בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לפני מחר", הסרט הראשון של במאית ישראלית: כוחו המאחד של הפלאפל

הצפייה בסרטה של אלידע גרא "לפני מחר" היא חוויה עזה ומעניינת כיום, יותר מאשר בעת שנוצר

תגובות

כ-44 שנים חלפו מאז שצפיתי לראשונה, ובפעם היחידה, בסרטה של אלידע גרא "לפני מחר" בעת הקרנתו קצרת הימים בתל אביב. באותם ימים עדיין לא עבדתי כמבקר, אז מדוע הלכתי? אולי כיוון שבדומה לרבים מבני דורי ששחרו קולנוע, מצעירותי הייתי הולך כמעט לכל סרט ישראלי – ואז הופקו מעטים בהרבה מהיום – כמין פעולה בעלת אופי ציוני, כפי שאחרים, ודאי בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, היו הולכים לצפות במפעל תעשייתי חדש שהוקם לתפארת או במפגן צבאי. לא הלכתי בחשק רב; יותר מתוך תחושה של חובה. היתה זו תקופה קולנועית מסעירה, הימים שאחרי "בוני וקלייד" ו"הבוגר"; הימים שבהם הייתי הולך בתדירות למועדוני הקולנוע שהתקיימו בתל אביב, קודם לפתיחתו של הסינמטק, בהם ראיתי שוב או לראשונה את סרטי הגל החדש הצרפתי ואת סרטיהם של פליני ואנטוניוני, ברגמן, בונואל וקורוסאווה ועוד; ולמרות שהקולנוע הישראלי הפיק כבר עד לסוף שנות ה-60 מספר לא מבוטל של סרטים שעוררו בי עניין ולעתים אף התרגשות, עיקר העניין הקולנועי שלי היה נתון לסרטים שהגיעו מעבר לים.

לרוע מזלו של "לפני מחר" הוא יצא לאקרנים באחת השנים העשירות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי עד אז: השנה של "מצור" של ג'ילברטו טופאנו, "מקרה אשה" של ז'אק קתמור, "השמלה" של יהודה ג'אד נאמן ו"תעלת בלאומילך" של אפרים קישון. אני זוכר שצפיתי בסרט בחוסר סבלנות. הוא נדמה לי אז כתרגיל ראשוני, שבעיקר אינו מתחבר לשום דבר שקורה סביבו, לא שם וגם לא כאן. העובדה שהיה זה הסרט הישראלי הראשון שאותו ביימה אשה, אף היא לא עוררה בי (לבושתי?) עניין באותה תקופה. סרטה של גרא נדחק לשולי הזיכרון.

אך לא עוד אחרי שצפיתי בו בפעם השנייה בעותק די־וי־די לקראת הקרנתו בעותק משופץ בפסטיבל הנשים ברחובות (וכאן עלי לומר שכל מעשה שמטרתו לגאול סרטים ישראלים מתהום הנשייה ראוי להערכה גדולה). כמובן שהזמן עשה כאן את שלו. אין סרט ישראלי, מהמשובחים ועד לזניחים, שחלוף השנים בתוספת מידה גדושה של נוסטלגיה אינם מוסיפים לו נדבכים נוספים. לראות את ישראל פוליאקוב בצעירותו; להיזכר ברינה גנור; לצפות בפניו מלאות האור של אריה אליאס ובהופעתה הזקופה של רות האריס; לצפות בעבודתם של שניים מבכירי צלמינו: אמנון סלומון, שצילם את החלק הראשון של הסרט, "אביב", ואדם גרינברג, שצילם את חלקו השני, "סתיו"; להאזין למוסיקה שהלחינו אלכס וייס לחלק הראשון (בהסתמך על נושאים מאת ויוואלדי) ומל קלר, מבין אלה שהביאו את בשורת הג'אז לישראל, לחלק השני; להיזכר, ואת זה באמת שכחתי, שיורם קניוק כתב יחד עם גרא את התסריט של החלק השני; לראות את ישראל 1969, למרות שמבטה של גרא על המקום שבו סרטה מתרחש הוא מצומצם ביותר. כל אלה הופכים את הצפייה היום ב"לפני מחר" לחוויה שחיוך, ואם תרצו גם עצבות מסוימת, מלווים אותה.

אך לא רק אלה מתקיימים ב"לפני מחר" והופכים את הצפייה בו היום למעניינת. ראשוניותו עדיין מורגשת, אך זו ראשוניות של יוצרת שמגיעה לקולנוע מתחום אחר, המחול, ומנסה ליצור קולנוע כמו שיוצרים מחול. בזמן שצפיתי בחלקו הראשון של הסרט, שהוא נטול דיאלוגים כמעט ונמצא בתנועה מתמדת כמעט, יכולתי לדמיין אותו כמחול המתרחש על במה ומתאר את מפגשם, התאחדותם ופרידתם של גבר ואשה צעירים; בחלקו השני של הסרט, שהוא ארוך ומסורתי יותר, הדבר בולט פחות, אך גם חלק זה של "לפני מחר" מחולק לפרקים, שכתוביות בנימה משועשעת מקדמות כל אחד מהם, וכל פרק מתאר שלב בהתהוותו של קשר בין גבר לאשה; ודאי אין זה מקרה שגרא בחרה לשבץ בתפקיד הנשי בחלקו השני של הסרט את רות האריס, שמקורה בעולם המחול ניכר בהופעתה, אך גם בהופעתו של אריה אליאס אנו מודעים כל הזמן לאופן שבו הוא הולך ומניע את גופו. בסרטה של גרא לא רוקדים, אלא אם כן ניתן לתאר את טקסי החיזור המיוצגים בשני חלקיו כמחולות, אך יש לו מהות של קולנוע כמחול, ומהבחינה הזאת ניתן אף לומר שיש ל"לפני מחר" איזשהו ממד קולנועי ניסיוני, מזערי אמנם אך מעורר הערכה.

וישנו גם העיסוק בקשר בין אשכנזים למזרחיים, שהטיפול בו נאיבי אמנם, אך עדין בדרכו יותר מסרטים ישראלים רבים שעסקו בקשר הזה לפניו, ועדינות זו היא שמונעת מטיפולה של גרא בנושא מלהיות מרתיע.

עלילת החלק השני של "לפני מחר" מתארת את כוחו של הפלאפל לאחד בין גברת אלטמן הייקית הבודדה לאדון עובדיה הבודד אף הוא, בעל דוכן הפלאפל, שניצב בסמוך לבית הקפה התל־אביבי שבו גברת אלטמן, שלבושה מוקפד, וכובע דמוי פיתה על ראשה, שותה את כוס התה היומית שלה וקוראת את עיתון הבוקר בשפה הגרמנית.

שני חלקי הסרט עוסקים בפרוטוטיפים: "הוא" ו"היא" בחלק הראשון, האשה האשכנזייה והגבר המזרחי בחלק השני. לכאורה מסמן הסרט את אפשרות קיומו של קשר בין גברת אלטמן לאדון עובדיה, ברגע שהאשה הייקית נחלצת מעולמה הפרטי המסוגר ונעשית מודעת למציאות החברתית הישראלית סביבה; אך מצד שני, הוא גם מסמן אפשרות זו כסוג של פנטסיה, שממרחק של 44 שנים מהיום, מטילה ספק בהתהוותה של הרמוניה חברתית במקומותינו, גם אם כולם אוהבים פלאפל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו