נירית אנדרמן
קים ג'ונג אוןצילום: רויטרס
נירית אנדרמן

מחול החרבות המתוח והמרתק שהלך והתפתח בשבועות האחרונים בין ארצות הברית לבין צפון קוריאה התנהל כולו סביב סרט אחד, אמריקאי, "ראיון סוף", שהצליח להכעיס גורמים בצמרת השלטון בפיונגיאנג.

נראה שהם זעמו על הכללתו של הדיקטטור קים ג'ונג און כדמות בסרט, הם כעסו על הצגתו באור לא מחמיא במיוחד, והם לא היו מרוצים במיוחד מסצינת השיא של הסרט שבה הוא נראה עולה באש, בהילוך אטי, ולהבות אוחזות בשערו, לאחר שטיל פגע במסוק שלו. בכלל, נדמה שכל הקונספט של קומדיה פרועה שבה שני עיתונאים אמריקאים כושלים יוצאים להתנקש במנהיג הצפון קוריאני המוצג באור נלעג – ומצליחים לעשות זאת – לא ממש התקבלה בהומור בפיונגיאנג.

קומדיות אינן דבר נפוץ בצפון קוריאה. מבחינה היסטורית, קולנוע היה כלי התעמולה המרכזי בצפון קוריאה, וככזה תפקידו העיקרי הוא להבהיר את עליונות שושלת קים האוחזת במושכות השלטון ואת היותה של המדינה גן עדן לפועלים. במשך עשרות שנים ניזונו תושביה אך ורק מסרטים שנוצרו במדינתם, מפני שהשלטון לא התיר להקרין סרטי קולנוע שנוצרו במדינות אחרות.

קים ג'ונג איל, אביו של השליט הנוכחי, היה חובב קולנוע מושבע, והוא נחשב לרוח החיה העומדת מאחורי תעשיית הקולנוע בארצו. בשנות ה–70 וה–80 דאג לכך שתעשיית הקולנוע הצפון קוריאנית תזכה לקבל תקציבים נאים. לדברי ד"ר גיא פודולר, מומחה לקוריאה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, קים ג'ונג איל היה בעל אוסף של אלפי סרטים זרים, ואפילו נהג לאסוף קולנוענים צפון קוריאנים ולשלוח אותם למעין מחנות, שבהם ישבו וצפו בסרטים מערביים במשך כמה ימים, במטרה שייצאו משם עם רעיונות כיצד ניתן לשפר ולייעל את תעשיית הסרטים הצפון קוריאנית. "אומרים שהוא עצמו גם ביים כמה סרטים וכתב כמה ספרים על קולנוע, אבל מובן שאי אפשר לדעת עד כמה הוא עשה את הדברים הללו בעצמו או נעזר באחרים שעשו זאת בשבילו", מציין פודולר.


בכל מקרה, כשקים ג'ונג איל עלה לשלטון, הוא לא היה מרוצה מאיכות הסרטים שהופקו בארצו. אבל לא חלף זמן רב והשליט חובב הקולנוע מצא לבעיה הזאת פתרון יצירתי: ב–1978 הורה על חטיפתו של הבמאי הדרום קוריאני שין סאנג אוק, והכריח אותו לביים סרטים בעבורו. כדי להבטיח שהבמאי יוכל ליהנות משירותיה של שחקנית מקצועית ומנוסה, הורה השליט הצפון קוריאני לחטוף גם את אשתו לשעבר של שין, השחקנית צ'וי או־הי.  

יש הטוענים כי שין וצ'וי כלל לא נחטפו על ידי צפון קוריאה, אלא ערקו אליה מרצונם — וזו מן הסתם הגרסה שאותה אהבו להציג בצפון קוריאה לגבי הבמאי הדרום קוריאני שהתייצב במפתיע במדינתם — ובכל זאת, הגרסה המקובלת יותר היא זו שמדברת על חטיפה. בכל מקרה, העובדות הן ששין ביים כמה וכמה סרטים בצפון קוריאה, ונחשב למי ששיפר באופן משמעותי את איכות הסרטים שנוצרו בה. הוא הצליח לקחת נוסחאות מיושנות של תעמולה צפון קוריאנית ולהפוך אותן לסרטים טובים.

כרזות לסרט "ראיון סוף" בלוס אנג'לסצילום: אי־אף־פי

הסרט המוכר ביותר שביים שין בצפון קוריאה הוא "פולגסארי" מ–1985, שנהפך עם השנים לסרט הצפון קוריאני המפורסם ביותר. המפיק של הסרט הזה היה לא אחר מהשליט קים ג'ונג איל, שחלם ליצור סרטי פנטזיה שישרתו את מטרות התעמולה של מדינתו. ההשראה לסרט נלקחה מ"גודזילה" היפנית. לא פחות מ–700 אנשי צוות לקחו חלק בהפקה השאפתנית, ואנשי מקצוע יפניים נשכרו כדי לסייע במלאכת האפקטים המיוחדים בסרט. העלילה התרחשה בקוריאה הפאודלית, המסורתית, ועקבה אחרי מלך מרושע החושש מפני מרד ולכן גוזל מכל האיכרים את כלי הברזל שלהם במטרה לייצר נשק לצבאו. המפלצת פולגאסארי מתעוררת מרבצה, מתייצבת לצד האיכרים העניים, לאחר מכן קמה ויוצאת נגדם, עד שבסופו של דבר היא מוכנעת על ידי אשה שקמה ומתייצבת מולה.

שין ביים שבעה סרטים בצפון קוריאה ובהם כאמור הסרט שנהפך לסרט הצפון קוריאני המפורסם ביותר, אבל עם כל הכבוד להטבעת החותם על הקולנוע המקומי, העדיף הבמאי להחזיר לעצמו את חירותו. וכך ב–1986, שמונה שנים לאחר חטיפתו, ניצלו הוא וצ'וי ביקור שלהם בווינה כדי להימלט מידי הצפון קוריאנים, לא חזרו עוד לארץ הזאת וחזרו להיות אזרחים חופשיים.

בסרטים הצפון קוריאניים אפשר למצוא סיפורים היסטוריים, סיפורים בדיוניים ומגון רחב של נושאים, אומר פודולר, אבל המסרים שעומדים בבסיס כל הסרטים הם תמיד אותם מסרים. מכיוון שתעשיית הקולנוע הזאת מיועדת לשרת את המשטר, לדבריו, "התמות שמאפיינות את הסרטים הנוצרים בה חוזרות על עצמן: אנטי־יפניות על רקע תקופת הכיבוש היפני בקוריאה, אנטי־אימפריאליזם, ניצחון הסוציאליזם, משפחת המנהיגים קים כהנהגה המבורכת, האלוהית והמוצלחת ביותר. בכל הסרטים שנוצרים במדינה המסרים האלה עוברים בצורה שונה, ישירה או מרומזת".

דוגמה לאופן שבו נושא הסרט משרת את המשטר אפשר למצוא בסרט "Marathon Runner", שיצא בשנת 2000. הוא מבוסס על סיפור אמיתי על אצנית מרתון צפון קוריאנית שהתמודדה באולימפיאדת אטלנטה בשנת 1996 ולא הצליחה לנצח, אבל כמה שנים לאחר מכן זכתה באליפות העולם. "הסרט הזה מראה כיצד נחישות, כוח רצון ואמונה במנהיג יכולה להביא לא רק להצלחה אישית אלא גם כבוד לאומה", אומר פודולר. "טוענים שהסרט הזה היה אחד הסרטים שקים סונג איל הכי אהב".

ד"ר אלון לבקוביץ, מומחה לקוריאה במכון בגין סאדאת של אוניברסיטת בר אילן, אומר שהסרטים הצפון קוריאניים "תמיד מציגים את המערב ואת האמריקאים כרעים וכמושחתים, ואילו הדרום קוריאנים מוצגים בהם לא פעם כמשרתיהם של האמריקאים. יש בסרטים האלה חלוקה ברורה לטוב ורע – הקלגס בעל האחוזה תמיד יוצג כמי שמדכא את האיכר הצפון קוריאני המסכן".

ואכן, כפי שהצפון קוריאנים מופיעים לא פעם כנבלים בקולנוע אמריקאי, אוהבים הצפון קוריאנים להציב את האמריקאים בתפקיד הנבלים בקולנוע שלהם. לפני שנות ה–80, את דמויות האמריקאים בסרטים גילמו צפון קוריאנים שצבעו את פניהם בלבן, אימצו לעצמם מבטא משונה, וקיוו שיצליחו לשכנע את בני עמם שכך נשמע מבטא זר. מאוחר יותר, המשימה הזאת כבר הוטלה על אמריקאים שערקו לצפון קוריאה. "בזמנו, בחלק מהסרטים שהופקו בצפון קוריאה, השחקנים ששיחקו את הרעים היו אמריקאים שחיו בצפון קוריאה, חיילים שערקו ועברו להתגורר בה. השתמשו בהם בעיקר בסרטים שהציגו את דמותו של האמריקאי הרע", אומר פודולר.

קים ג'ונג אילצילום: רויטרס

יוהנס שונהר, מומחה לקולנוע צפון קוריאני שהתראיין השנה בבי־בי־סי, סיפר שיוצרי הסרטים בה גייסו לאורך השנים לא פעם אזרחים זרים שחיו בה כדי שישחקו בסרטים, וסטודנטים ומרצים זרים שקיבלו "הצעה" כזאת, בדרך כלל לא היו מעזים לסרב לה. הקולנוע הצפון קוריאני הרוויח כך שחקנים עם מבטא אמריקאי משובח, אבל המחיר היה כבד: איכות המשחק של השחקנים נטולי ההכשרה הללו היתה גרועה.

"Unsung Heroes" , סדרת סרטי ריגול שנוצרה בצפון קוריאה בין 1978 ל–1981, נעזרה בשירותיהם של שני חיילים שערקו מצבא ארצות הברית, עברו להתגורר בדיקטטורה האסייאתית ושם גויסו במפתיע כדי לשמש ככוכבי קולנוע. רק כשעותק של הסרט הגיע לידי משרד ההגנה האמריקאי, התברר בארצות הברית מה עלה בגורלו של אחד החיילים, סרג'נט צ'רלס ג'נקינס, שעקבותיו נעלמו שנים רבות קודם לכן.

בשל הבידוד שעליו שומרת בקנאות המדינה האסייאתית, הנתונים שמגיעים למערב על הקולנוע שנוצר בה חלקיים בלבד. לאורך השנים פורסמו הערכות שונות לגבי מספר הסרטים המופקים בצפון קוריאה, ואלה נעות בין 15 ל–60 סרטים בשנה. נטען שסרטי אקשן זוכים בדיקטטורה האסייאתית לפופולריות רבה, ואילו סרטי המלחמה מציגים לא פעם את צבא הכיבוש היפני והצבא האמריקאי באור לא מחמיא במיוחד. לגבי הרוב הגדול של הצפון קוריאנים, סרטים אמריקאיים וסרטים זרים בכלל הם מחוץ לתחום. "בגלל סגנון ואופי המשטר, לא מכניסים סרטים זרים למדינה הזאת", אומר פודולר. "בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של פיונגיאנג מוצגים סרטים ממדינות אחרות, אבל אך ורק כאלה שהצפון קוריאנים בוחרים ומוודאים שאין בהם חלילה מסרים בעייתיים".

המיוחסים היחידים (כמעט) הם המקורבים לשליט הכל יכול. "יש קבוצה קטנה, צמרת המשטר, שפתוחים וחשופים לכל מה שקורה מחוץ לה. הם מחוברים לאינטרנט וזוכים לצפות בסרטים זרים, במטרה לראות מה קורה מחוץ לארצם, לדעת מה המגמות הקיימות, ולפי זה להחליט מה כדאי להכניס ומה לא", מציין פודולר.

צילום: רויטרס

מיוחסים אחרים הם אלה שמעזים לגעת בסחורה מוברחת. "גורמים שערקו למערב או לדרום קוריאה מנסים להבריח לצפון קוריאה באופן בלתי חוקי סדרות וסרטים שנוצרים שם", אומר לבקוביץ'. "העריקים שעברו להתגורר בדרום קוריאה מעבירים עיתונים, מזון וסרטים באמצעות בלוני הליום שהם מפריחים באוויר ואליהם קושרים שקיות, ויש גם הברחות שמתבצעות דרך הגבול הסיני. לאחרונה דווח שכמה פקידים צפון קוריאנים הודחו מתפקידם והוצאו להורג כי התגלו בזמן שצפו בטלנובלות דרום קוריאניות, ולאחרונה גם גורמים מטעם המשטר ירו על בלוני הליום שנשלחו מהדרום".

בעבר הסרטים המוברחים היו עוברים על תקליטורי די־וי־די, אבל בשנים האחרונות החלו להעביר אותם על דיסק און קי, כי כך אפשר להעביר יותר סרטים, מסביר לבקוביץ'. "אבל מי שמקבל את החומרים האלה מסתכן. אם ייתפס לא רק הוא ייענש על כך שפגע בביטחון המדינה ויישלח לכלא לצורך חינוך מחדש, אלא גם הוריו וילדיו".

פול פישר, מומחה לקולנוע צפון קוריאני, ציין ב"ניו יורק מגזין" שאחד הדברים המוזרים בנוגע ל"ראיון סוף" הוא אופן ייצוגו של המנהיג הצפון קוריאני. אם בחיים האמיתיים קים ג'ונג און הוא צעיר נמוך ושמנמן שמנהיג מדינה כושלת על סף פשיטת רגל, הרי שבטריילרים של "ראיון סוף" בן דמותו הוא גבר רחב כתפיים, מנהיג קשוח של מדינה מסוכנת שמעשן סיגרים. "זה תיאור מחמיא", אומר פישר, "אבל כמו כל בריון הם אף פעם לא מבינים את הבדיחה. העובדה שהבדיחה קיימת היא איום".

לדבריו, בעבר הופקה בצפון קוריאה ביוגרפיה קולנועית של קים איל סונג ובה שחקן גילם את דמותו של המנהיג העליון. "זה היה גבר ששלחו אותו לעבור ניתוחים פלסטיים כדשי שייראה כמו קים איל סונג, ואז, אחרי שלא היו צריכים אותו, שלחו אותו למחנות ריכוז", הוא מספר. "הרעיון היה, איך אתה נותן למישהו לגלם את אלוהים? כך שבמקרה של 'ראיון סוף', המחשבה שאמריקאי שיחק את המנהיג הדגול, גילם את דמותו באופן נלעג ועוד נהרג בסוף – היא לא משהו שהם יכולים לשאת".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ