סרט הסטודנטים של יונתן דקל, שצולם באייפון והצליח מעל לכל הציפיות

גיבור סרט הגמר של יונתן דקל, "אחד באפריל", הוא סטודנט לקולנוע שנקלע לסיפור בלשי, אבל גם מאחורי הקלעים העלילה מפותלת: הסרט יוצא הדופן עורר ביקורת רבה בבית הספר סם שפיגל. כעת הוא גורף פרסים ושבחים

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נירית אנדרמן

"אחד באפריל", סרט הגמר של בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל יונתן דקל, הוא הסינדרלה התורנית בזירת סרטי הסטודנטים של השנה האחרונה. הוא נוצר בתוך חודשיים בלבד, צולם באייפון, מתריס נגד קונבנציות מקובלות של סרטים קצרים, וגרם להרבה גבות להתרומם בקרב מורי סם שפיגל — אך למרות זאת, הוא כבש בסופו של דבר את לב השופטים בשני פסטיבלים שבהם הוצג וגרף שני פרסים מפתיעים: ציון לשבח מטעם פורום מבקרי הקולנוע בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב ופרס לסרט הסטודנטים העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים.

ואולם, מתברר כי דקל בכלל לא רצה ליצור סרט גמר. לעבוד שנה וחצי בשביל סרט קצר שכמעט אף אחד לא יצפה בו, למעט כמה חברים שלמדו אתו, ואולי כמה באי פסטיבלים — זה לא נראה לו שווה את המאמץ. נכון יותר יהיה לנצל את הזמן הזה כדי להתחיל לעבוד בתחום, לעשות דברים, לצבור ניסיון בשטח, הוא חשב. וכך, בזמן שחבריו למחזור בסם שפיגל עבדו על התסריטים שלהם, התייצבו לפני עוד ועוד ועדות בבית הספר, ספגו ביקורת וננזפו על טעויות, עידכנו גרסאות ושיכתבו טיוטות, הוא העדיף לעשות דברים אחרים.

דקל. "המורים בסם שפיגל לא ידעו איך לאכול את התסריט"צילום: אוליבייה פיטוסי

גם התחושות שנותרו בו מהעבודה על סרט קודם — סרט קצר שיצר במשך לימודיו, מערבון צה"לי בחרוזים שהתבסס על כמה הזיות שהיו לו בצבא — סייעו להחלטה הזאת. "הסרט הזה גזל ממני כל כך הרבה אנרגיה שהיססתי אם אני בכלל רוצה לעשות את זה שוב", הוא אומר. בבית הספר לא כל כך ידעו איך לאכול את הסרט ההוא, הוא מסביר, אמרו לו שהוא ביזארי — כי התסריט שלו היה בחרוזים, עם "וויס אובר" כל־יודע שהתכתב עם הדמויות. נכון, לבסוף דבר סמכו עליו ותמכו בסרט, אבל מבחינתו התהליך היה מתיש וטראומטי. לכן, בשנה וחצי האחרונות שלו בבית הספר העדיף דקל לעבוד על פרויקטים חיצוניים, להתפרנס וגם לכתוב תסריט לפיצ'ר ראשון.

סטודנטים שעובדים על סרטי הגמר שלהם בסם שפיגל נדרשים להציג את התסריטים שלהם לפני ועדות תסריט כדי לקבל אישור לצאת לצילומים, ולאחר הצילומים להציג את החומרים לפני ועדות עריכה. את הוועדות הללו מאיישים מורים ויוצרים שדנים בסרט, מעירים הערות לסטודנטים ושולחים אותם למקצי שיפורים, אם צריך, שוב ושוב. "בוועדות התסריט אתה מגיש את התסריט שלך, ואז יושב מולך מעין פאנל 'כוכב נולד' של מורים שאומרים לך מה התסריט שלך שווה, או בדרך כלל בוועדות הראשונות — מה הוא לא שווה. צריך להדגיש שאמנם זה תהליך שמשפר מאוד את הסרטים, אבל ברמה האישית זה לא פעם תהליך טראומטי", מבהיר דקל. "הרבה פעמים אומרים לך דברים קשים, כמו 'הסרט הזה הוא רצף של טעויות' או 'זה לא סרט', ואז אתה צריך לתקן את הסרט לפי ההערות שקיבלת ולגשת שוב ושוב לוועדה, עד שתקבל אישור הפקתי".

דקל, בן 31, חשב כאמור לחסוך לעצמו את החוויה המלחיצה הזאת, אבל כשחבריו למחזור כבר היו בשלהי השלב הזה וניגשו לוועדה השביעית במספר, עלה לו רעיון לסרט והוא לא עמד בפיתוי. הוא הגיש לוועדה תסריט אישי מאוד, לסרט שבו הוא עצמו אמור היה לככב לצד אשתו, ולהפתעתו הפרויקט אושר במהירות. "זו היתה הבעת אמון גדולה מאוד של בית הספר", הוא אומר. "אשתי ואני התחלנו לעבוד על הסרט, אבל מהר מאוד זה התחיל להיות יותר מדי 'אמנות מחקה מציאות', עשה לנו רע, והחלטתי לוותר על הסרט".

הוא ישב לכתוב תסריט חלופי, אבל כבר איחר את שלב ועדות התסריט. כשהראה את התסריט של "אחד באפריל" לכמה מורים בבית הספר, קיבל לדבריו תגובות שהזכירו לו את חוויית סרטו הראשון: "הם לא ידעו איך לאכול את התסריט הזה. אמרו לי: 'זה יכול להיות מערכון סוף שנה נחמד לבית הספר, אבל סרט?' בקולנוע ישראלי בכלל ובסרטי גמר של סטודנטים בפרט, יש הרבה פעמים משהו נוגה מאוד, אבל פה היה משהו פרוע, ונראה שזה לצד הרפלקסיביות של הסרט (חלק ממנו מתרחש בתחומי בית הספר וכמה מתלמידי בית הספר ועובדיו מופיעים בו, נ"א) הפך אותו למשהו שלמורי בית הספר היה מאוד קשה לעכל".

התוצאה, "אחד באפריל", היא סרט מוזר ולא שגרתי אבל כזה שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. הוא מתחיל בסצינה מבריקה ומטלטלת, מצחיקה ומזעזעת, שמצליחה לסחוט מהצופים חיוך גדול ומשועשע שעד מהרה מתעוות וקופא על השפתיים באימה. קלטת וידיאו שהנציחה מתיחה שיצאה משליטה ונהפכה לטרגדיה מבעיתה מתגלגלת לידיו של סטודנט לקולנוע (בגילומו של דקל), וגורמת לו לצאת למסע בלשי בעקבות המותח המסתורי.

דקל תיכנן סרט מוקומנטרי ורצה מראה "מלוכלך" שייתן תחושה של תיעוד דוקומנטרי למרות התסריט שנכתב מראש, ויסחף את הצופים באמצעות ההתרחשויות המהירות והקאטים התזזיתיים. לכן הוא בחר לצלם את הסרט באמצעות האייפון שלו ("מדי פעם האייפון התחמם נורא, והיינו צריכים להכניס אותו לפריזר ובינתיים להמשיך לצלם באייפון אחר", הוא אומר), עשה זאת במהירות וקיווה להספיק ולהציג את סרטו בערב הסיום החגיגי של בית הספר, לצד סרטי הגמר של יתר הסטודנטים.

לשם כך, היה עליו להציג את הסרט לפני ועדות העריכה, שמייעצות לסטודנטים כיצד לשפר את סרטיהם לאחר הצילומים. "כשהראיתי את החומרים התגובות היו קשות", הוא מספר. "בהתחלה אמרו לי למשל שהפתיחה מצוינת והסוף קורע לב, אבל את כל האמצע צריך לצלם מחדש. אמרו לי ולעורכת שלי: 'ותרו על ערב הגמר, ותמשיכו ללוש את הסרט בוועדות, קחו את הזמן', אבל אנחנו לא רצינו. לא רצינו שהוא ייהפך להיות סתם עוד סרט. מראש ידענו שיהיה לנו קשה לאשר אותו בבית ספר כי זה לא סרט קצר קלאסי, לא סיפור קטן של דמות שעוברת שינוי קטן, עם רגע קטן ומהודק שעובד. עוד לפני שהם ראו פריים מהסרט, שאלו אותי מה אורכו, וכשעניתי 30 דקות אמרו לי מיד: 'תוריד עשר דקות'".

הוועדות מתחו ביקורת, אבל דקל הגן על סרטו בעקשנות: "אני רציתי סיפור בלשי עם קפיצות בזמן ועריכה מהירה, אמרנו שהצופים רגילים היום לקצב יו־טיוב כזה ולשפה חזותית של צילום באייפון, ושיכנענו את בית הספר שזה יעבוד. הם רצו שנקצץ את הסרט לרבע שעה, אנחנו סירבנו, והתחיל בליץ של שבועיים".

מתוך "אחד באפריל". מתיחה שיצאה משליטהצילום: סער מזרחי

דקל מציין שלמרות הביקורת שמתחו, בבית הספר זיהו את הניצוץ המיוחד של הסרט, והצמידו לו שני חונכים — העורכים טובה אשר (שערכה את "כידון") ואריק להב ליבוביץ (שערך את "אפס ביחסי אנוש") — שהתאימו לאופי הפרויקט וסייעו להשביח אותו. דקל מצדו הסכים לקצר כמה דקות מהסרט (בסופו של דבר אורכו 25 דקות), והוא מודה שהקיצוץ באמת שיפר את סרטו, וכמוהו גם העצות האחרות שקיבל בבית הספר. ברגע האחרון החליטו בסם שפיגל לאמץ את "אחד באפריל", איפשרו לדקל להציג אותו בערב סרטי הגמר, ולאחר מכן שלחו אותו להתמודד בשני הפסטיבלים שבהם שבה את לבם של רבים, כולל השופטים.

ב–14 באוגוסט יוקרן "אחד באפריל" בסינמטק תל אביב, באירוע של פורום מבקרי הקולנוע, ודקל יהיה במקום כדי להשיב על שאלות הקהל. "הסרט הזה הוא דוגמה לכך שאין חוקים, אין כללים, ובאמת, עד שלא שומעים את הקהל צוחק בסוף ההקרנה, אף אחד לא באמת יודע אם הסרט יעבוד או לא", הוא אומר. "אבל זה היופי במקצוע הזה — אין נוסחה. עובדה שהרבה סרטים מוזרים מאוד זוכים להצלחה בסופו של דבר".

תגובת מנהל סם שפיגל, רנן שור

"המלה 'ועדה' תמיד נשמעת רע, כי היא מצביעה על ממסד שעומד מול הסטודנט, על מערכת שניצבת מול האינדיבידואל, אבל בפועל האנשים שמרכיבים את הוועדות הללו הם אנשי קולנוע בעלי זוויות התבוננות שונות וגיל שקרוב מאוד לגיל הסטודנטים", מבהיר מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל, רנן שור, שמכיר היטב את הטענות נגד שיטת הוועדות אך אינו מסכים עמן. בשנתיים האחרונות, הוא מציין, ישבו בוועדות האלה יוצרים כהגר בן אשר, קרן מרגלית, ערן קולירין ועלמה גניהר (לצד מורים של בית הספר).

"הדימוי של סם שפיגל בקרב תל־אביבים הוא של מקום שממנו יוצא קולנוע מיינסטרימי עשוי היטב, אבל זה בולשיט", אומר שור. "הוועדות של בית הספר מציבות לפני הסטודנט כמה שאלות בסיסיות: האם אתה חייב לספר את הסיפור הזה, מהו הערך המוסף שלך כמי שמספר אותו, למה אתה חייב לספר אותו, ואיך תעשה אותו באופן הקרוב ככל האפשר לקול שלך".

הוא מבהיר כי לצד נציג של בית הספר יושבים תמיד בוועדות שני אנשים חיצוניים שאינם מכירים את הסטודנט ו"כל תסריט שעומד על רגליו, כל דבר שיש בו אמת סיפורית, מקבל את אישור בית הספר. אבל כן, הוועדות תובעות שיהיה בסרט 'סטורי טלינג', ושהוא יהיה מובן ובעל עמדה קולנועית וסגנונית. הביקורתיות בוועדות היא תומכת. אין פה עניין כוחני, אלא עניין של סטנדרטים אמנותיים. אנחנו יודעים שחלק מהתלמידים תופשים את זה כעינוי, אבל השיטה הזאת הוכיחה את עצמה", אומר שור ומציין כי סרטי בית הספר זוכים להצלחה רבה, וכי 70% מבוגרי סם שפיגל עובדים בתפקידים מרכזיים בתעשיית הקולנוע.

רנן שור. סטנדרטים אמנותייםצילום: דניאל צ'צ'יק

כשהוא נשאל על התדמית הטראומטית והמאיימת של הוועדות, שור טוען כי לפני 10–15 שנה היה ממד כזה, אך לא עוד: "זה נבע לא מהדברים שנאמרו בוועדות, אלא מהטון החריף שהם נאמרו בו. אבל מאז הטון השתנה והיום הוא הרבה יותר נעים, ענייני ומשביח את הפרויקטים. בעבר היינו מביאים לוועדות העריכה הרבה במאים ואילו היום אנחנו מביאים יותר עורכים, שיודעים לעבוד עם אנשים ולא רק אומרים איפה הבעיות אלא גם מציעים פתרונות".

ובנוגע לסטודנט שאינו מסכים לביקורת של חברי הוועדה ורוצה לעשות את סרטו לפי הבנתו, מבהיר שור כי חברי הוועדה צריכים תמיד לנמק למה הסרט לא עובד בעיניהם, ואילו התלמיד הוא זה שצריך לספק את הפתרון. "אצלנו בית הספר מעורב בסרטים, מציב רף של הקפדה ותובענות, והתלמיד צריך לדעת לשמוע, לסנן את ההערות ולדעת למה מתוכן הוא מתחבר. הוועדות מובילות את התלמיד ומסייעות לו למצוא את הקול שהוא מחפש בעצמו", מציין שור.

המקרה של יונתן דקל הוא לדבריו דוגמה לצורת פעולה מיטבית של בית הספר: "התסריט הראשון שהגיש, שהיה אוטוביוגרפי מאוד ומעניין מאוד מבחינה ויזואלית וסגנונית, אושר במכה אחת ולא נדרש לעבור כל תהליך בוועדות. כחודש לאחר מכן הוא ביקש לרדת מהתסריט הזה, הגיש רעיון חינני לסדרת מערכונים עם גילה אלמגור שאושר גם הוא, ולאחר שעשה את הסדרה הזאת, עם סיום תקופת האישורים, הוא הגיע עם התסריט של 'אחד באפריל'. אמרנו לו שסיימנו את המועד, 'אבל קח ציוד של בית ספר, צלם את הסרט, ואם אחרי עריכה הוא ייראה לנו לגיטימי, נחשיב אותו באופן רטרואקטיבי כפרויקט של בית הספר, ותקבל בדיעבד את תמיכת בית הספר'.

"לאחר הצילומים, יונתן הקרין את הסרט לעקיבא טבת (מורה בכיר בבית הספר), שראה את הפוטנציאל שבסרט, אבל מכיוון שהסרט היה בכאוס מוחלט, הוא נכנס למעגל החונכויות של בית הספר. אחרי כמה סיבובי עריכה, אף שחשבנו שהסרט בעייתי מבחינה נרטיבית ואינו גמור, קיבלנו החלטה חריגה, לאפשר את הקרנתו בערב הגמר של בית הספר. וכך היה. יצוין כי הסרט שהוקרן בפסטיבלים בתל אביב וירושלים עבר עריכה נוספת, מאוחרת יותר, שמיקדה אותו עוד יותר".

הבטחת שווא: במאים שלא הגשימו את הציפיות

סרטי סטודנטים הם בדרך כלל תחנה חשובה בקריירה קולנועית של יוצרי סרטים. הם אחד הניסיונות הראשונים שלהם בעבודה מעשית, הם מספקים להם אפשרות להציג את כישרונם בפסטיבלים והם עשויים לסלול להם את הדרך לקראת סרטים עתידיים. עם זאת, לאורך השנים קורה לא פעם שסרטים של סטודנטים מבטיחים מושכים תשומת לב, גורפים פרסים, מסמנים את יוצריהם כהבטחות גדולות — אך כעבור כמה שנים מתברר כי ההבטחה הגדולה התפוררה, הפוטנציאל הגדול נגנז והיוצר המבטיח לא זוכה בסופו של דבר לקריירת בימוי מפוארת כפי שציפו כולם. לעתים הוא פשוט לא מצליח לעמוד בציפיות, לעתים הוא מחליט לבחור לעצמו נתיב אחר, ולעתים משהו אחר משתבש בדרך ומחרב את ההבטחה.

יש מקרים רבים כאלה, וביניהם "סרט לילה" (1985), סרט הסטודנטים עטור השבחים של גור הלר, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שקטף את הפרס הגדול של הפסטיבל הבינלאומי הראשון לסרטי סטודנטים בתל אביב ב–1986. הסרט סימן את הלר כבמאי מבטיח, עורר ציפיות גדולות, ובאמת לא חלף זמן רב עד שהלר התחיל לעבוד על הפיצ'ר הראשון שלו, "מלאכים ברוח", שבו כיכבו ענת עצמון ומשה איבגי. אמנם הסרט הוקרן בבכורה חגיגית בפסטיבל ירושלים, אבל לאחר אותה הקרנה יחידה ובעקבות חילוקי דעות שהתגלעו בין הלר למפיקים, הוחלט לגנוז אותו, והלר לא ביים מאז עוד פיצ'ר. עם זאת, כיום הוא עומד בראש המחלקה לקולנוע בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב.

אוהב פלנץ (משמאל) מביים את עירית לינור בצילומי "חשבון טלפון", סרט הגמר שלו מ–1993צילום: רן כרמלי

דוגמה נוספת היא המקרה של אוהב פלנץ, בוגר המחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל לקולנוע, שסומן אף הוא כהבטחה גדולה בזכות "חשבון טלפון", סרט הגמר שלו מ–1993. הסרט הוכתר כמצטיין המחזור שלו בבית הספר, גרף פרסים בפסטיבלים בינלאומיים שבהם הוצג, וסימן את פלנץ כ"דבר הבא" בקולנוע הישראלי. אבל למרות מענק פיתוח שקיבל מקרן הקולנוע, פלנץ לא הצליח לכתוב תסריט לפיצ'ר והוא פנה לבימוי פרסומות ודחה במשך שנים הצעות לבימוי סדרות טלוויזיה שזרמו אליו. רק באחרונה ביים את "אננדה", סדרת הטלוויזיה שיצרה דנה מודן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ