אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

מן הארכיון: ראיון שערך אורי קליין עם הבמאי מנואל דה אוליוורה בביקורו בפסטיבל הסרטים בירושלים ב-1998. שלשום (חמישי) מת הבמאי בגיל 106

כאשר פוגשים לראשונה את במאי הקולנוע הפורטוגלי מנואל דה אוליוורה, קשה להתעלם מגילו: בדצמבר ימלאו לו 90, והוא עדיין מביים סרט בכל שנה (צילומי הסרט הבא שלו, הוא סיפר, יחלו בפאריס בספטמבר). קשה לא להתמלא קנאה והערצה למראה דמותו היציבה והצלולה עדיין.

דה אוליוורה, שבא לישראל לרגל הקרנת סרטו האחרון, "חרדה", בפסטיבל הקולנוע בירושלים (הסרט יעלה בשבוע הבא להקרנה גם בבתי הקולנוע בארץ), אינו אוהב לדבר על גילו המרשים. הוא מעדיף להתחמק משאלתי בנושא בעזרת סיפור ארוך ומפותל על קדוש אחד, שנידון למוות בזמן האינקוויזיציה. כך הוא עושה גם בסרטיו האחרונים: אמנם כל אחד מהם עוסק במוות ודן בשאלת הנצח שנפער בעקבותיו, אבל עושה זאת בדרך ערמומית ועקיפה, ובעיקר נועזת ומלאת אירוניה. זה קורה גם בסרטו החדש, שמורכב משלושה סיפורים המשתלבים זה בזה ועוסקים בשאלת המחיר שמשלמים בעד הרצון הנצחי לחיות חיי נצח.

מנואל דה אוליוורהצילום: אי־אף־פי

כאשר אני רואה את סרטיך, יש לי הרגשה שכל סרט חדש הוא בשבילך הרפתקה,
שמצריכה להמציא את הקולנוע מחדש.

דה אוליוורה: "כן. אין שום דבר סטטי בחיים, ולפיכך אין גם שום דבר סטטי בקולנוע המבקש לתעד את החיים האלה. הקולנוע, כמו החיים, חייב כל הזמן להשתנות ולהיוולד מחדש. לכן, כל סרט חדש שאני עושה הוא בשבילי התחלה חדשה, שהיא בו בזמן הסתכלות אחורה, אל מה שהיה ואיננו עוד, והתבוננות קדימה, אל מה שאינו קיים עדיין, אבל אפשר להמציא אותו בעזרת מצלמת הקולנוע.

"עם זאת, צריך לזכור תמיד שהקולנוע איננו החיים. החיים הם נזילים, חולפים, לא קיימים בעצם. הקולנוע, לעומת זאת, ברגע שהוא מנציח אותם מעניק להם ממד מדויק וקבוע. הכוח של הקולנוע נובע מההבדל הזה, ואסור לשכוח זאת לעולם. כל הניסיונות שנעשו בתולדות הקולנוע לתעד את המציאות כפי שהיא נכשלו, מכיוון שלא ניתן לעשות זאת. ברגע שמכוונים את המצלמה אל המציאות נולד משהו חדש, שבא במקום המציאות והופך אותה לרוח רפאים. זה מה שאנו רואים על בד הקולנוע: את רוח הרפאים של המציאות".

סרטו החדש של דה אוליוורה נולד מרצונו ליצור גרסה קולנועית למחזה שראה שנים רבות קודם לכן. המחזה תיאר את ניסיונו של אב קשיש לגרום לבנו להתאבד, כדי שהבן, שגם הוא אינו צעיר עוד, יזכה בחיי נצח. הזקנה, טוען האב במחזה, היא מיותרת, ורק מי שמסוגל לעצור אותה לפני זמנה יכול להיוולד מחדש בעזרת המוות. מכיוון שדה אוליוורה גילה שהסיטואציה הזאת אינה מספיקה כדי למלא סרט שלם, הוא הוסיף לה שני סיפורים, שנובעים מתוך החלק הראשון של הסרט. אחד מהם מביא את סיפורו של גבר, שמתאהב בזונה המאמינה ששום דבר אינו חשוב באמת בחיים האלה. השני מציג אגדה על נערה כפרית, שזוכה בחיי נצח במחיר רגשי כבד. שלושת הסיפורים משתלבים למסכת תיאטרלית, שהיא בו בזמן מלאכותית במכוון ודינמית להפליא: דיון קולנועי בשבריריותו של הרגע שבו אנו נמצאים.

אומרים על סרטיך שהם קשים. אתה מסכים להגדרה הזאת? האם אתה חושב על הקהל כשאתה עושה אותם?

"איזה קהל? אין קהל אחד. אתה מתכוון לקהל שהולך לראות את סרט הפעולה האחרון שהופק בהוליווד, או לזה שעדיין קורא ספרים והולך ומתמעט? אני פונה בסרטים שלי לא לקהל, אלא למשפחת האנושית שיש מן המשותף לכל החברים בה. אין לי שום דבר נגד סרטים שמבקשים לבדר בלבד, אבל בסרטי אני מבקש לעשות משהו נוסף, לומר משהו על ההוויה הקיומית המשותפת לכולנו. אני מאמין שככל שהתוצאה תהיה כנה יותר, כך היא תהיה גם אותנטית יותר ותמצא הד בלבם של אותם צופים הבאים לראות את הסרטים שלי".

"אין אותנטיות בלי כנות", חוזר דה אוליוורה ואומר כמה פעמים, "ככל שהמחשבה פשוטה יותר, כך היא גם עמוקה יותר".

דה אוליוורה, בן למשפחת תעשיינים, עשה את סרטו הראשון ב-1942. קודם לכן היה נהג מרוצים וניסה את כוחו במשחק, אבל הרצון לעשות קולנוע ניצת בו כאשר ראה את הסרטים הניסיוניים שהופקו בצרפת ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים. זו דיין התקופה שנראית לו המשמעותית ביותר בתולדות הקולנוע, מכיוון שבה הומצא הכל.

דה אוליוורה אומר שיוצרי הקולנוע היום חושבים שהם ממציאים את הקולנוע בעזרת שלל האפקטים שהם משתמשים בהם, אבל הם טועים. הקולנוע כולו הוא אפקט מיוחד, ושלל השכלולים הטכנולוגיים שמאפיינים אותו כיום אינם אלא סוג של רגרסיה לימיו הראשונים. אוליוורה אומר כי יוצרים כמו רנה קלר וז'אן ויגו הבינו זאת כבר בשנותיו הראשונות של הקולנוע, ובסרטיו הוא מבקש להמשיך את דרכם ולברוא מציאות שהיא בו בזמן קיימת ובדיון מוחלט.

היו שנים ארוכות שבהן לא ביים, מכיוון שסרטיו לא זכו להצלחה קופתית, והמשטר בפורטוגל לא האמין שיש לעודד את תעשיית הקולנוע המקומית. כל זה השתנה בעשורים האחרונים, והחל בשנות השמונים הוא מביים סרט כמעט בכל שנה. הוא היה לאחד השמות המוערכים ביותר בקולנוע העכשווי ונחשב למין שריד אחרון כמעט של הקולנוע האירופי האמנותי של פעם. דה אוליוורה מתגאה במעמדו כשומר הגחלת של הקולנוע כאמנות.

השיפור במעמדו גם הביא לכך שבסרטיו האחרונים הוא משתמש בכוכבים ידועים כקתרין דנב, ג'ון מלקוביץ' ומישל פיקולי; וגם מרצ'לו מסטרויאני, שתפקידו האחרון היה ב"מסע לבראשית" היפהפה, סרטו הלפני אחרון של דה אוליוורה. הבמאי אומר שהוא עדיין מופתע מכך שהשחקנים האלה רוצים לעבוד עמו. "קודם לכן הייתי מתבייש לצלצל לשמות ידועים שכאלה", הוא אומר במין צניעות כובשת וכנה.

החיים, המציאות והקולנוע - ובעיקר הקשר ביניהם - עדיין ממשיכים לרתק אותו. בזמן שיחתנו בירושלים הוא עובר פתאום לדבר על מורכבותו של המקום. הוא נזכר שבאחד מסרטיו, "לא, או הבל תהילת הפיקוד" - אחד הסרטים האנטי מיליטריסטיים החריפים ביותר אי פעם - שואלת אחת הדמויות, מדוע אלוהים בחר לפלג את האנושות למספר רב כל כך של דתות. דה אוליוורה שולח מבט ארוך אל עבר חומות העיר העתיקה, שנגלות בכל יופיין המאיים מבעד לחלון; ולרגע נדמה שאילו כיוון את מצלמתו אליהן, אולי היינו מצליחים למצוא גם במצב שאנו נמצאים בו מעט היגיון, שלווה - ובעיקר אותה תחושה של נצח, שיש בה קורטוב של נחמה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ