בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יובל לסרטו הראשון של מנחם גולן, "אלדורדו"

הצילום המצוין בשחור־לבן, המוסיקה הקולעת והבעיה המעמדית שהונחה לראשונה במרכז. “אלדורדו”, סרטו הראשון של גולן כבמאי, שמחר יצוינו 50 שנה להופעתו, סובל מלא־מעט בעיות אבל איכויותיו העיקריות נשמרו

3תגובות

בסקירות מסורתיות של תולדות הקולנוע הישראלי בעשורים הראשונים שלו, הובלטו לרוב "איי לייק מייק" של פיטר פריי מ-1961 ו"סלאח שבתי" של אפרים קישון מ-1964 כשני הסרטים ששינו את מהלכו של הקולנוע המקומי. אך בין שני סרטים אלה, שחשיבותם ההיסטורית אינה מוטלת בספק, הופק ב-1963 סרט נוסף שחשיבותו אינה נופלת מהם. זהו "אלדורדו", סרטו הראשון כבמאי של מנחם גולן, שמחר בערב יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע מיוחד לציון 50 שנים לצאתו לאקרנים. הקרנת הסרט תתקיים בנוכחות הבמאי שלו וכמה מכוכביו - חיים טופול, גילה אלמגור ואורי לוי.

לקראת האירוע צפיתי שוב בסרט לאחר שנים ארוכות, והופתעתי מעמידותו, חמישה עשורים לאחר שנוצר. כמובן שסימני הזמן ניכרים בו, בעיקר בעברית שלוקה במלאכותיות הנובעת מתקניות יתר, שגורמת גם לשחקנים הטובים ביותר בסרט להישמע כאילו הם מדקלמים את הטקסטים. סימני הזמן ניכרים גם בהופעתם של חלק מהשחקנים, ותיקים וצעירים כאחד, שסובלת מתיאטרליות יתרה. אך האפשרות לצפות בסרט בהופעתם של שחקנים כגון יוסף ידין, שייקה אופיר, שמעון פינקל, שושנה רביד, שרגא פרידמן, יהודה אפרוני, אבנר חזקיהו, משה חורגל, מרדכי ארנון ועוד, כמו גם לצפות בתפקיד קטן בשמואל קראוז – כך שמו כתוב בכותרות הסרט – שנוכחותו הקולנועית כבר אז היתה מרשימה, ובתפקידי אורח בעיתונאית מירה אברך וכן בשייקה בן פורת וטלילה בן זכאי - הופכת את סרטו של גולן, מעבר לאיכויותיו הקולנועיות, למסמך היסטורי שמנציח רגע ודור ויש בכוחו לרגש.

כמעט בכל ראיון מקיף עם גולן, מכריז הבמאי והמפיק שהוא הגיע לעשיית סרטים כתוצאה מאהבתו לקולנוע, ואהבה זו ניכרת במיוחד בסרטו הראשון כבמאי. אהבה זו ניכרת גם בסרטים רבים נוספים שגולן ביים והפיק; אך בעוד שבסרטים מאוחרים יותר האהבה עוותה לכיוונים של קולנוע עממי ואף זול לעתים קרובות, ב"אלדורדו" האהבה הזאת, גם אם מימושה אינו מתוחכם יתר על המידה, זוכה לעיבוד אמנותי מעורר הערכה.

ב"אלדורדו" ניכרת משיכתו של גולן לקולנוע הפופולרי, בין אם הופק בהוליווד או בצרפת. לו הופק הסרט בהוליווד, הוא יכול היה להיות אחד מה"בי מוביז" הרבים שהופקו בארצות הברית בשנות ה-50, וגם אם רמתו אינה משתווה להם, ניכרת בו השפעתם של סרטי הפשע שהופקו בצרפת על ידי במאים כגון ז'ול דאסין וז'אן פייר מלוויל.

סרט פשע סוג ב’

"אלדורדו" הוא סרט פשע ישראלי שמבוסס על מחזה מאת יגאל מוסינזון, שהועלה בתיאטרון "האוהל" ב-1955. כיוון שהמחזה הועלה שמונה שנים לפני שהסרט הופק, והמציאות הפיסית שבה מתרחשת רוב עלילתו, האזור ביפו שכונה "השטח הגדול", השתנתה, מופיעה בראשיתו כתובית המציינת עובדה זו ומכריזה ש"סרט זה מתאר את הווי העבר ב'שטח הגדול' לפני שיקומו על ידי החברה הממשלתית־עירונית לפיתוח יפו העתיקה". עם זאת, למרות שהסרט מתרחש באזור ששוקם, מובלטת בו העובדה שאזורי עוני ופשיעה שכאלה ממשיכים להתקיים, והם מתקיימים כמובן עד עצם הימים האלה.

בהקשרו של "אלדורדו" יש להזכיר גם את מרכזיותו של הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון בתולדות הקולנוע הישראלי. יש דמיון ניכר בין עלילת "אלדורדו" לעלילת "קזבלן", שהועלה בתיאטרון הקאמרי ב-1954, וגרסתו המוסיקלית, שהועלתה לראשונה ב-1966, הפכה ללהיט קולנועי ב-1973 על ידי מנחם גולן. גיבורי שני המחזות - ושני הסרטים המתבססים עליהם - משתייכים לשולי החברה הישראלית, שניהם מבקשים להתקבל על ידי אותה חברה שמתנכרת להם, ושניהם מנהלים רומנים עם נשים המשתייכות לבורגנות הישראלית, ומשפחותיהן מתנגדות לרומן.

עופר וקנין

ההבדל העיקרי בין "אלדורדו" ל"קזבלן" הוא שבעוד שמחזה המוקדם יותר, “קזבלן”, העימות החברתי הוא על רקע עדתי – ב"אלדורדו" הוא על רקע מעמדי, כאשר הסוגיה העדתית מתבטאת רק בעימות שנוצר בין שתי הנשים בחייו של גיבור הסרט: נעמי (תקווה מור), בתו של עורך הדין שבתחילת הסרט הצליח לזכות את גיבור הסרט מאשמה ברצח כתוצאה מחוסר עדויות, ומרגו הזונה (גילה אלמגור), שאהבתה הנואשת לגיבור, בני שרמן (חיים טופול), וחרדתה מכך שתאבד אותו לאשכנזייה תל אביבית מבית טוב, מניעות כמה ממהלכי העלילה.

ההתעלמות מהממד העדתי מאפיינת גם את העימות בין שרמן לשני יריביו המרכזיים: הסמל בוגאנוב (יוסי ידין), שמאמין כי שרמן, בגלל מוצאו המעמדי, לא יצליח לזנוח את חיי הפשע למרות רצונו, ושניידר, הגנגסטר השכונתי (שייקה אופיר), שרוצה להחזיר את שרמן אל בין שורותיו. אגב, מבין שחקני המשנה של הסרט, ידין ואופיר מבצעים את תפקידיהם בטבעיות הרבה ביותר.

דמותו של קזבלן, עם עברו הצבאי ותסכולו העדתי, מעוצבת בהקשר חברתי רחב הרבה יותר מזה של שרמן, שעליו כמעט איננו יודעים דבר מלבד השתייכותו לצד הלא נכון של החברה הישראלית. זהו אחד הפערים הפוגמים בשלמותה של התוצאה, שעובדה ממחזה לסרט על ידי ליאו פילר, אמציה חיוני וגולן עצמו. הופעתו המיומנת של טופול בתפקיד שרמן, שמנסה להשתחרר מהתווית העבריינית שהוטבעה בו ומתריס כנגד החברה שהטביעה את התווית, אינה מצליחה לכפר על חסר זה.

יש ב"אלדורדו" מרכיבים עלילתיים שבשמחה הייתי מסיר מהסרט, כמו השימוש בטיפוסים אקסצנטריים שאמורים לספק לסרט מידה של פולקלור מקומי ואפילו קומי, אך הכללתם נדמית מאולצת; סילוקם היה יוצר סרט פשע מסוג ב', רזה ומרוכז יותר. אך על מחדליו של הסרט, ובהם גם כמה סצינות מעט חובבניות, מכפרות איכויותיו, שנובעות בעיקר מחזותו המרשימה.

זהו כמעט הסרט היחידי של גולן שבו ניתן לדבר על מיזנסצינה מרשימה, שחורגת מהקורקטי אל האקספרסיבי. יש בסרט כמה וכמה סצינות המבוימות בתנופה יצירתית. איכות זו לא היתה ממומשת באופן כה מרשים לולא הצילום המצוין בשחור לבן אקספרסיבי אף הוא של נסים "ניצ'ו" לאון (בכותרות הסרט מופיעים גם שמותיהם של הצלמים דוד גורפינקל ואמנון סלומון, שהיו לצלמים מרכזיים בתולדות הקולנוע הישראלי) ושימוש מיומן במיוחד במוסיקה של יוחנן זראי. מוסיקה זו משלבת בכישרון רב בין ג'ז לתימות המרכזיות של שיר הנושא בסרט, אותו מבצעת ריקה זראי למילותיו של דן אלמגור (השיר מסתיים במלים המצוינות: "כאן הוא שטח ההפקר/ כאן הכל סביבך סוגר/ היוצא תמיד חוזר/ זה לא פייר, זה לא פייר").

ל”אלדורדו” קדמו אמנם מעט סרטים ישראליים שחרגו מהקו הלאומי שאפיין את מרבית העשייה הקולנועית עד אז, אך הם לא הפכו למרכזיים, והוא היה הסרט הישראלי המשמעותי הראשון שתיאר את שוליה של החברה הישראלית ואת המתחים בתוכה בין השייכים לזרם המרכזי לבין אלה שהחברה דחתה.

גם ניסיונו של גולן בסרטו הראשון ליצור ז'אנר ישראלי היה ראשוני ובעל חשיבות. היחס ההיסטורי למנחם גולן ולחשיבותו בתולדות תעשיית הקולנוע הישראלי, הוא אמביוולנטי בעליל; אך בזכות כמה מהסרטים הראשונים שהוא ביים, ובראשם "אלדורדו" ו"פורטונה" מ-1966, שמשתווה לסרטו הראשון ברמתו - ובעיסוקו בסביבה אנושית של מצוקה חברתית אף מתעלה עליו - לא ניתן להתעלם ממנו. לא רק כמי שהניע את גלגלי תעשיית הקולנוע המקומית אלא גם כמי שתרם לה מדי פעם קורטוב של איכות ושל חידוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו