אורי קליין
אורי קליין

תולדות הקולנוע האמריקאי משופעים בשחקנים מצוינים שלא זכו להערכה מספקת, כיוון שסברו שהם לא עובדים קשה מספיק ובכל אחד מסרטיהם מפגינים נוכחות דומה. בעיה זו ניכרה בעיקר עם שחקנים שהיו בעלי מראה נאה, וטענו שזו הסיבה העיקרית שהם הפכו לכוכבי קולנוע. אפילו קרי גרנט סבל פעם מיחס שכזה עד שהכירו בגדולתו; וכך גם ג'יימס גארנר, שמת בן 86, ואמנם לא היה שחקן גדול כמו קרי גרנט, אך גם הוא היה שחקן מצוין, שזכה בהערכה קודם בטלוויזיה ורק אחר כך בקולנוע.

מרבית האמריקאים מכירים אותו בעיקר כאחד מגיבורי סדרת המערבונים "מווריק", ששודרה בין 1957 ל-1962 (כאשר ריצ'רד דונר ביים גרסה קולנועית של הסדרה ב-1994, גארנר הופיע בה לצדם של מל גיבסון וג'ודי פוסטר), ובעיקר כבלש הפרטי ג'ים רוקפורד, גיבור הסדרה "תיקי רוקפורד", ששודרה בין השנים 1974 ל-1980, ומאוחר יותר הופקו לה כמה סרטי טלוויזיה, שזכו אף הן להצלחה. ב"תיקי רוקפורד", שבה עיצב גארנר דמות של בלש פרטי שנלקחה כאילו מכתביהם של טובי מחברי הספרים בז'אנר, באה אישיותו של גארנר לביטוי המירבי שלה: מעט מרושלת כדרכם של בלשים פרטיים, שופעת אירוניה ותמיד רבת חן ומעוררת אהדה.

גארנר בתפקיד "מווריק".אחד מתפקידיו הזכורים ביותרצילום: AP

אך גארנר זכור גם בזכות מספר רב של סרטי קולנוע טובים, בהם הפגין את אישיותו הנונשלאנטית, שבאה לידי ביטוי בהתנהלות קומית טבעית מול המצלמות. לעתים הוא גילם דמויות מפוקפקות מבחינה מוסרית, כמו, למשל, השבוי העסקן שהוא גילם ב-1963 ב"הבריחה הגדולה" של ג'ון סטרג'ס (להיט ענק), והחייל הפחדן שהוא גילם בסאטירה האנטי־מלחמתית המצוינת "אמילי הופכת לאמריקאית", שביים ארתור הילר ב-1964 וכתב פאדי שייפסקי ("מרטי", "רשת שידור"), בה הוא הופיע לראשונה לצדה של ג'ולי אנדרוז (הם יתאחדו שוב ב-1982 ויככבו יחד ב"ויקטור ויקטוריה" של בלייק אדוארדס, אחד הסרטים המצליחים ביותר של שניהם).

גארנר נולד באוקלהומה לאב פועל ב-1928. אמו מתה כשהיה בן 5, וילדותו היתה קשה. ב-1949 הוא גויס לצבא, נשלח לקוריאה, נפצע פעמיים וזכה פעמיים בעיטור לב הארגמן. לאחר שחרורו הוא שוכנע על ידי המפיק פול גרגורי להשתתף בתפקיד קטן בברודוויי בהצגה המצליחה שהתבססה על רב המכר של הרמן ווק "המרד על הקיין", ושם עקב מדי ערב אחר הופעתו של כוכב ההצגה, הנרי פונדה, וממנו, לטענתו, למד הכל.

ב-1956 הוא הופיע לראשונה בתפקידי משנה בקולנוע, וב-1957 זכה להכרה כאשר גילם את חברו של מרלון ברנדו בסרטו של ג'ושוע לוגאן "סיונארה". בשנות השיא שלו ככוכב קולנוע הוא הופיע בעיקר בקומדיות רומנטיות - פעמיים לצדה של דוריס דיי - שלא היו כולן טובות, וככל שהתבגר כך התגלגל יותר לכיוון של שחקן אופי, ואז זכה להערכה גם בקולנוע.

בנוסף לסרטים שהזכרתי, סרטיו הטובים ביותר באותה תקופה היו "36 שעות", מותחן ריגול מימי מלחמת העולם השנייה שביים ג'ורג' סיטון ב-1965; "הפרס הגדול" ב-1966, מופע ראווה על מרוצי מכוניות שביים ג'ון פרנקנהיימר; "שעת האקדח" של ג'ון סטרג'ס מ-1967, שבו הוא גילם את גיבור המערב ואייט ארפ; "Support Your Local Sheriff!", קומדיה מערבונית שביים ברט קנדי ב-1969, שזכתה להצלחה גדולה; ו"מארלו", אף הוא ב-1969, שביים פול בוגרט, ובו הוא גילם את דמותו של הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבור ספריו של ריימונד צ'נדלר (הסרט התבסס על ספרו של צ'נדלר "האחות הקטנה").

ב-1980 הוא הופיע כחלק מצוות שחקנים גדול בסרטו של רוברט אלטמן "בריאות", שלא זכה להצלחה ביקורתית או מסחרית, וב-1985 זכה למועמדות היחידה שלו לאוסקר בזכות הופעתו בסרטו של מרטין ריט "הרומן של מרפי", בו גילם רוקח שמתאהב בגרושה צעירה ממנו (סאלי פילד) שמגיעה לעיירה הקטנה בה הוא גר. ב-1988 הוא גילם פעם נוספת את דמותו של ואייט ארפ בקומדיה של בלייק אדוארדס "שקיעה", שתיארה את ימיה הראשונים של תעשיית הקולנוע ההוליוודית, בהם גיבורי המערב נשכרו להיות כוכבי קולנוע; ב-1998 כיכב יחד עם פול ניומן, ג'ין הקמן וסוזן סרנדון במותחן המלנכולי של רוברט בנטון "סודות אפלים" וב-2000 גילם את אחד האסטרונאוטים הקשישים בסרטו של קלינט איסטווד "ספייס קאובויז". ב-2004 הוא זכה לביקורות מהללות עבור הופעתו בלהיט "היומן" של ניק קאסאווטס לצדה של ג'ינה רולאנדס.

גארנר נמנע מלהיות מעורב בחיים הנוצצים של הוליווד. מאז 1956 ועד למותו הוא היה נשוי לאשה אותה פגש בהפגנה למען אדלאי סטיבנסון, המועמד הדמוקרטי לנשיאות. הוא אימץ את בתה מנישואים קודמים, שלקתה בפוליו, ולזוג נולדה בת נוספת. כול מי שעבדו עמו נהגו להלל את מקצוענותו, צניעותו והגינותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ