מנואל דה אוליוורה, מגדולי במאי הקולנוע, מת בגיל 106

דה אוליוורה, שמת אתמול בארצו, פורטוגל, ביים יותר מ–50 סרטים והמשיך ליצור עד אחרית ימיו. הוא היה תופעה ייחודית בקולנוע העכשווי — גם מודרניסט נועז וגם ממשיכה של מורשת הקולנוע האירופי

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

במאי הקולנוע הפורטוגלי מנואל דה אוליוורה, מגדולי במאי הקולנוע, מת אתמול (חמישי) בעיר פורטו, בן 106. לא היו מי שהתייחסו לסרטיו שלא ציינו את גילו המופלג ואת העובדה שהוא המשיך לביים סרט כמעט מדי שנה. בשנה שעברה הוא ביים את הסרט הקצר "האיש הזקן מבלם", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע האחרון של ונציה, וב-2012 הוא ביים את סרטו העלילתי הארוך האחרון, "גבו והצל", בהשתתפות ז'אן מורו, קלאודיה קרדינלה ומישל לונדסדייל; אך חשיבותו של דה אוליוורה חרגה הרבה מעבר לעובדה המפליאה שהמשיך ליצור באופן אינטנסיבי בגיל כה מתקדם (ראיתי אותו בפעם האחרונה כשאחד מסרטיו הוקרן בפסטיבל קאן; הוא היה כבר בן יותר מ–100, נעזר במקל אמנם, אך נראה צעיר בהרבה ממניין שנותיו והאלגנטיות קרנה מחזותו).

הקריירה של דה אוליוורה היתה מלאת תהפוכות. הוא נולד בפורטו ב–11 בדצמבר 1908, ביים כמה סרטים עלילתיים ותיעודיים, אך רק בשנות ה–70 של המאה ה-20 החל לביים באופן רצוף וזכה להכרה בינלאומית. הוא היה בן למשפחת תעשיינים אמידה, ואת רוב שנותיו, כאשר לא ביים סרטים, הקדיש לעבודה במפעלים שהיו שייכים למשפחתו. הקולנוע ריתק אותו מצעירותו, אך הקולנוע בפורטוגל כמעט לא היה קיים, וזה שהיה קיים פעל תחת עולה של הצנזורה שהטיל על האמנויות אנטוניו דה אוליביירה סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין 1932 ל–1968.

מנואל דה אוליוורה מקבל פרס בפסטיבל הקולנוע בברלין, 2009צילום: אי־פי

ב–1931 ביים דה אוליוורה את סרטו הראשון, סרט תיעודי קצר על עיר הולדתו פורטו, וב–1942 יצר את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "Aniki–Bobo", שהציג את חייהם של ילדי רחוב בפורטו בסגנון שיכונה מעט מאוחר יותר ניאו־ריאליסטי. המשטרה החשאית של פורטוגל האשימה את דה אוליוורה בחתרנות, הוא נעצר ונחקר במשך עשרה ימים והממשל סירב להעניק לו מימון לסרטיו. גם המהפך השלטוני שבא בעקבות מותו של סלזר לא בא לעזרתו. כתוצאה מההפיכה הצבאית שהשליטה דמוקרטיה בפורטוגל ב–1974 איבדה משפחתו של דה אוליוורה את כל מפעליה ופשטה את הרגל.

צפו: סרטו העלילתי הארוך הראשון של דה אוליוורה, "Aniki–Bobo"

באותו עשור החל דה אוליוורה לביים באופן רצוף והשיא הגיע משנות ה–90, שבהן החל לביים סרט כמעט מדי שנה ולעתים אף שני סרטים בשנה. ברבים בסרטיו הוא עסק בפיתוי וחטא, לעתים קרובות בהקשר ארוטי; הוא מיקם נושא זה במרכזה של החברה הבורגנית ודן בו באירוניה, אך ללא שיפוטיות.

ההשפעה המכרעת על יצירתו היתה הקולנוע של הבמאי הספרדי לואיס בונואל; כמו סרטיו של בונואל, נעה יצירתו של דה אוליוורה בין ריאליזם לסוריאליזם, אך היה לקולנוע שלו קול ייחודי, שמתוך השילוב בין מציאות להזיה ברא הוויה שהביעה חומרה, אירוניה, שעשוע וביקורת חברתית נוקבת. יותר מכל הביע הקולנוע של דה אוליוורה מידה של פיוט בעל ניחוח עשיר ולעתים קרובות מפתיע, שעטף את יצירתו והעניק לה את נפחה ותוקפה.

מתוך "המקרה המוזר של אנג'ליקה", סרטו של דה אוליוורה מ-2010

אחד הסרטים שזיכו את דה אוליוורה בהכרה בינלאומית הוא "עמק אברהם" מ–1993, שנוצר בהשראת הרומן "מאדאם בובארי" של גוסטב פלובר והעתיק את עלילת הספר לפורטוגל. בסרט כיכבה השחקנית הפורטוגלית לאונור סילביירה, שהיתה אחת השחקניות המועדפות על דה אוליוורה והופיעה ברבים מסרטיו.

דה אוליוורה ביים את סרטיו בפורטוגל וספרד, והרשימה הארוכה, ובה יותר מ–50 סרטים, כוללת, בין השאר, את "המנזר" (1995) בכיכובם של קתרין דנב וג'ון מלקוביץ', שגילם פרופסור אמריקאי הנוסע לספרד בניסיון להוכיח ששייקספיר היה יהודי ספרדי מומר; "המסיבה" (1996), בכיכובם של אירנה פאפאס ומישל פיקולי; "מסע לתחילתו של העולם" (1997), בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני; "המכתב" (1999), שהתבסס על הרומן "הנסיכה מקלב" מאת מאדאם דה לה פאייט; "אני הולך הביתה" (2001), בכיכובם של פיקולי, דנב ומלקוביץ'; "סרט מדבר" (2003), בכיכובם של דנב, מלקוביץ' ופאפאס; "יפה לנצח" (2006), מעין סרט המשך לסרטו של בונואל "יפהפיית היום", עם פיקולי, שכיכב בסרט המקורי, אך בלי דנב, שכיכבה בו; "האקסצנטריות של נערה בעלת שיער בלונדיני" (2009) ו"המקרה המוזר של אנג'ליקה" (2010).

דה אוליוורה ורעייתו בפסטיבל קאן ב-2010צילום: אי־פי

אין פסטיבל קולנוע שלא הקרין את סרטיו של דה אוליוורה, כולל פסטיבלי הקולנוע בישראל (דה אוליוורה אף התארח ב-1998 בפסטיבל הסרטים של ירושלים), והוא אף זכה בפרסים על מפעל חייו בפסטיבלים של ונציה וברלין. דה אוליוורה היה תופעה ייחודית, חד פעמית, בקולנוע העכשווי; גם מודרניסט נועז וגם ממשיכה של מורשת הקולנוע האירופי של היוצרים הגדולים, שאינם עוד. כעת גם דה אוליוורה הצטרף לזיכרון של רשימה מפוארת זו. נדמה היה שהוא נצחי – ונצחי הוא אמנם יישאר.

צפו: טריילר ל"גבו והצל", סרטו העלילתי הארוך האחרון של דה אוליוורה, מ-2012

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ