ההיבט ההיסטורי של "12 שנים של עבדות"

ד"ר יעל שטרנהל מאוניברסיטת תל אביב, המתמחה בדרום ארצות הברית במאה ה-19, מתייחסת להיבט ההיסטורי של הסרט

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

סיפורו של סלומון נורתאפ, גיבור הסרט "12 שנים של עבדות", סיפור יוצא דופן מבחינה היסטורית. לא מעט אנשים שחורים חופשיים נחטפו לעבדות במאה ה-19, אבל הסיכוי להשתחרר מן המערכת המשוכללת של העבדות היה אפסי. ד"ר יעל שטרנהל מאוניברסיטת תל אביב, היסטוריונית שמתמחה בדרום האמריקאי במאה ה-19, אומרת כי המקרה של נורתאפ הוא אולי יחיד במינו. "הקונסטלציה של הנסיבות היא מטורפת. הוא נחלץ כי הגיע לחווה שבה הוא הוחזק בלואיזיאנה אדם לבן מקנדה, שהתנגד לעבדות, וזה כמעט ולא קרה. זה סיפור של אחד למיליון".

אחרי שיצא לחופשי, נורתאפ כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט, ונהפך לפעיל גלוי וסמוי נגד העבדות. בשלב מסוים אין יותר מידע על מה עלה בגורלו, אך ישנן כמה השערות – ייתכן שהוא נחטף שוב, ייתכן שנרצח אחרי שהחל בהליכים משפטיים נגד שוביו, שישבו בכלא כמה חודשים אך שוחררו מכיוון שלאדם שחור, גם חופשי, לא היה מעמד בבתי המשפט בארה"ב של אותה תקופה ולכן עדותו של נורתאפ לא הצליחה להביא להענשתם המוחלטת. השערה אחרת אומרת שהוא שינה את שמו, מכיוון שהפך להיות פעיל במחתרת שהבריחה עבדים לצפון המדינה ונקראה "רכבת החופש", והשערה נוספת אומרת שהוא עבר למערב ארה"ב ופתח בחיים חדשים.

העולם שמתאר סרטו של סטיב מקווין, אומרת שטרנהל, הוא שחזור מדויק למדי של עולם העבדות, על כל זוועותיו. "יש קונצנזוס בקרב ההיסטוריונים שהסרט עושה עבודה טובה בשחזור עולם העבדות. זה לא במאה אחוז מדויק, כי למשל השיניים של העבדים בסרט לבנות מדי, ובמציאות הם לא הלכו לרופא שיניים, ושפחות עד כמה שידוע לנו לבשו רק שמלות לבנות, ובסרט יש דמות שלפעמים לובשת שמלה צבעונית. אבל ברמת השחזור של חווית החיים של עבדים ושפחות בדרום, הסרט עושה עבודה מצוינת.

מתוך הסרט "12 שנים של עבדות"

"מה שמאוד מרשים זה האופן שבו הסרט מצליח לשחזר את העליבות החומרית המדהימה שהעבדים חיו בה, את הפחד המתמיד, את העובדה שהחיים היו רוויים באלימות. אין רגע בחיים של עבד אמריקאי שלא ספוג בפחד ובאלימות. הסרט עושה עבודה מאוד טובה בשחזור ההיבט של המציאות שאנחנו לא רואים שחזור קולנועי שלו, שזה הניצול המיני של שפחות בדרום. היו מעט מאוד חוות שבהן השפחות לא נוצלו מינית על ידי האדונים הלבנים. הייצוגים של עבדות על המסך הם בכלל מאוד נדירים, ועד היום היינו תקועים עם הדימוי המיופייף של 'חלף עם הרוח'. '12 שנים של עבדות' מנפץ את המיתולוגיה הזאת לחלוטין ומראה את הדברים כפי שהם היו – אלימות, פחד, עליבות, הפרדת משפחות, ניצול מיני".

שטרנהל מסבירה כי הסרט מסכם למעשה כמה עשורים של מחקר היסטורי אינטנסיבי ומתוחכם על העבדות, שהחל בשנות ה-60, יחד עם עלייתה של התנועה לזכויות האזרח באמריקה. ההיסטוריונים שחקרו את התקופה נעזרו בעדויות של עבדים שהצליחו לברוח והתראיינו לעיתוני התקופה, וגם במאגר עדויות שהוזמן על ידי ממשלת ארה"ב בשנות השלושים של המאה העשרים, ובמהלכו נאספו 2400 עדויות של מי שהיו עבדים ועוד נותרו בחיים ויכלו לספר, למרות גילם המבוגר.

סלומון נורתאפ מוגדר בתחילת הסרט כאדם חופשי. עד כמה שחורים באמריקה, גם במדינות הצפון, היו באמת חופשיים?

"גם במדינות הצפון היתה עבדות עד סוף המאה ה-18 ואחרי מלחמת העצמאות הן ביטלו את העבדות בתהליך הדרגתי, וכך נוצרו קהילות של שחורים שחיו בשולי החברה, לא היו בעלי זכות הצבעה, לא היו חלק מהמערכת המשפטית וחיו במצב של הפרדה גזעית, אבל היתה להם חירות והם ניהלו חיי משפחה. סלומון נורתאפ היה כנר, נגר וחופר תעלות, היו לו כישורים מקצועיים, ואשתו היתה טבחית. הם חיו יחסית חיים מאוד נוחים. האזור של סרטוגה במדינת ניו יורק, בו חיו, היה מעוז של חיים מאוד ליברליים בתקופה הזו. גם בערים בדרום ארה"ב, כמו ניו אורלינס, היו קהילות של שחורים חופשיים, כתוצאה מגלים של שחרור עבדים, או כאלה שהצליחו איכשהו לרכוש את חירותם מאדוניהם".

החטיפות של אנשים חופשיים לעבדות היתה תופעה רווחת למדי, מפני שהשתלמה כלכלית ומפני שלא היה בצדה כמעט שום סיכון. "ב-1850 הממשלה הפדרלית חוקקה חוק נוקשה של לכידת עבדים נמלטים, שיוצר רשת של סוכנים פדרליים שהתפקיד שלהם זה לעזור לבעלי עבדים ללכוד עבדים שנמלטו צפונה. החוק היה פתח לחטיפות, כי הספיקה עדותו של אדם לבן, שטען שאדם שחור מסוים הוא העבד שלו שברח, בשביל שהסוכן הפדרלי יחזיר את האדם השחור לבעליו. הסוכן הפדרלי גם הרוויח עשרה דולר על כל שחור שהחזיר לבעליו. עבדות היתה עסק של הממשלה הפדרלית. היא איפשרה אותה, היא גוננה עליה. העבדות לא היתה יכולה להתקיים דקה אחת בלי ההגנה של המדינה. העבדות באמריקה היא עולם מלא סתירות. ארה"ב ב-1853 כשהסיפור של נורתאפ מתפרסם, היא הדמוקרטיה המתפקדת היחידה בעולם, שהמציאה שיטת ממשל אפקטיבית שמספקת לחלק מהאזרחים שלה חירות ושוויון. מצד שני היא בית למערכת העבדות המודרנית הכי צומחת, הכי מצליחה, הכי רווחית שהעולם מכיר. והניגוד הזה של עולם של עבדות בתוך עולם של חירות, זו תופעה היסטורית מעניינת מאין כמותה".

מה דעתך על כך שדווקא במאי בריטי הוא זה שמגיע לאמריקה ועושה את הסרט הראשון שמציג את העבדות בצורה כה מדויקת?

"יש הטוענים שזה מוכיח עד האמריקאים מדחיקים את האפיזודה הזאת בהיסטוריה שלהם, וממשיכים לספר לעצמם סיפורים, והם לא מסוגלים ליצור נרטיב אותנטי והיה צריך במאי בריטי שלא שבוי במיתוסים אמריקאים כדי לספר את הזוועה. במידה מסוימת זה נכון, אבל האם הסרט הזה לא היה יכול להיות מבוים על ידי במאי אמריקאי שחור? קשה לי להגיד. אולי נדרש מרחק ביקורתי קריטי ויכולת להסתכל על העבדות באופן הכי מכוער שלה ודרוש מרחק מהזדהות עם מיתוסים אמריקאיים שגם ילדים שחורים סופגים. גם השחורים באמריקה הם אמביוולנטיים בשאלה, אם להציג את השואה שלהם, או את התקומה. בשביל הקהילה השחורה עדיף להציג את מרטין לותר קינג. אלה הסיפורים שההיסטוריה השחורה האמריקאית אוהבת, זה הגיבור השחור שאמריקה אוהבת לחגוג, זה שמאמין באי אלימות וחותר לחיים של הרמוניה ודו קיום. העבדות היא סיפור שגם השחורים רוצים לשכוח. יש בה אלמנט מרכזי של השפלה, חולשה וחוסר תקווה. גם השחורים האמריקאים מעדיפים להבליט אפיזודות של מאבק והצלחה והישגים, ולשכוח את הסיפור הקודר הזה של העבדות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ