סם פולר - הבמאי ששבמקום להגיד "אקשן" ירה באקדח

הוא העדיף ליצור בי־מוביז ובלבד שמפיקים לא יתערבו ביצירתו, היה הכתב הפלילי הצעיר ביותר בניו יורק לפני שעבר לקולנוע, ונמשך תמיד אל הסיכון והאפלה. סרט תיעודי על הבמאי סם פולר, שיצרה בתו, מתאר יוצר קולנוע מרתק

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

סם פולר מעולם לא רצה לספר סיפורים נעימים, רכים ומלטפים. כשיצא למכור עיתונים ברחובות מנהטן כילד בן 12, כשהיה לכתב הפלילי הצעיר ביותר בניו יורק בגיל 17, כשהתגייס לצבא ארצות הברית כדי לראות במו עיניו את תהפוכות ההיסטוריה והשתתף בפלישה לנורמנדי ובשחרור מחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה – מאז ומעולם נמשך פולר אל הסכנה ואל ההרפתקה, אל המקומות האפלים והמעוותים, אל קו התפר שבו האנושי מתחיל להתפורר ולאבד צלם אנוש. והחומרים הללו פירנסו היטב את עשרות הסרטים שיצר ואת הספרים הרבים שכתב.

פולר היה אחד הבמאים הייחודיים שפעלו בארצות הברית במאה שעברה. בניגוד לרוב הבמאים האמריקאים, הוא לא רק ביים את סרטיו אלא גם כתב את התסריטים שלהם, והעדיף לעבוד הרחק מאזור הנוחות של האולפנים הגדולים. שלא במפתיע, המחיר ששילם על האינדיבידואליזם הזה היה כבד: מעטים בלבד באמריקה הכירו בערכו ובכישרונו האמנותי בזמן אמת.

סם פולר בסרט "סם פולר, אוטר"צילום: מתוך הסרט סם פולר,

הסרט "סם פולר, אוטר" שיוקרן ביום חמישי במוזיאון תל אביב כחלק מפסטיבל "אפוס", מספק הצצה למסלול חייו המרתק ולאישיותו של פולר. כאשר בתו, הבמאית סמנתה פולר, החליטה לעשות סרט על אביה, היא הרגישה מחויבות להוציא תחת ידיה סרט לא שגרתי, שיתאים לדמותו. לשם כך היא הזמינה כמה מהאנשים שהכירו אותו והעריכו אותו, הושיבה אותם בחדר העבודה המרשים שלו וצילמה אותם קוראים בקול פרקים מהאוטוביוגרפיה שלו. וכך, אנשי קולנוע כמו ג'יימס פרנקו, וים ונדרס, ג'ניפר בילס, טים רות, מארק האמיל, ג'ו דנטה, באק הנרי ואחרים יושבים בסרט הזה מול המצלמה ומביאים בגוף ראשון את סיפור חייו של מי שנחשב לאאוטסיידר הנצחי של הוליווד והלך לעולמו ב-1997.

"רציתי להקדיש את הסרט הראשון שלי לאבי, כי הוא זה שסיפק לי השראה בעולם הקולנוע, והתזמון לא יכול היה להיות מוצלח יותר מפני שאבי נולד ב-1912 ואני התחלתי לעבוד על הסרט בשנת המאה להולדתו", סיפרה בשבוע שעבר פולר, בת 40, בראיון וידיאו (סקייפ) ל"הארץ".

סמואל מייקל פולר נולד בניו יורק לזוג מהגרים יהודים, ילידי רוסיה ופולין. כשהיה בן 12 החל לעבוד כמוכר עיתונים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ומהר מאוד נשבה בקסמיה של העיתונות. "ניו יורק גרמה לי סחרחורת מרוב ציפיות", קורא ג'יימס פרנקו בסרט מתוך האוטוביוגרפיה שלו. כבר בהיותו בן 13 ניסה הנער השאפתן לשכנע את הבוס שלו בעיתון שימנה אותו לכתב פלילי וסירב להשלים עם הטענה שהוא צעיר מדי לתפקיד. עד שבסופו של דבר התגשם חלומו. כשהיה בן 17 התמנה פולר לכתב הפלילי של "ניו יורק ג'ורנל" ונהפך לכתב הפלילי הצעיר בעיר.

בן המהגרים היהודי נהפך עד מהרה לכתב פלילי קשוח. "העובדה שחזרתי בכל לילה הביתה כשאני נראה פחות ופחות כמו כתב, ויותר ויותר כמו אחד מהפושעים שעליהם כתבתי, היתה מקור מתמשך לחרדה ואכזבה לאשה האומללה", כתב פולר על אמו. "הסתובבתי כל כך הרבה בחדר המתים עד שהבגדים שלי הסריחו מפורמלין. ריחו של המוות נדבק לחליפה שלי". כעבור כמה שנים הוא מאס במשרת הכתב הפלילי ויצא לנדוד ברחבי ארצות הברית. פולר ראה את ההשפעות ההרסניות של שנות השפל על החברה האמריקאית, למד להכיר את הפינות האפלות ביותר שלה וכתב עליהן לעיתונים שונים.

כשהיה בן 21 פירסם את הרומן הראשון שלו, וזמן קצר לאחר מכן, כשקיבל הצעה מהוליווד להתחיל לכתוב תסריטים – נענה לה בשמחה. בתחילת שנות ה-40 הוא כבר היה תסריטאי מצליח. "מכרתי סיפורים ותסריטים בזה אחר זה, ובכל זאת ראיתי בשהות שלי בהוליווד עניין זמני בלבד. במעמקי לבי תמיד חלמתי להיות עורך ראשי של עיתון", כתב פולר. "האופן שבו שיכתבו את התסריטים שלי הרגיז אותי יותר ויותר. לא יכולתי עוד לצפות בסרט מבלי להטיל ספק בשיקול דעתו של הבמאי, לחשוב כיצד ניתן היה לשפר שוט מסוים ולתהות למה לעזאזל הבמאי לא צעק 'קאט' בזמן".

מהפך לא צפוי בחייו התחולל ב-1941, כאשר שמע ברדיו על המתקפה בפרל הארבור. הוא ניגש ללשכת הגיוס, נעמד בתור יחד עם כל הצעירים והתגייס. "מה שעבר לי בראש שוב ושוב היה שיש לי הזדמנות חד־פעמית לכסות את סיפור הפשע הגדול ביותר של המאה, וששום דבר לא יעצור אותי מלהיות עד ראייה לדבר הזה", כתב.

פולר סירב להצעה לשמש דובר צבאי בעורף והתעקש לצאת אל החזית. מסעותיו עם הדיוויזיה הראשונה של צבא ארצות הברית החלו באלג'יריה, בהמשך כללו בין היתר את כיבוש סיציליה והפלישה לנורמנדי, ובסוף המלחמה הוא היה עם הכוחות ששיחררו מחנות ריכוז בצ'כוסלובקיה. דווקא שם צילם את הסרט הראשון שלו. אחד ממפקדיו הורה לו לקחת את מצלמת ה16- מ"מ ששלחה לו אמו ולהתחיל לתעד את המראות הקשים שסביבם. בידיים רועדות הוא צילם שורות ארוכות של גופות מוטלות בבורות וחיילים המומים. בסרט "סם פולר, אוטר" שילבה בתו את התצלומים המקוריים שצילם אז אביה, לצד קטעים מסרטיו.

לאחר המלחמה, כשחזר פולר לארצות הברית, החליט שהוא יכול לביים לא פחות טוב מהבמאים שמסתובבים בהוליווד. ב-1949 הוא צילם בעשרה ימים את סרטו הראשון, "אני יריתי בג'סי ג'יימס". הסרט הצליח, דלתות בהוליווד התחילו להיפתח לפני פולר והוא חתם על חוזה עם אולפני פוקס. "בשנות ה-50 קיבלתי הצעות לביים סרטים גדולים, עיבודים לרבי־מכר עם כוכבים גדולים, אבל דחיתי אותן בזו אחר זו ממגוון סיבות, אישיות ומקצועיות", כתב פולר.

בשנות ה-50 היה פולר לאחד מבמאי הבי־מוביז הלוהטים ביותר באמריקה. הוא ביים שורה של מותחנים וסרטי פשע, מערבונים וסרטי מלחמה פרובוקטיביים, בהם "The Steel Helmet", (1951, שהיה הסרט הראשון שנעשה על חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה; "Pickup on South Street" (1953), על כייס שמסתבך בטעות עם מרגלים קומוניסטים; "Shock Corridor" ואחרים.

"סם פולר הוא מסוג האנשים שכאשר הוא נכנס לסלון שלך, הוא מסתכל סביב כדי למצוא מקום לשבת ואז ניגש ומתיישב על מכשיר הטלוויזיה שלך", כתב מבקר הקולנוע האמריקאי המנוח רוג'ר איברט, כשתיאר מפגש עם פולר שהתקיים ב-1970. פולר ביים כמה מהבי־מוביז הטובים ביותר שיצאו עד אז מהוליווד, כתב איברט, אבל באותם ימים הוא כבר היה מחוסר עבודה. שנה לפני כן ביים סרט ששמו "Shark", בכיכובו של ברט ריינולדס, וכמה מפיקים התעקשו להתערב בהחלטות האמנותיות שלו. פולר בתגובה דרש להסיר את שמו מהסרט. המפיקים סירבו, והסרט הופץ כששמו של פולר מתנוסס מעליו. מסלול ההתנגשות בין הבמאי האינדיבידואליסט והאאוטסיידר לבין הוליווד הגיע אל סופו הידוע מראש. במשך כעשר שנים לא הצליח פולר להשיג מימון לסרטיו, וערימת התסריטים בחדר העבודה שלו הלכה ותפחה.

"הוא תמיד התעקש לעשות דברים בדרכו שלו, היה לא קונוונציונלי וסירב לשחק את המשחק", אומרת פולר הבת. "אני חושבת שאחרי שעבר את מלחמת העולם השנייה וראה את הצד האפל של האנושות דרך העיניים של חייל ושל כתב פלילים, לא יכול היה שמישהו בהוליווד יקום ויגיד לו מה לעשות".

ואולם, בזמן שהוליווד הפנתה לו את גבה, במאי הגל החדש הצרפתי גילו את ה"אוטר" האמריקאי שכותב ומביים את סרטיו והתלהבו מסגנונו הקולנועי. ז'אן לוק גודאר, למשל, העתיק שוט מסרט שלו לסרטו "עד כלות הנשימה" והזמין אותו לשחק בתפקיד עצמו בסרטו "פיירו המשוגע". לרשימת מעריציו של פולר הצטרפו עם השנים הבמאים הגרמנים ריינר ורנר פאסבינדר ווים ונדרס, וגם סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזי, ג'ים ג'רמוש, דניס הופר, פרנסיס פורד קופולה וקוונטין טרנטינו האמריקאים.

לאחר הפסקה כפויה של כעשור מעשיית סרטים, זכה פולר סוף סוף לביים את הסרט שתיכנן שנים ארוכות. "במשך השנים היו לו כמה הזדמנויות לעשות את 'האדומה הגדולה ה-1', בשלב מסוים אפילו ג'ון ויין היה אמור לככב בו, אבל אבי לא הרגיש שזה מתאים", אומרת בתו. בשנות ה-70 יצא פולר עם המפיק שלו לסיור לוקיישן בכמה מדינות, ביניהן תוניסיה ויוגוסלביה, אבל אז, מספרת אלמנתו כריסטה פולר, שהשתתפה גם היא בראיון, "פתאום למישהו היה רעיון שהצבא הישראלי יסכים לשתף פעולה אם נצלם בישראל. מכיוון שבעלי היה יהודי, הוא החליט לצאת ולבדוק את האפשרות ובאמת מצא בישראל לוקיישנים נפלאים".

ב-1978 באו לכאן פולר וכוכב הסרט, לי מארווין, וצילמו בישראל חלק ניכר מהסרט. סצינות המתרחשות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בצפון אפריקה ובאירופה, צולמו בין היתר בקיסריה, בן שמן, ירושלים ובית שאן, והצלם הישראלי אדם גרינברג שצילם את הסרט השתמש בו לאחר מכן כמקפצה לקריירה הוליוודית משגשגת.

המפיק לשעבר רוני יעקב, שהיה מנהל ההפקה של הסרט, מספק הוכחה ניצחת לטענה שפולר היה טיפוס לא שגרתי. "על הסט, במקום לומר 'אקשן', הוא היה יורה באקדח", מספר יעקב. חוץ מהיריות של הבמאי, על סט הצילומים של "האדומה הגדולה ה-1", בזמן ההפסקות, נראה מחזה מוזר נוסף: מכיוון שרוב הניצבים בסרט היו ישראלים, היה זה עניין יומיומי לראות על הסט ישראלים מסתובבים כשהם לבושים במדי אס־אס וקסדות נושאות צלב קרס ומפטפטים בעברית. והמיקום המזרח־תיכוני, מתברר, איפשר לפולר חירות שהתאימה מאוד לסרט המלחמה שלו. "בארצות הברית אסור על פי חוק להשתמש בטי־אן־טי או בדינמיט בשביל הפיצוצים בסרט שלך. אבל אנחנו צילמנו בישראל, ושם הם לא שמעו על החוק הזה", אמר כעבור שנתיים בראיון בפסטיבל קאן, שבו הוצג הסרט בבכורה עולמית.

"אני הייתי ילדה קטנה כשיצאנו לצילומי הסרט הזה, ויש לי הבזקי זיכרון של אבי חי מחדש את המלחמה, את אומהה ביץ' ואת הפלישה לנורמנדי", מספרת בתו. "זה הותיר עלי רושם עמוק, לראות את הצד הזה של אבי, כי אני הייתי תמיד הנסיכה הקטנה שלו והוא היה תמיד כה עדין אלי, ופתאום לראות אותו מחזיק רובה ומראה לאנשים איך לירות – זה פתאום היה מישהו שלא הכרתי. כשהבנתי שעבר את כל הדברים האלה הרגשתי חמלה רבה כלפיו, ותמיד כשאני צופה בסרט הזה אני מתקשה לעכל את העובדה שהאדם הזה עבר כאלה זוועות בחייו ולאורך שנים נשא עמו את טראומות המלחמה. למרבה המזל הוא הצליח להתייחס לעשיית הסרט הזה באופן קתארטי, טיפולי, וזה סייע לו להתמודד עם הטראומה. זה כמובן סרט אנטי־מלחמתי, ובמובן שזה סרט אוטוביוגרפי אני חושבת שנכון לומר שזה הסרט הגדול ביותר שהוא עשה".

ואולם, הגרסה של "האדומה הגדולה ה-1" שהוקרנה בקאן לא השביעה את רצונו של הבמאי. הוא ערך סרט באורך ארבע שעות וחצי, אבל מובן שראשי האולפן שהשקיע בסרט לא היו מוכנים לשמוע על כך. פולר נאלץ לתת את אישורו לגרסה קצרה בהרבה, של שעה ו-53 דקות, והיא זו שהוקרנה בפסטיבל הצרפתי. "סם לא היה מרוצה מהעריכה, ולקח לי 20 שנה להחזיר את הסרט הזה לגרסת העריכה הארוכה שלו", מספרת כריסטה פולר. "רק ב-2004, אחרי שערכתי אותו מחדש, אשתו של לי מארווין ואני חזרנו יחד לקאן כדי להציג שם את הסרט מחדש. זה היה הבדל של יום ולילה. סצינות מרכזיות היו חסרות בגרסה הראשונה, ואנחנו פשוט החזרנו אותן".

אחרי ההקרנה הראשונה בקאן ב-1980, המבקרים התלהבו מהסרט אבל הקהל פחות. "האדומה הגדולה ה-1" היה כישלון קופתי. מיד לאחר מכן החליטו אולפני פרמאונט, משום מה, להפקיד חומר נפץ בידיו של אחד הבמאים הכי פרובוקטיביים שפעלו אז בהוליווד ונתנו לפולר לביים את הסרט "כלב לבן", על פי ספרו של רומן גארי. העלילה סיפרה על מאמן כלבים שחור שמנסה להתמודד עם כלב לבן שהורגל לתקוף באכזריות אנשים כהי עור, והתבערה סביב הסרט החלה עוד בזמן הצילומים. פולר, שבסרטים קודמים דווקא ליהק שחורים לתפקידים מורכבים שחרגו מהסטריאוטיפ ההוליוודי, טען כי מדובר בסרט אנטי־גזעני, אבל הטענה הזאת נתקלה בחומה של חרדה וכעס. אולפני פרמאונט מיהרו לגנוז את הסרט, אבל באירופה, שבה "כלב לבן" דווקא הגיע לבתי הקולנוע, מיהרו רבים לקבוע כי מדובר ביצירת מופת.

הבת, סמנתה פולר

בעקבות הפרשה הזאת החליטו סם וכריסטה פולר לעבור עם בתם (שנולדה כאשר פולר היה בן 63) להתגורר בצרפת. פולר ביים שם עוד שלושה סרטים, האחרון שבהם ב-1990. בסך הכל ביים 33 סרטים, כתב ספרים רבים, ובתו מספרת שהותיר אחריו עוד עשרות תסריטים שאותם לא הספיק להפוך לסרטים. "במשך השנים חשבתי לעצמי שבאחד הימים אני אהפוך את התסריטים האלה לסרטים, אדאג שהם ייעשו. אבא שלי תמיד כתב את הסיפורים והתסריטים שלו לפי כותרות שמצא בעיתון והרחיב אותן לכדי סיפור של ממש, ולכן רבים מהסיפורים שלו הם על־זמניים, כי הם מבוססים על עובדות היסטוריות", היא אומרת.

האם בסוף ימיו אביך הרגיש שקיבל את ההערכה שהיה ראוי לה?

"ממש לא היה אכפת לו. מובן שהוא שמח כאשר הכירו באיכות העבודה שלו, אבל זה ממש לא מסוג הדברים שהוא חי בשבילם. עם זאת, בכנות, אני מרגישה שאני ואמי נלחמות עכשיו כדי שהוא יזכה להכרה הראויה. במובן מסוים אני מרגישה שעשיתי את הסרט הזה כדי לשמר את האופטימיזם, את ההומור הנפלא שלו ואת ההשראה שהוא סיפק לכל כך הרבה אנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ