שלי", שנשכחו ברובן; וכן בסיפורים ובהם "בחזרה לבבל" המטריד.

עידן הג'ז אמנם הסתיים, אך במקומו בא עידן הפרסומות, ו"גטסבי" הוא אחד מכתבי האישום המוקדמים ביותר שנכתבו נגד אומה המשועבדת לאלילי השוק. כיום, כעבור מאה שנה כמעט, הסיפור שלו חוזר לרדוף אותנו, מזהיר שוב ושוב מפני סכנות השפע והשפל ומציב מראה מול עולמנו הפגום.

זיוף זועק למרחוק

הגיבור של פיצג'רלד, בן חווה עני ושמו ג'ימי גץ, ממציא את עצמו מחדש בשם ג'יי גטסבי, איש ש"נולד מתוך התעברות אפלטונית של עצמו" והוא התגלמות הסלף-מייד מן, האיש שהשיג הכל במו ידיו. אבל גטסבי גם נהרס בשל אמונתו במיתוסים ובשקרים של אמריקה: ששלטון המוכשרים, המריטוקרטיה, הוא אמיתי, שאדם יכול להיות כל מה שירצה להיות, שהכסף יכול לקנות הכל.

האירוניה ההיסטורית היא שגטסבי נהרס משום שבעולמו הכסף לא קנה את הכל – אבל בעולמנו היכולת שלו לקנות הכל הולכת וגדלה. כיום האשליה של ג'יי גטסבי לא היתה מתנפצת כמו זכוכית למול "הרוע הקשיח" של טום ביוקנן: כספו של גטסבי היה מבודד אותו ומבטיח לו ניצחון – תוצאה שפיצג'רלד היה מן הסתם מצטער עליה יותר מכולם.

בניסיון להיחשב לבן אצולה, גטסבי משתדל יותר מדי, כל מחווה ומלה שלו מסגירה את מהותו לסובבים אותו. טום ביוקנן אינו מאמין שגסטבי למד באוקספורד משום שהוא לובש חליפה ורודה מזעזעת. גטסבי אינו סתם זיוף, הוא זיוף שצועק למרחוק.

אבל הספר פועל בכיוון ההפוך. פעולתו כמעט מושלמת: נינוחות שאננה לכאורה מסגירה את הכתיבה החריפה והדינמית ומגבילה בקפדנות את שדה הראייה. זה רומן של תעתוע: כדי לרדת לסוף דעתו עלינו לקרוא בין השורות, אך גטסבי אינו עושה זאת. אופרת האר-דקו היוקרתית שמנגנת שפתו של פיצג'רלד היא מסוכנת מאוד, תמיד מאיימת להיות קיטשית כמו החליפה הוורודה של גטסבי. פיצג'רלד אכן מאבד את השליטה פעם-פעמיים: כשגטסבי מתאחד עם דייזי, למשל, הוא שמח לגלות "קריצות פעמונים של אור שמש בחדר", וכשהוא מתאהב בה הוא רוצה "לינוק את פטמת החיים, לגמוע את חלב הקסם שאין דומה לו". לפעמים אפילו קלאסיקה אינה מגשימה את הציפיות – ומוטב שנמעיט ככל האפשר בדיבור על קריצות פעמונים של אור שמש וקסמי יניקה. אבל רוב הזמן, הכתיבה של פיצג'רלד היא מעין ניסוי בהפרזה מאופקת.

כשם שהסגנון כמעט פרדוקסלי ביכולתו לאחוז במקל בשני קצותיו, כך גם בולט הפרדוקס במשמעויותיו של הרומן. זו חגיגה של חוסר ריסון וגינוי של ההרס הנלווה לו. הספר עוסק בניסיון ללכוד את ההנאות החולפות, בטבעו החמקמק של העונג. זו מחווה לאפשרות וקינה לאכזבה. זה ספר שבו תהילת הדמיון נחבטת באפרוריות המציאות. כפי שכתב עורכו של פיצג'רלד, מקס פרקינס, ב-1925: זה "סיפור שנע מיופי פיוטי צרוף לריאליזם אכזרי טהור". העובדות הקשיחות של השלטון והכלכלה נפרשות על רקע ההבטחות המיתולוגיות לפנטסיה ולאידיאולוגיה. גטסבי לומד בדרך הקשה שלא יוכל למנוע את חשיפתו, לא יוכל להימלט מעברו; אבל ניק נסוג בחזרה הביתה, נמלט בחזרה לעברו הנוסטלגי. אנחנו מוצאים את עצמנו בין ההריסות והפסולת של מסיבה שנגמרה, אבל מוכנים להמשיך לשתות.

גטסבי הוא משל על בגידה – באחרים ובאידיאלים שלנו. הקונצפט שעולם חדש באמריקה הוא אפשרי, שהוא לא ישחזר את פגמי העולם הישן, הוא מלכתחילה אשליה, גן עדן אבוד עוד לפני שנוצר. כשגטסבי מנסה לאלץ את העולם הזה לקיים את הבטחתו, החלום כבר התפוגג מזמן. אבל זה לא מונע ממנו לרדוף אחר "האור הירוק" של העושר והמעמד, אחר ההבטחה לכוח שיכולה ליצור רק שלטון של בעלי הון המבוסס על חוסר שוויון חברתי משווע.

זה מצלצל מוכר: עידן השפע שלנו דומה מאוד לזה של פיצג'רלד. ידוע שפיצג'רלד הסתנוור מעושר, אבל ההאשמה הזאת עוררה בו זעם: "מעולם לא הוקסמתי מעושר, אלא אם כן חברו לו קסם גדול או הצטיינות", התעקש, ובהמשך הוסיף, "אף פעם לא הייתי מסוגל לסלוח לעשירים על עושרם, והדבר השפיע על כל חיי ועל כל יצירותי". הוא לא היה משועבד לעושר, אלא חקר את האופן שבו העושר השחית את הארץ שאהב. "כמו אמריקאים רבים", כתב פיצג'רלד בסיפור מ-1927, "סולם יעקב", "הוא העריך דברים במקום פשוט לאהוב אותם".

העולם החומרני של גטסבי מוגדר באמצעות פוליטיקה חברתית באמריקה המטרופוליטנית. זה סיפור על מלחמת מעמדות במדינה שמכחישה שיש בה שיטת מעמדות, שבה המשחק מוטה לעד כך שהעשירים מנצחים. כפי שאמר המבקר החשוב ליונל טרילינג ב-1951: "פיצג'רלד, יותר מכל אחד אחר בתקופתו, הבין את הקשיחות של מנגנוני היוקרה המצויים מתחת לנזילות החברתית האמריקאית". בצעירותו הגדיר את עצמו פיצג'רלד כסוציאליסט, ובשנות ה-30, כמעט כמו כל הסופרים בתקופתו, הוא החל להתעניין בקומוניזם (אך איבד עניין בתוך זמן קצר). אין ספק שאם פיצג'רלד היה סוציאליסט, הוא היה סוציאליסט-השמפניה המקורי.

הוא הקדים את זמנו, רק עכשיו אנחנו מדביקים את הפער. פיצג'רלד אפילו הכיר באובססיה שלנו לנעורים: ב-1934 הוא כתב על ניקול דייבר ב"ענוג הוא הלילה": "היא היתה משועבדת לסגידה לנעורים שרווחה אז, בסרטי הקולנוע על מגוון פרצופי הנערות-ילדות שהוצגו בהם כנושאות על כתפיהן את העבודה והחוכמה של העולם; השעבוד היה כה גדול עד שקינאה בנעורים". והוא הבין מהר מאוד שהאמריקאים מנסים להשתחרר מההיסטוריה, לרחף הרחק ממנה, משום שהדבר שמכונה החלום האמריקאי, הקשור לפנטסיות של להתחיל מחדש, הוא בחלקו הבריחה מהזמן והיכולת להשתנות להווה שכולו נהנתנות.

מה שהורס את גטסבי הוא המיתוס האמריקאי היסודי: שהשוק יכול להיות דת, שהחומרנות יכולה להיעשות לאידיאל. בתחילת הספר פיצג'רלד כותב על נטייתו של גטסבי להרגיש תקווה; בסוף הוא כותב על נטייתו של האדם להרגיש פליאה. המרחק שהספר חוצה הוא התבוסה של הנטייה הזאת, כניעתה לציניות. הפליאה קמלה ומתפוגגת, מרפרפת כמו העלים על פני המדשאה מכוסת האבק של גטסבי.

בקטע הסיום הבלתי נשכח ב"גטסבי הגדול", פיצג'רלד מבהיר שאף כי הסיפור שלו עוסק באמריקה, הוא גם סיפור אוניברסלי על השאפתנות האנושית. ניק קארוויי מגיע לחוף הים בקצה היבשת ומדמיין איך מלחים הולנדים רואים את אמריקה לראשונה: "העצים שנעלמו, העצים שפינו מקום לביתו של גטסבי, נענו פעם בלחישות לחלום האנושי האחרון והגדול מכולם; לרגע קסום וחולף נשימתו של האדם נעצרה לנוכח היבשת הזאת, כשהוא שבוי בהרהור אסתטי שלא הבין ואף לא רצה בו, וניצב פנים אל פנים לאחרונה בהיסטוריה מול משהו הולם את נטייתו לפליאה". העצים כבר אינם מזמן, ואת מקומם תפסו אחוזות וולגריות ושממה של תלי אפר "שדבר אינו גובל בהם", שלידם ג’ורג’ ומירטל המסכנים גרים. מה שנותר הוא מה שהיה שם תמיד – הדמיון. אבל אפילו את זה פיצג'רלד מערער: בסופו של דבר, היענות יכולה גם לספק מאוויים פסולים. הרעיון שאמריקה נענית לפנטסיות שלנו הוא ההיפך המוחלט מהחלום האמריקאי. אנחנו רודפים לנצח אחרי האור הירוק, אחרי תעתוע חולף, אחרי הבטחה שקרית להתעצמות שאנחנו רוצים נואשות להאמין בה. ועם זאת, אף על פי שזהו שקר, איננו יכולים להתקיים בלעדיו, שכן אנחנו זקוקים תמיד למשהו שהולם את נטייתנו להתמלא פליאה, גם אם הוא מכריח אותנו להרהר בדברים שאיננו מבינים ואף איננו רוצים. וכך אנחנו הולכים הלאה בצעד מתנודד, אבודים בהריסות הפליאה שבאה בעקבות "גטסבי הגדול".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל. ספרה של שרה צ’רצ’וול, “Carelss People: Murder, Mayhem and the Invention of the Great Gatsby”, רואה אור השבוע בהוצאת ויראגו

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ