הקולנוע הגרמני כובש את הסינמטקים

המיזם "50 סרטים, 50 שנים, 50 במאים גרמנים" שייפתח מחר בסינמטקים ויימשך שנה מציע הזדמנות להתחקות אחר התפתחות הקולנוע הגרמני ביובל האחרון

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "פרידה מאתמול"צילום: ללא קרדיט
אורי קליין
אורי קליין

השנה יצוין יובל לחידוש היחסים בין ישראל לגרמניה. לרגל המאורע יתקיים מיזם קולנועי מרשים – "50 סרטים, 50 שנים, 50 במאים גרמנים". בשיתוף בין מכון גתה לשגרירות גרמניה בישראל יוקרנו במשך השנה 50 סרטים גרמנים שהופקו מאז 1965, סרט אחד בכל שבוע, סרט אחד מכל אחת מ-50 השנים שחלפו מאז חידוש היחסים וסרט אחד של כל אחד מהבמאים שעבדו בגרמניה מאז ועד השנה. הסרטים יוקרנו בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה וחולון.

האירוע הקולנועי ייפתח מחר (שני) בסינמטק תל אביב בהקרנת הסרט "פרידה מאתמול" מ-1965, שביים אלכסנדר קלוגה, ממניחי היסוד החשובים ביותר להיווצרותו של קולנוע גרמני חדש בשנות ה-60. הסרט הוא אחד הסרטים המשמעותיים ביותר בהתהוותו של תהליך זה.

שנותיו הגדולות של הקולנוע הגרמני היו בעיקר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אז פעלו בגרמניה במאים כגון פריץ לאנג, פרידריך וילהלם מורנאו, גאורג וילהלם פאבסט ואחרים, והקולנוע הגרמני, בעיקר באגפיו הסגנוניים האקספרסיוניסטיים, היה בעל השפעה גדולה על תעשיות הקולנוע ברחבי העולם. מאז מלחמת העולם השנייה – שבה הפיקה גרמניה בעיקר סרטי בידור בעלי אופי תעמולתי – יצאו כמה סרטים גרמניים מעניינים שהתמודדו עם זיכרונה של המלחמה והתעמתו עם ההוויה הגרמנית החברתית, התרבותית והפוליטית שהתעצבה אחריה, כגון "הרוצחים בינינו" של וולפגנג שטאודטה, כבר ב-1946, ו"הגשר" של ברנהארד ויקי ב-1959.

אבל מרבית הסרטים שהופקו במערב בגרמניה בשנות ה-50 היו בז'אנרים פופולריים כגון המלודרמה, הקומדיה ובעיקר המערבון – הופקה סדרת סרטים על פי ספריו של קרל מאי – וסרט המתח, כשבשני ז'אנרים אלה כיכבו שחקנים אמריקאים, שהקריירה ההוליוודית שלהם דעכה, והם גלו לאירופה (בשנות ה-60, שבהן הקולנוע הגרמני נקלע למשבר כלכלי, הפיקו כמה מחברות ההפקה בגרמניה מערבונים במדינות שונות באירופה).

את השינוי שעומד להתחולל בקולנוע הגרמני בישר מניפסט שהתפרסם ב-28 בפברואר 1962 בפסטיבל הבינלאומי לסרטים קצרים שהתקיים באוברהאוזן. על המנשר, שידוע בכינוי "מניפסט אוברהאוזן", חתמו 26 במאי קולנוע צעירים שקראו להיווצרותו של קולנוע גרמני חדש, שמבחינה נושאית יתמודד עם עברה של גרמניה וההווה שלה ומבחינה סגנונית ישתלב בתמורות המודרניסטיות שהתחוללו באותן שנים במדינות שכנות כגון צרפת ואיטליה. בין החותמים היו אלכסנדר קלוגה, פטר שאמוני (שסרטו "Schonzeit fur Fuchse" מ-1966 יוקרן בשבוע הבא) ואדגר רייץ. סרטו של רייץ, "ארוחות" (1967), יוקרן שבוע לאחר מכן. זהו סרט חשוב בתולדות הקולנוע הגרמני המתחדש, אבל רייץ זכה לעיקר פרסומו כשב-1984 החל לביים את סדרות הטלוויזיה "היימאט", כלומר, "מולדת", על סיפורו של כפר גרמני מאז סוף מלחמת העולם הראשונה ועד לסוף המאה ה-20. ב-2013 הוסיף רייץ לסדרות אלה את סרט הקולנוע "המולדת האחרת".

מתוך "סוחרי ארבע העונות"צילום: ללא קרדיט

מארגני המיזם הקולנועי הגרמני עשו בחוכמה כשבחרו בסרטים רבים שאינם מוכרים כאן. רבים מהסרטים הכלולים בתוכנית בת 50 השבועות לא ראיתי מעולם ואני סקרן לראותם. אחרים לא ראיתי שנים רבות ואני סקרן לראותם שוב. את "פרידה מאתמול" של קלוגה ראיתי כעת שוב והוא ריתק אותי כמו בצפייה הראשונה. קלוגה, סופר ומחזאי, שנולד ב-1932, למד היסטוריה, מוזיקה ומשפטים באוניברסיטה של מרבורג ובאוניברסיטה ע"ש יוהן וולפגנג גתה בפרנקפורט. בפרנקפורט התיידד קלוגה עם הפילוסוף תאודור אדורנו ואחרי שפירסם כמה סיפורים קצרים הציע לו אדורנו להתמקד בקולנוע והציג אותו לבמאי פריץ לאנג שחזר לגרמניה. הוא שימש כעוזרו של לאנג בצילומי הסרט "הנמר מאשנאפור" מ-1959.

ב-1960 הוא ביים את סרטו הראשון, סרט בן 12 דקות, "ברוטליות חצובה באבן", שדן באופן שבו הנאצים השתמשו בארכיטקטורה כדי להביע את חזונם בדבר האדם העליון. פרסומו הבינלאומי בא לו עם "פרידה מאתמול", שהתבסס על הסיפור הקצר "אניטה ג'י" שכתב (הסרט זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע של ונציה ב-1966). בצילום בשחור לבן, שיש בו מידה של תוקפנות מחוספסת, מספר הסרט על אניטה (אלכסנדרה קלוגה, אחותו של הבמאי ושותפתו ליצירת רבים מסרטיו), אשה יהודייה צעירה, שעזבה את מזרח גרמניה למערבה כדי לזכות בחיים טובים יותר, אבל אינה מצליחה לממש מטרה זו. סרטו של קלוגה מורכב מסדרה של אפיזודות, המתחברות זו לזו באופן מקוטע במכוון, והן מתארות את ניסיונה של אניטה לשרוד במציאות מנוכרת שבה העבר, ממנו אניטה רוצה להיפרד, ממשיך להעיק על ההווה והוא מעצב את האובדן אליו אניטה נעה כנראה (סרט נודע נוסף של קלוגה מ-1968 נושא את השם הנפלא "אמנים בכיפת הקרקס: חסרי ישע", שמבחינות מסוימות עשוי לסכם את האופן שבו גרמניה ותושביה מוצגים בסרטיו). אף שיש לה הכשרה מקצועית כאחות או כמדפיסה, אניטה אינה מוצאת עבודה. היא מתנהלת בעולמה כמי שרוח סוחפת אותה אנה ואנה. היא נאסרת על גניבת סוודר, בורחת מבעלי דירות ומנהלי בתי מלון בלי לשלם, כשכל חפציה ארוזים במזוודה אחת, עובדת בזנות, נהפכת לפילגשו של עובד ציבור נשוי וחסר מצפון. הסרט נדמה כדיוקן הבנוי מפסיפס המורכב מקרעים של הוויה אנושית תלושה. המצבור מונע בידי תחושה של התרסה קולנועית שהופכת אותו לחוויה תובענית ועזה.

השפעתו של קלוגה על הקולנוע הגרמני החדש היתה עצומה. באותן שנים הגיחו אל הקולנוע הגרמני כמה מיוצריו הצעירים הנודעים ביותר שסרטיהם זכו להכרה בינלאומית רחבה יותר משלו. אלה כללו את פולקר שלונדורף, שבמיזם כלול סרטו "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" מ-1975, שביים עם אשתו אז, השחקנית והבמאי מרגרטה פון טרוטה; ורנר הרצוג, שהתוכנית כוללת את סרטו "אגירה, זעם האל" מ-1972; וים ונדרס, שבתוכנית יוקרן אחד מסרטיו המהוללים ביותר, "מלאכים בשמי ברלין" מ-1987; וריינר ורנר פסבינדר, שיוקרן סרטו "סוחרי ארבע העונות" מ-1971. סרט שעשוי לעניין במיוחד הוא סרט האפיזודות "גרמניה בסתיו" מ-1978, שביימו תשעה במאים ובהם קלוגה, פסבינדר, רייץ ושלונדורף.

במאים מעניינים נוספים שסרטיהם יוקרנו במשך השנה הם פטר פליישמן, ריינהארד האוף, מיכאל ורהובן (שהתוכנית כוללת את סרטו המרתק מ-1990 "ילדה רעה", שתיאר את המתרחש כשתלמידת תיכון מחליטה לכתוב עבודה לבית ספרה על מה שאירע בכפרה בזמן המלחמה), ורנר שרוטר, יאן שוטה, כריסטיאן פטצולד (שסרטו האחרון והמהפנט "פניקס" פתח את פסטיבל הקולנוע היהודי שהתקיים באחרונה בירושלים ובתוכנית ייכלל סרטו "הביטחון הפנימי" מ-2000) ופאטי אקין, שמארגני התוכנית בחרו להקרין את סרטו "בקצה גן העדן" מ-2007.

הקולנוע הגרמני, על פסגותיו ומורדותיו, אינו יכול שלא לעניין אותנו. המיזם הזה מציע הזדמנות להתחקות אחרי התפתחותו במשך כמה מהעשורים המשמעותיים ביותר שלו. שנות ה-60 ובעיקר ה-70 היו שנות השיא של הקולנוע הגרמני החדש. כיום שיאיו מועטים יותר כמו זה של הקולנוע האמנותי האירופי בכללותו, שממנו הקולנוע הגרמני הושפע ובתוכו הוא התעצב.

מבחינתי, השנה שבה החלה לדעוך הפריחה של הקולנוע הגרמני היתה 1982, בשל מותו של פסבינדר, גדול במאי גרמניה בעידן המודרני, באותה שנה, והוא בן 36. אבל התוכנית שתוקרן לאורך 2015 מציעה הקשר היסטורי מרתק לפריחה זו והעקבות שהותירה בעשורים האחרונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ