החיים בהוליווד של מחנות ההשמדה

סינמטק ת"א יארח השבוע את האירוע "הקולנוע של טרזין" שבו יוקרנו סרטים עלילתיים ותיעודיים על גטו טרזינשטט, שהנאצים הפכו לחלון ראווה מזויף

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילומי סרט התעמולה ב–1944צילום: ארכיון בית טרזין

ב–1943 נשלחה הפסנתרנית הפרגאית אליס הרץ־זומר למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה הכבושה. היא היתה אז בת 40 והגיעה למחנה עם בעלה, הכנר ליאופולד זומר, ועם בנם בן השש, סטפן. זומר הופיעה שם עם קבוצת מוזיקאים מקומית במסגרת תזמורת המחנה. בין היצירות שניגנה היו כל 24 האטיודים של שופן. סטפן הופיע בתפקיד ראשי באופרת הילדים "ברונדיבר" שהוצגה במחנה, וקיבל תפקיד של "הופך דפים" לנגנים בתזמורת. "היינו חייבים לנגן, כי שלוש פעמים בשנה הצלב האדום בא... הגרמנים רצו להראות לנציגיו שמצבם של היהודים בטרזינשטט טוב", אמרה זומר בראיון ל"הארץ" לפני חמש שנים, כשהיתה בת 106. "כשידעתי שיש לי קונצרט, הייתי שמחה. המוזיקה היא קסם. הופענו באולם לפני קהל של 150 בני אדם — זקנים, מיואשים, חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוזיקה. בשבילם המוזיקה היתה האוכל. אם לא היו באים מזמן היו מתים. גם אנחנו", הוסיפה. בעלה לא שרד את השואה. זומר שרדה עם בנה את המחנה ועלתה לארץ ישראל. היא מתה בתחילת השנה בגיל 110.

אליס הרץ־זומרצילום: ארכיון בית טרזין

טרזינשטט לא היה מחנה רגיל. הוא היה "חלון ראווה" של התועמלנים הנאצים, שהשתמשו בו כדי להציג לעולם את "החיים הטובים" של היהודים במחנה, בטרם נשלחו רובם אל מותם. השבוע (24-26 בדצמבר) יקיים "בית טרזין" בשיתוף עם סינמטק תל אביב אירוע בסינמטק תחת הכותרת "הקולנוע של טרזין", בו יוקרנו סרטים עלילתיים ותיעודיים על המחנה, שכונה "הוליווד של מחנות ההשמדה", ויתקיימו הרצאות ודיונים היסטוריים בנושא. אחד הסרטים יהיה "הליידי במספר 6" (ארה"ב, 2014, בימוי: מלקולם קלארק), שמגולל את סיפורה של זומר וזכה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר.

המחנה הונצח בסרט תעמולה נאצי יוצא דופן — "טרזינשטט — סרט תיעודי מאזור התיישבות יהודית'" — שהופק ב–1944 בהשתתפות מאות יהודים מבין אסירי המחנה כניצבים וכשחקנים. מטרתו של הסרט, שתיעד גם את אופרת הילדים בה השתתף בנה של זומר, היתה להזים את "השמועות" על יחסה הקשה של גרמניה הנאצית ליהודים שגורשו למחנות. באוגוסט־ספטמבר מלאו 70 שנה להפקת הסרט. באוקטובר מלאו 70 לרציחתו של ה"רוח החיה" מאחוריו — קורט גרון, שכתב את התסריט, תכנן את הצילומים, ביים והפיק את הסרט תחת הפיקוח הצמוד של אנשי האס־אס. ב-28 באוקטובר 1944, בהוראת האס־אס, הוא נשלח יחד עם רוב משתתפי הסרט לאושוויץ, שם נרצח. הסרט, שהושלם אחרי רציחתו, לא הוצג לבסוף לציבור הרחב ולא הופץ בחו"ל, כפי שתכננו הנאצים. לקראת סוף המלחמה הוא נעלם. "כיום אין בנמצא עותק שלם של הסרט. בארכיונים מצויים רק קטעים ממנו, שנתגלו במשך השנים", כתבה חוקרת השואה ד"ר מרגלית שלאין, במאמר שפורסם באתר "בית טרזין".

קורט גרוןצילום: ארכיון בית טרזין

גם סיפורו של גרון הונצח בסרט שיוקרן השבוע. הסרט, "אסיר בגן עדן" (ארה"ב, גרמניה, בריטניה, 2002; בימוי: מלקולם קלארק, סטוארט סנדר), מספר את סיפור חייו של השחקן ואיש הקברט היהודי מברלין, שהשתתף בהצגת הבכורה של "אופרה בגרוש", הופיע ב-72 סרטים והתפרסם בזכות תפקידו לצד מרלן דיטריך ב"המלאך הכחול" ב-1930. הסרט התיעודי מתאר את תחנות חייו, בין ברלין, פריז, פראג ואמסטרדם, שם נתפס בידי הנאצים, ששלחו אותו ב-1944 לטרזינשטט, כדי לביים את סרט התעמולה. "גרון עבד תחת פיקוח צמוד וחמור של האס־אס אשר עקבו אחריו לכל מקום, ובמהלך הצילומים עמדו מאחוריו ובדקו לאן ואיך הוא מכוון את המצלמות", כתב קארל מארגרי מאוניברסיטת אוטרכט בהולנד, הנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לתולדות סרט התעמולה הזה ויהיה אחד המרצים באירוע בסינמטק תל אביב.

סרט אחר, "רקוויאם של התרסה" (ארה"ב, צ'כיה, 2012, בימוי: דאג שולץ), מתאר את מלחמת ההישרדות המוזיקלית שניהלו הנגנים אסירי המחנה. הוא מתאר את הנסיבות שבהן נוגן הרקוויאם של ורדי ב-15 קונצרטים בטרזינשטט בין נובמבר 1943 לאוקטובר 1944. את היצירה כתב ורדי ב-1873 לליווי מת בדרכו האחרונה. מקהלה של כ-150 אסירים בניצוחו של רפאל שכטר הציגה אותו. "המטרה שלנו לשיר לגרמנים את מה שאי אפשר לומר להם", אמר להם בחזרות, לפני שנשלח לאושוויץ, שם נרצח. בקונצרט האחרון של הרקוויאם נכחו נציגי "הצלב האדום", חיילי וורמאכט וקציני אס־אס.

באי האירוע יוכלו ללמוד גם על סיפור חייה של דמות מעניינת נוספת, רגינה יונס, יהודיה אורתודוכסית מגרמניה, שהיתה האשה הראשונה בעולם שהוסמכה לרבנות — על ידי רב רפורמי. ב-1942, לפני שנשלחה לטרזינשטט, היא הפקידה לשמירה את הארכיון שלה ובו תצלום אחד בשחור־לבן. במחנה היתה שליחת ציבור ונשאה עשרות דרשות, שעודדו והעניקו תקווה לאסירים. ב-1944 גם היא נשלחה לאושוויץ ונרצחה. התמונה היחידה שהותירה אחריה היא נקודת המוצא לסרט "רגינה" (הונגריה/בריטניה/גרמניה, 2013, בימוי: דיאנה גרו).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ