שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

הבמאי ומפיק הקולנוע והטלוויזיה מיכה שגריר מת הבוקר בירושלים, בגיל 77, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בקריירה שנמשכה כמעט 50 שנה ביים, הפיק ויצר שגריר מאות סרטים תיעודיים ועלילתיים, סדרות טלוויזיה וכתבות. בין השאר הפיק את הסרטים "המנגליסטים" ו"סיפור גדול" ואת סדרת הטלוויזיה "בת ים ניו יורק".

שגריר נולד ב–1937 באוסטריה בשם מיכאל שווגר, וכשהיה בן פחות משנה עלה עם הוריו לישראל. המשפחה השתקעה בקיבוץ חפציבה וכעבור חמש שנים עברה לתל אביב. את שירותו הצבאי עשה שגריר כלוחם בצנחנים, ולאחר מכן היה במשך חמש שנים (1955-1960) חבר קיבוץ הראל. באותם ימים החל לעבוד כעיתונאי ב"על המשמר", בתחילה ככתב ולאחר מכן כעורך, וב–1964, לאחר שגויס לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, נשלח ללמוד ב–BBC בלונדון.

כששב מבריטניה גילה שפרויקט הקמת הטלוויזיה הוקפא, והחל להפיק ולביים עצמאית. ב–1965 ביים יחד עם יכין הירש את סרטו הראשון הקצר "המסחאים", וב–1967 את הפיצ'ר הראשון שלו, "סיירים", לפי תסריט של אברהם הפנר, על ארבעה אנשי מודיעין שיוצאים לחטוף מנהיג מחבלים (בכיכובם של זאב רווח, אלי כהן, ליאור ייני ואילי גורליצקי). שנתיים לאחר מכן ביים שגריר את הפיצ'ר התיעודי "המלחמה לאחר המלחמה", ולאחר מכן פנה לבימוי והפקה של סרטי תעודה רבים בעבור גופים וגורמים שונים.

מיכה שגריר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה 2012צילום: דודו בכר

ב–1968 הקים שגריר את חברת ההפקה "קסטל תקשורת". הוא ניהל אותה במשך 20 שנה, ובתקופה זאת הופקו בה מאות סרטי תעודה והסברה, וכן שני סרטי עלילה, "אות קין" (1982) ו"אוונטי פופולו" (1986). לאחר סגירתה של "קסטל תקשורת" הקים שגריר שתי חברות הפקה נוספות, "שבא תקשורת" ו"תפוז תקשורת".

"מיכה היה אדם שנתן לנו, ציבור שלם של אנשי קולנוע שחזרו בראשית שנות ה–70 לארץ מלימודי קולנוע בחו"ל, את הצ'אנס הראשון שלהם בארץ", אומר מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתרי שחורי. "הוא היה היחיד שהימר על כולנו ונתן לנו את האפשרות לממש את כל מה שלמדנו. אלה היו שנים שבהן היו אולי ארבע או חמש חברות הפקה בארץ, כל ענף הקולנוע היה אולי 150 איש, והוא הימר על כולנו, נתן לנו את האפשרות הראשונה לממש את מה שלמדנו. מהבחינה הזו יש לו זכות ענקית על דורות שלמים של אנשי קולנוע שהתחילו אצלו. אני עבדתי איתו יום יום, שעה שעה, במשך שבע שנים שמבחינתי היו מכוננות. למדתי ממנו המון, והוא נתן לי את כל החבל שבעולם. אני ורבים מבני המחזור שלי — כמו דני וקסמן ואורי ברבש — לא שוכחים לו את זה, וכך גם בני דורות חדשים שבאו אחרינו, כמו יוסי מדמוני ודוד אופק. הוא היה איש שופע רעיונות ודמיון, ובגלל שהיה ביצועיסט בינוני נתן לנו להיות הביצועיסטים שלו ולעשות כל מה שרק יכולנו".

כמו שחורי, גם הבמאי אורי ברבש הכיר את שגריר כאשר חזר לארץ מלימודי קולנוע בחו"ל. "הכרתי אותו כשחזרתי מלימודי קולנוע בלונדון, ובזכותו כל עולמי היצירתי התחיל להתקיים", הוא מספר. "כמפיק הוא חיבק אותי ואיפשר לי ולקבוצה שלמה של במאים צעירים אז – ליצור. הוא היה האבא היצירתי שלי במשך תשע או עשר השנים הראשונות של היצירה שלי. יצרתי אז בסרטי קסטל, תחת כנפיו, עשרות סרטים, בעיקר דוקומנטריים. המלה מפיק כל כך לא מתאימה לו, כי הוא בכלל לא עסק בהפקה. אף פעם לא דיברנו על תכנים הפקתיים, ומושגים כמו 'תקציב', 'ימי צילום', 'רייטינג', ו'שיווק' בכלל לא היו קיימים ברפרטואר שלו. כל הדיאלוג איתו היה רק יצירתי, חברתי ופוליטי במובן העמוק של המילה. זו היתה חגיגה של יצירה שהתאפשרה בזכותו ובזכות בית היצירה שהקים אז, סרטי קסטל. זה היה בית, ולי היה המזל להיות אחד מבניו".

"כשחזרתי מלימודים בניו יורק הוא הראשון שנתן לי לעשות סרט במסגרת סרטי קסטל, ומאז עבדתי איתו במשך לא מעט שנים", אומר הבמאי רוני ניניו, "בין היתר על דרמה שנקראה 'עקדה' שהתבססה על הצגה שביימתי בפסטיבל עכו, כמה סרטים דוקומנטריים ולא מעט פרסומות. מיכה היה מספר סיפורים נפלא, תמיד עם חוש הומור מלווה בדוק אירוני. הוא לא היה אדם שהחצין את רגשותיו, אבל אני הרגשתי תמיד שהם קיימים והרגשתי ממנו המון חום. מאוד אהבתי אותו. לפני שנה התחלנו לעבוד על פרויקט של פיצ'ר עתידי והתייחסנו לזה כאילו שאין מחלה. מיכה היה חולם גדול שמימש חלק גדול מאוד מהחלומות שלו. הוא גם היה נדלק על חלומות של אחרים. היית בא אליו עם רעיון – אני למשל סיפרתי לו שעשיתי הצגה ואני חושב שאפשר להפוך אותה לדרמה – והוא היה אומר 'יאללה, הולכים על זה'. הוא היה יקה שנהפך להיות הכי ישראלי שיש".  

ביצירותיו הרבה לעסוק באופן רגיש וחומל בפניה הרבים והמגוונים של החברה הישראלית, ובעיקר באלה של ישראל השנייה: יהודי אתיופיה, ניצולי שואה, פגועי מלחמה ואחרים. בין סרטי התעודה שביים: "יומנו של חייל מצרי" שנוצר על בסיס יומן שנמצא על גופתו של חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים; "סיפורו של שליח" על קבוצת צעירים יהודים שהובאו לארץ בסתר מאתיופיה בשנות ה–50; "דרך הטשטוש" על התשוקה להגיע לפטרה; ו"כמו מלכת אנגליה" על הפסל דוד ברגמן, שחזר לפריז כדי לשחזר את סיפור הישרדותו במלחמת העולם השנייה כילד יהודי שהוריו נלקחו למחנות ההשמדה.

"מיכה ביים עשרות סרטים דוקומנטריים, שמהם טובים מאוד, אבל כוחו הגדול לא היה בבימוי אלא ביצירת תנועה סביבו", מספר ירון לונדון, שהיה ידידו של שגריר לאורך שנים ארוכות. "הוא היה יזם גדול ושותף נדיב מאוד לעשרות יוצרים, שאותם הזין בסיפורים שנאצרו בראשו, עודד אותם, העניק להם השראה והסתכן עבורם. היה בו, ככל המפיקים החשובים, משהו מאופיו של מהמר: מצד אחד בקיאות בתהליכים ובחינה רציונלית של אפשרויות, ומצד שני נטייה להסתכן, שכמה פעמים בחייו המקצועיים הביאה אותו עד עברי פי פחת מבחינה כלכלית. אבל זה לא הרגיע אותו, כי היתה לו יכולת התאוששות מעוררת פליאה".

שגריר שימש גם כיו"ר הקרן לעידוד סרטי איכות (שנהפכה ברבות הימים לקרן הקולנוע הישראלי), כיהן כיו"ר הראשון של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל בירושלים; הקים את הקרן על שם אשתו עליזה שגריר התומכת בבמאי תעודה צעירים; ויזם את פרויקט "סינמה ירושלים", העוסק בתיעודה של העיר.

"יתכן שהמפעל החשוב ביותר שהשאיר אחריו הוא בית הספר לקולנוע סם שפיגל", מוסיף לונדון. "בית הספר הזה הוציא מתוכו עשרות יוצרי קולנוע חשובים, וזו תרומה עצומה של מיכה, שמאפיינת את דרכו כמי שלא רק עושה לביתו, אלא דואג לסביבתו, ומי שהקולנוע הישראלי היה עבורו עניין גדול, משאת נפשו, משאת חייו. אנחנו הכרנו ברדיו, שנינו היינו כתבים ביומן החדשות, ואחר כך עבדנו יחד בשני סרטים – הסרט העלילתי 'סיירים', והסרט התיעודי 'המלחמה שלאחר המלחמה' שעסק בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר מכן המשכנו להתראות במשך הרבה שנים. הוא היה אדם מחשמל ביכולת שלו לספר סיפור. הוא ידע היטב את ההיסטוריה של ארץ ישראל, את האישים המרכזיים שפעלו בה, את הסיפורים המרתקים שנחבאו ויש להוציאם לאור, ולכן היה איש שיחה מרתק, אדם נעים וחבר, ואני מבכה את מותו בכאב גדול".

רנן שור מנהל בית הספר סם שפיגל, מספר: "'ערב 'סיפורי מיכה' שעשינו לכבודו ולכבוד 50 שנות יצירה שלו בפסטיבל ירושלים האחרון פוצץ את הפסטיבל מבחינת הקהל. מיכה יכול היה למלא איצטדיון עם החברים שלו. חוץ משורת האנשים שדיברו עליו בערב הזה, וביניהם חיים גורי, אורי ברבש וחיים אורון (ג'ומס), גם היה פרודיה על היותו סוג של דני רוז מאבו טור – מיכה הוא צ'יזבט מהלך, שעשה צ'יזבטים מהדהדים, איש שמספרים עליו סיפורים, כמו על מנחם גולן. בשיאו של הערב העלינו לבמה כ-90 אנשים – במאים, מפיקים, מזכירות, צלמים, עורכות ומה לא – והכנו שלט על הבמה 'עבדתי עם מיכה שגריר'. לצד זה, דוד עדיקא מ'בת ים ניו יורק' עלה לבמה עם השלט 'מיכה איפה הצ'ק', אפרופו זה שמיכה כמה פעמים בקריירה שלו קם ונפל, קם ונפל.

"הוא היה איש רב עלילות, סטורי טלר שיש מעטים כמותו בקול הישראלי, יזם בלתי נלאה שיצר פלטפורמות למאות רבות של אנשי קולנוע וטלוויזיה. גדולתו היתה בשליטה שלו בישראליאנה. יכולתו להבין את המורכבות הישראלית, את החיבורים המשונים והבדרך כלל מרתקים שלה, ולהפוך את זה לסרטים או לסדרות. הסדרה 'בת ים ניו יורק' למשל היתה רעיון שלו". 

פעילותו הענפה בתחום הקולנוע והטלוויזיה בארץ במשך כמעט חמישה עשורים הפכה את שגריר לאחת הדמויות החשובות, המרכזיות והמשפיעות בתחום, וב–2011 הוא קיבל פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. גם בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים, שהתקיים בקיץ האחרון, הוענק לשגריר אות הוקרה. פרס שלישי על מפעל חיים הוא קיבל בדצמבר האחרון בטקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי

לקראת הענקת אות ההוקרה לשגריר בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ב–2008, נכתב עליו שם, בין היתר: "כמי שגדל בנח"ל וחצה את הקווים שבין הגשמה בקיבוץ לעבודה ב'על המשמר', שגריר נותר נאמן לסימביוזה הציונית ההדוקה בין אדם וחברה: הוא שירת ככתב צבאי בשלוש מלחמות, וסרטיו היו ונשארו נטועים בתוך החוויות הישראליות ביותר. אך לא עיסוק פטריוטי פשטני מנחה אותו, אלא ניסיון אמיתי לראות את מציאות חיינו בעיניים מפוכחות, הרחק מסיסמאות שטוחות. הוא בוחן את המיתוסים בעין ביקורתית ואוהבת, בשר מבשרה של הארץ שאותה הוא מתעד".

בשנים האחרונות נאבק שגריר במחלה קשה, ובשנה האחרונה שקד יחד עם מפיצת הסרטים רות דיסקין על הקמת ארכיון אינטרנטי פתוח לציבור, שיכיל חומרים שהוא צילם ותיעד ב–50 שנות עבודתו בקולנוע. דיסקין מספרת כי שגריר פנה אליה בעניין זה לראשונה לפני כשמונה חודשים. "הוא פנה אלי ואמר שהדבר שהכי חשוב לו זה שהאוסף שלו לא יירד לטמיון. מכיוון שמדובר ב-50 שנות יצירה, התחלנו קודם כל בפעולה של מיון וקטלוג, ניסינו לאסוף כמה שיותר אינפורמציה על הסרטים שביים או הפיק ולהעלות זאת על הכתב. לאורך השנים הוא יצר כבמאי או כמפיק כ-600 סרטים, כתבות מגזין, סדרות דרמה וסרטי עלילה. הבנו שזה פרויקט בעל חשיבות לאומית והחלטנו להקים אתר שיהיה נגיש לציבור, בעברית ובאנגלית, וישמש גם לצרכים חינוכיים בבתי ספר לקולנוע. אנחנו מתחילים עכשיו להעלות את הדברים לאתר ומקווים להשיקו בתוך כחצי שנה.

"בשנת 2014, למרות המחלה, מיכה סיים ארבעה פרויקטים, בעזרתם של אנשים אחרים. ביניהם 'איפה הם היום', סדרה בת 10 פרקים שבוימו ברובם על ידי בני העדה האתיופית ובוחנת מה קרה איתם מאז עלייתם לארץ, והסרט התיעודי 'מה למדתי מהשואה', בבימוי מיכל אהרונסון. כך שבין כל הטיפולים, הזריקות וההקרנות, הוא המשיך לעבוד עד השבועות האחרונים לחייו. הוא התייחס למחלה בצורה ריאליסטית, הסתכל נכוחה, לא היה פנטזיונר שחושב שזה יעבור, אבל המשיך לעבוד ולהילחם עד הרגע האחרון. מבחינת רעיונות וסיפורים, הוא המשיך לעשות תוכניות עד שנת 2030".

לשגריר שני בנים, אורון וחגי, ואילו אשתו, עליזה שגריר, היתה עורכת סרטים ונהרגה ב–1980 בפיגוע בפריז. לא תתקיים הלוויה עקב בקשתו לתרום את גופתו למדע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ