פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה |

כשהקולנוע הישראלי מתרומם לגבהים חדשים

"את לי לילה" של אסף קורמן ו"יונה" של ניר ברגמן מוכיחים כי אנו נמצאים בעידן של פריחה חסרת תקדים בקולנוע המקומי

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי קליין
אורי קליין

בתחרות הקולנוע הישראלי, המתקיימת בפסטיבל הסרטים ה-30 של חיפה, שתוצאותיה ייוודעו במוצאי שבת עם נעילת הפסטיבל, משתתפים השנה תשעה סרטים, ששניים מהם, "מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון ו"מנפאואר" של נועם קפלן, כבר מוקרנים בישראל בבתי הקולנוע.

שני הסרטים האחרונים שהוקרנו בחג במסגרת התחרות הם "את לי לילה" של אסף קורמן ו"יונה" של ניר ברגמן. על התרשמותי מסרטו של קורמן, שאת התסריט שלו כתבה לירון בן־שלוש, שאף מופיעה בסרט באחד משלושת התפקידים המרכזיים, כבר דיווחתי כאשר הסרט הוקרן במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן האחרון, ואתייחס לסרט שוב בהרחבה כאשר יעלה לאקרנים בישראל בעוד שבועות אחדים.

אנצל הזדמנות זו כדי לומר שוב ש"את לי לילה" מצטרף לרשימה של סרטים משובחים שהופקו בישראל בעת האחרונה (וגם הכללתם בתחרות של כמה סרטים לקויים מבחינה אמנותית לא ערערה אצלי את התחושה שאנו נמצאים בעידן של פריחה חסרת תקדים בקולנוע המקומי).

בדיוק רגשי ובמיומנות קולנועית מרשימה, ודאי לסרט ראשון, מציג סרטם של בן־שלוש וקורמן סיפור שמהמורותיו היו יכולות להיות רבות, אך הסרט נחלץ מהן בזכות תבונתו הבוגרת. זהו סיפורם של חלי, אותה מגלמת בן־שלוש, שמטפלת באחותה שסובלת מפיגור שכלי (דאנה איבגי) והגבר (יעקוב זדה־דניאל) שחודר למערכת היחסים ההדוקה והטעונה ביניהן. סרט הנוגע בפיגור השכלי של אחד מגיבוריו, וכבר ראינו כמה כאלה, עלול ללקות בסנסציוניות, סנטימנטליות ואף תיאטרליות, וסרטם של בן־שלוש וקורמן נמנע מכל אלה, כמו גם מלהפוך לסרט המציג בפנינו "מקרה" או "בעיה אנושית וחברתית", שהטיפול בהם הוא דידקטי ושטחי.

"את לי לילה" הולך הרבה מעבר לסיפור המסוים המוצג בו אל תחומי הנפשות הפועלות בתוך הסיפור הזה, והוא יצירה עוצמתית ועדינה בעת ובעונה אחת, מאופקת ומרגשת מאוד. הצלחתו של הסרט נובעת מהתסריט והבימוי המשובחים, ואין לשכוח גם את הופעתם המשובחת של שלושת שחקניו המרכזיים, שבהם צריך להבליט שוב את הופעתה של דאנה איבגי, שבתפקיד מלא מהמורות בסרט מלא מהמורות, לא נופלת לאף אחת מהן.

בזמן כתיבת שורות אלה, אחרי צפייה ראשונה ב"יונה", סרטו של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי"), שמציג את הפרק המכונן בתהליך הפיכתה של יונה וולך למשוררת מוערכת ומקובלת, אני מנסה להיזכר בביוגרפיה קולנועית נוספת של אמן או גיבור תרבות, שהופקה כאן, ובינתיים, לפחות, אינני מצליח להיזכר אפילו באחת, וכבר מהבחינה הזאת סרטו של ברגמן מעורר את סקרנותי.

אינני יודע אם הביוגרפיה הקולנועית היא ז'אנר הכרחי דווקא, לפחות במתכונתו המסורתית, המוכרת לנו מהקולנוע האמריקאי, שבו זה היה תמיד ז'אנר נפוץ, הצרפתי או הבריטי, אך יש בו כדי לעורר עניין מחודש, גם אם לעתים שטחי, בגיבורה של הביוגרפיה, והוא מעורר את ענייני בגלל היותו, במיטבו, אדפטציה ולא אילוסטרציה של הטקסט שהוא חייו של אדם.

סרטו של ברגמן, שאת תסריטו כתבה דיתה גרי, ודאי יעורר ויכוחים לגבי אמינותו, יחסו לדמותה וסיפורה של וולך, תרומתו לזכרה והמיתוס שנבנה סביבה ועוד יותר מכך, תרומתו לאמנותה, מקומה בתולדות התרבות המקומית והבנתנו אותה, כפי שעוררו גם ביוגרפיות קולנועיות במדינות אחרות. אין ספק שביוגרפיה קולנועית על אמן או גיבור תרבות מקומיים תעורר בנו תגובה עזה יותר מביוגרפיה קולנועית זרה, אך חווית הצפייה בסרטו של ברגמן עדיין טרייה מדי בזיכרוני מכדי שאוכל להתמודד כעת עם כל השאלות שסרטו מעלה.

אדחה זאת למועד עלייתו של הסרט על האקרנים בישראל, ועד אז אצפה בו שוב, אך אומר כבר כאן שהצפייה בסרט עוררה בי עניין לכל אורכה, גם אם לעתים בחירותיהם של ברגמן וגרי עוררו בי תמיהה ואף מבוכה מסוימת. הסרט הופך את סיפורה של וולך למלודרמה רצופת ייסורים, משברים ושיאים, אך אינני בטוח שזו אינה אפשרות אחת לטפל בסיפור זה. יש בסרט מידה של סכמטיות המוכרת לנו מהז'אנר, כמו גם סנסציוניות, אך במקביל פועלת בו גם מידה של אינטליגנציה ורגישות, שמאפשרת לברגמן ולגרי לגעת, במסגרתו של קולנוע מיינסטרימי במהותו, בסוגיות רחבות יותר העולות מסיפורה של וולך, ואף למקם אותן בהקשרו של המקום והרגע ההיסטורי שבהם הסרט מתרחש.

אין ספק שזו ביוגרפיה קולנועית שהולכת בדרכו הפופולארית המסורתית של הז'אנר, כפי שהוא מתאפיין לרוב. יש בקביעה זו כדי לרמוז גם על מעלותיו של הסרט וגם על מגבלותיו. משום כפילות זו בתגובתי לסרט, אדחה את הבעת דעתי השקולה יותר לגביו לאחר שזכרו ישקע בי ואצפה בו שוב. הופעתה של נעמי לבוב, האלמונית עד כה, בתפקיד וולך, תואמת להפליא את הסרט עצמו. היא נעה במיומנות מרשימה לרוב בין המלודרמטי המוחצן לרגעים של איפוק אפקטיבי.

גם שחקנים נוספים בסרט (כגון תום חגי, המגלם את המהגר הפולני, מוסיקאי וגנב, אותו וולך פגשה במוסד לחולי רוח שבו אישפזה את עצמה) עושים בסרט עבודה טובה, שאף היא מעידה על מיומנותו של ברגמן כבמאי, ואמנם, מיומנות היא המלה שיותר מכל הדהדה בי בזמן הצפייה בסרט. זהו ערך שאין לזלזל בו, אך התשובה לשאלה אם יש בסרט יותר ממיומנות עדיין חומקת ממני.

עידכון: כעבור זמן קצר אחרי כתיבת שורות אלה נזכרתי שערן ריקליס ביים ב-1993 ביוגרפיה של הזמר זוהר ארגוב בשם "זוהר", בכיכובו של שאול מזרחי. באותה שנה הופק גם "מנת יתר", שהגיבורה שלו, אותה גילמה לימור גולדשטיין, נקראה אמנם דנה, אך היה ברור לכול שהסרט מציג את סיפורה של השחקנית מונה זילברשטיין, שניתן לכנותה גיבורת תרבות בשל הקשר שלה לפמליה של אורי זוהר. גם בשני סרטים אלה, כמו גם ב"יונה", המדובר בחיים על הקצה, שהיו קצרים מדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ