כתבי "הארץ"
כתבי "הארץ"

על המשחק

"כן, אני שחקן. אני השור הזועם. ברצינות. אני בן אדם שמתחנן שיריצו כבר את המצלמה, ואוכל להתחיל לשחק. אני לא מסוג השחקנים שסובלים כשהם משחקים. אני מכיר שחקנים, גם מהסרטים שביימתי, שמשתמשים בכל מיני תחבולות כדי לעכב את הרגע הנורא הזה שבו שהם צריכים לשחק. מגיעה שחקנית ואומרת: רגע, אני עוד לא מוכנה, צריך לתקן משהו בליפסטיק שלי. שטויות. ואני, דווקא ברגע שהמצלמה פועלת אני מרגיש כאילו אני בן אדם אחר. לא הדמות דווקא, אלא בן אדם אחר. זה מרגש אותי ואני הולך עם ההתרגשות הזאת, שהיא התרגשות טובה". (ראיון לאורי קליין, "הארץ", 16.02.2012)

בטקס פרסי אופיר, 2009צילום: תומר נויברג / ג'ינ

על היופי

"יש סוריאליזם שהוא על יד החיים, אבל שלי בתוך החיים. ניקח, למשל, את הרעיון שאדם משכיר את דירתו כדי שאנשים יקפצו ממנה. על פניו זה נשמע כבדיחה שחורה, אבל כשאתה רואה את זה בסרט זה מתחיל לקבל ממד סוריאליסטי; אבל זה גם מתקבל על הדעת כי זה מתבסס על רעיון פילוסופי. אבל זה לא שאני מאוהב בסוריאליזם כשיטה פילוסופית או אסתטית. אסתטיקה זה בכלל עניין מסובך. אני חניך של קאנט, שאמר משהו מאוד יפה לדעתי - שהיופי הוא דבר ללא תכלית. התכלית היחידה של היופי היא היופי". (ראיון לאורי קליין, "הארץ", 16.02.2012)

עם אמו רות, בטקס פרסי אופיר, 2009צילום: תומר נויברג / ג'ינ

על טלוויזיה

"לפני 20 שנה הגשתי את התוכנית 'סיפורי בדים' בערוץ 1, לפני סרט השבוע. זה היה מקום שנהניתי להשתולל בו, ובתקופה הזאת היה רק ערוץ אחד. היו לי 98% צפייה. בקיצור, כבר זכיתי לחשיפה".

זה ארבע שנים שהוא אינו מתראיין בטלוויזיה. כאשר יאיר לפיד ביקש ממנו להתראיין, הוא סירב. "לא סובל אותו, פרווה, ג'לי. מייצג את הממד הנמוך, הבורקס - אוכל ליונים, ציפורים וכלבים. גם ליצפאן אמרתי שלא אבוא כשביקש. אמרתי לו שהוא לא חכם, ולא בא לי שהוא יצחיק את הקהל על חשבוני. אין לי משהו נגדו, אבל הוא לא יודע לראיין". (ראיון לרותה קופפר, "הארץ", 25.08.2005)

מתוך "הוא הלך בשדות"

על הבריאות

אסי דיין נראה עייף בעת צילומי הסרט "ד"ר פומרנץ". "אני לא מרגיש טוב. תמדוד לי חום", הוא מבקש משיראי (מפיק הסרט, 
אייל שיראי). סרט למדידת חום נשלף משום מקום ומוצמד למצחו של הבמאי. "יש לך כמעט 38", קובע שיראי. "אז תשחרר אותי", מציע דיין. "בסוף השבוע, אל תדאג, אני לא משאיר אותך פה שבת", עונה שיראי. "אם הייתי אבי נשר, כבר מזמן היית משחרר אותי, ישר ללימוזינה שהיתה מחכה לי למטה", מחייך דיין. "אבל אתה לא אבי נשר, ואני לא משה אדרי", עונה שיראי, צוחק עם כל יושבי החדר הקטן. (ראיון לנירית אנדרמן, "הארץ", 14.12.2010)

עם מיכל בת אדם בסרטה "רגעים"

על הבדידות

"פומרנץ (בסרט 'ד"ר פומרנץ') הוא בודד, אאוטסיידר, הוא גר עם בנו, שנופל עליו לנטל. הבדידות היא נושא שאני די בקיא בו גם בחיי. אין לי חברים, וחוץ מבני ליאור, אין לי קשר רב עם ילדי. אני לא אב השנה". (ראיון לאורי קליין, "הארץ", 16.02.2012)

על הקולנוע

אסי דיין בן 21 ואנג'לינה יוסטון בת 16 בצילום לקראת הסרט "נאהבים לנצח"צילום: אי-פי

"פעם היו לי חלומות, רציתי להיות שחקן. אבל שחקנים הם אנשים נוראים. הטיפשים ביותר שפגשתי. אגו־מניאקים (...) אני אשחק בסרטים. אבל אין לי יותר שאיפות בתור שחקן. באשר לבימוי, ישנה בעיה אם אחרי תשעה סרטים לא נוצר סגנון. חוץ מסרט אחד, 'חגיגה לעיניים', שהיה סרט איכות, אבל רק חמשת אלפים באו לראות את זה. לא כיסה את ההוצאות של המאפרת". (ראיון לאתי חסיד, "חדשות", 22.08.1986)

עם השחקנית מלינה מרקוריצילום: אי-פי

"היתה לי תקופה ארוכה שלא התעניינתי בסרטים. לא עיניין אותי, ולא הלכתי לראות. הסרט האחרון שראיתי זה 'השעות' (מ-2002). מאז לא ראיתי סרט. אה, סליחה, ראיתי את 'חמש שעות מפריז' שחבר שלי עשה. אבל עכשיו אני כבר לא כל כך אוהב קולנוע. קשה לי לצפות בסרט כי אני מסתכל על כל מה שמסביב. באופן אוטומטי אני רואה את כל ההכנות, את מי עושה מה על הסט, את כל ההייררכיה הנוראית הזאת, את כל ה-150 אנשים שעומדים מסביב לאיזה בראד פיט אחד". (ראיון לנירית אנדרמן, "הארץ", 14.12.2010)

"יום אחד הסוכנת צילצלה אלי וטענה כי הזמינה אותי לאודישן בשביל ג'ון יוסטון. לא ידעתי מה זה אודישן ומי זה ג'ון יוסטון. כן ידעתי אז משהו באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) ומי זה ג'ון סטיוארט מיל (פילוסוף אנגלי מהמאה ה-19, אבי תורת התועלתנות). אז הלכתי עם הסוכנת למקום גדול שבו ישב על במה קטנה איש זקן עם פנים מלאות קמטים ונינוחות. מאחוריו עמדו כ-30 עוזרים, מפיקונים שרמזו לי כי ג'ון כבר ראה כ-200 שחקנים לתפקיד הראשי בסרטו הבא, והוא מחפש שחקן שייראה ויישמע זר. אז הוא שאל אותי אם אני יודע לרכוב על סוסים ואני שיקרתי לו ואמרתי שכן, בתור מי שגדל במושב (עד גיל 3). המשכנו לפטפט והוא נתן לי להבין שהוא לא יודע דבר על משה דיין, שהיה אז שר הביטחון. השבתי לו באנגלית מצוינת שגם אני לא יודע הרבה על אבי, ובכלל שכחתי להתרגש מהמעמד, בגלל נכות גנטית, כי להיות הבן של 'נפוליאון' זה לא להתרגש מאנשים או אירועים, וחבל, כי זה משאיר לך רק פיסה אחת של התרגשות שנועדה להתאהבות. אחרי פחות מ-20 דקות ג'ון, בעל המבטא הכמעט־אירי, בישר לי כי התפקיד שלי!" (ראיון לנירית אנדרמן, "הארץ", 21.10.2011)

מתוך "ד"ר פומרנץ"צילום: עמית ברלוביץ

"קראו לי ולחנה מרון להשתתף בסרט 'כנר על הגג' בכיכובו של חיים טופול. בטיסה ללונדון, הותקפנו על ידי מחבלים בעצירה בנמל התעופה מינכן והיתה השערה שהם רצו לחטוף אותי כבנו של שר הביטחון. אבל המחבלים לא ידעו מי זה ג'ון יוסטון או אפיסטמולוגיה והיו נחושים לחטוף מהקברניט שיעור מהיר בג'ודו, שלצערי הסתיים בהרוג אחד ובאיבוד חלק מרגלה של חנה מרון. ואני נמלטתי על נפשי כדי להגיע בזמן לשחק את סגנו של יהורם גאון, ששיחק את יוני נתניהו, אחיו של הכוכב התורן בארץ השטות הזאת, ובגלל פעולת המחבלים חברת הביטוח של הסרטים 'לוידס' סירבה לבטח כל סרט שאשחק בו". (ראיון לנירית אנדרמן, "הארץ", 21.10.2011)

על אביו

"אבא שלי צפה באדיקות בסרט הערבי ששודר בכל יום שישי אחר הצהריים בערוץ הראשון. כשהסרט הזה שודר, אסור היה להוציא מלה בבית". (ראיון לאורי קליין, "הארץ", 16.02.2012)

עם אביו משה דייןצילום: פין הנס / לע"מ

"פעם, אולי בעוד חמישים שנה - אם אחיה עד אז - אכתוב ספר על טיב הקשר בין אבי וביני. הקשר הזה מזכיר לי לעתים במשהו את מערכת היחסים בין קפקא ואביו כפי שבאה לידי ביטוי ב'מכתב לאבא'. קפקא עושה ביצירה זו גישושי התקרבות אל הצד האנושי של האב, החי בעולם די מסוגר, באגו־טריפ מוחלט. השוני בין מערכת היחסים שבאה לידי ביטוי ב'מכתב לאבא' ובין מערכת היחסים בין משה דיין וביני הוא ברור. מי היה בסך הכל אביו של קפקא שחי באגו־טריפ? ואילו אצל אבי - ואיש לא יוכל להתכחש לכך - יש דברים המדברים בעדו. יש לו 'קבלות' להתנהגות הזו". (ראיון לדוד אורן, "הארץ", 04.07.1980)

"המשותף בינינו, ששנינו היינו מיותרים אחד בחיים של השני" (ראיון לאתי חסיד, "חדשות", 22.08.1986)

עם אביו, משה דייןצילום: פריץ כהן / לע"מ

"(עיתונאים בארצות הברית) שאלו מה אבי אומר על קריירת המשחק שלי. עניתי שהוא רק רצה לדעת אם מתפרנסים מזה, והשבתי לו ש'יותר משרי ביטחון'". (ראיון לנירית אנדרמן, "הארץ", 21.10.2011)

על "בטיפול"

"בסדרה מטפלים באנשים עם בעיות פסיכולוגיות - לא בשיגעון. בנוירוזה ולא בפסיכוזה. בפסיכיאטריה או בנוירולוגיה הכל נגמר בכימיה. כאן זה תא וידוי, לא מנסים לפתור בעיות גדולות. פרויד ניסח את זה הכי טוב כשאמר על פסיכולוגים: 'תפקידנו לקחת אנשים שיש להם סבל נוירוטי ולהחזיר אותם לסבל האנושי הרגיל'. היה לו חוש הומור גדול (...) "אשתי ראתה אתי את שני הפרקים הראשונים ואמרה לצוות שאני רחוק מהדמות שאני מגלם, והלוואי שהיו לי ההקשבה והאמפתיה שיש לפסיכולוג הזה. הרי זה בעצם מה שפסיכולוג טוב צריך לעשות, להוליך אותך לתובנה ולהתייחס לסבל. הכל נעשה באנושיות. מה שהופך אדם לפסיכולוג טוב הוא רק העניין ההומני".

עם שחקני "בטיפול"צילום: דודי חסון

אז אתה מאמין בטיפול פסיכולוגי?

"מה פתאום. הכל עניין כימי. רק תרופות. בתי חולים פסיכיאטריים הולכים ומתרוקנים כי היום אפשר לרפא חולים בעזרת תרופות".

אבל היית בטיפול.

"הייתי בהרבה טיפולים ואושפזתי. שמחתי מזה, והם שמחו לקבל אותי. לדעתי, אני סובל מדיכאון שלאחר לידה, שלי זאת אומרת. לפני 20 שנה היתה לי סדרה ב'מעריב' על התמכרות. כשאני כותב על זה, זה נראה טוב". (ראיון לרותה קופפר, "הארץ", 25.08.2005)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ