ביקורת על הסצינות הלסביות בסרט שזכה בפסטיבל קאן

הסרט מיופייף, פורנוגרפי ולא אמין, טוענת מחברת הרומן הגרפי שלפיו נעשה הסרט

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נירית אנדרמן

סרטו של הבמאי הצרפתי עבדלטיף קשיש, "חיי אדל", שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן בחודש שעבר, זכה באהדת המבקרים וגרף את הפרס הגדול של הפסטיבל, מעורר באחרונה ביקורת נוקבת על האופן שבו הוא מציג סצינות של סקס לסבי. הסרט, שבמרכזו סיפור אהבה בין שתי צעירות המגיעות ממעמד ורקע אינטלקטואלי שונה, זכה לשבחים בין היתר בגלל סצינות הסקס בין שתי הגיבורות, ורבים טענו כי הן אמינות, משכנעות ויפות להפליא. חבר השופטים של הפסטיבל אפילו החליט, בצעד חריג, להעניק את פרס דקל הזהב במשותף לבמאי ולשתי השחקניות, כאות הוקרה על תרומתן לסרט. ואולם כעת נמתחת על הסרט ביקורת בגלל אותן סצינות ממש.

בכתבה שהתפרסמה באחרונה ב"ניו יורק טיימס" צוין, כי הביקורת נוגעת בעיקר לייצוגם של הגוף הנשי ושל סקס לסבי על המסך, ולשאלה מי יכול וראוי ליצור את הדימויים הללו. הוויכוח החל לאחר שז'ולי מארו, אמנית הקומיקס שכתבה את הרומן הגרפי שלפיו נוצר הסרט, "כחול הוא הצבע החם ביותר", מתחה בבלוג שלה ביקורת על הצגת הסקס הלסבי בסרט, וקבעה כי הוא לא משכנע ואפילו פורנוגרפי.

"לסביות, זה מה שהיה חסר היה על הסט" , כתבה מארו, בת 27, לאחר זכייתו של הסרט בקאן. היא ציינה כי הבמאי והשחקניות "כולם סטרייטים, עד שיוכח אחרת", וכי למעט כמה יוצאים מן הכלל, הסרט בעיניה מביא "ייצוג ברוטאלי, כירורגי וקר של מה שהוא לכאורה סקס לסבי, ההופך למעשה לפורנוגרפיה". לדברי מארו, צופים סטרייטים צחקו למראה הסצינה "מכיוון שהם אינם מבינים אותה והיא נראתה להם מגוחכת", ואילו הגייז והקווירים "צחקו מפני שהיא אינה משכנעת, אלא מגוחכת. היחידים שלא גיחכו היו הבחורים שהיו עסוקים מדי בלראות איך הפנטסיות שלהם מתגשמות על המסך".

מתוך הסרט "חיי אדל"

והיו גם כמה מבקרות קולנוע שיצאו נגד האופן שבו הסרט עושה אידיאליזציה לגופות הנשים העירומים במיטה. "נדמה כי הסרט עוסק בתשוקות של קשיש עצמו יותר מאשר בכל דבר אחר", כתבה למשל מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס", מנולה דארגיס.

בכתבת ה"ניו יורק טיימס" בנושא צוין, כי הבמאי קשיש סירב להגיב לטענות, אבל בראיון לאתר "Flicks and Bits" הסביר כי מטרתו היתה לעשות אידיאליזציה של הגוף הנשי. "ניסיתי לצלם את מה שאני רואה כיפה. אז צילמנו אותן כמו ציורים, כמו פסלים. השקענו זמן רב בעיצוב התאורה. כל השאר זרם באופן טבעי בזכות הכוריאוגרפיה המולדת של הגופות האוהבים".

כתבת ה"ניו יורק טיימס" ציינה, כי ברומן הגרפי המקורי של מארו, הגיבורות נראו לעתים כעוסות, מעונות, מוטרדות או תמימות, ולעתים רחוקות בלבד מחייכות. ושלא כמו השחקניות, הן רחוקות מלהיות יפות באופן המקובל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ